Translation:Avodat Hakodesh/1

by Meir ben Ezekiel ibn Gabbai

Part 1: The Unity. It has 28 Chapters. 1 I sought to leave a straight path and to illumine the way for true Chakhamim, to guide them and help them in the way to attain The True Life. In these, my explanations are according to what the devotionalists, the Chakhamei haEmet, have received, who have received the Truth by oral tradition one man from the previous, up to the mouth of the lord of the prophets a"h. They are the ones who have transmitted to them the traditions of the True Chokhmah, from whence the Chakham will enter in to know and understand the secret of ha-Elohut (the Godliness) which is ha-Atzilut (the Emanations); whereby the man will come to recognize His Creator and serve him in total devotion, according ha-Ratzon w'ha-Chafetz ha-Elyon (the Supernal Will and Desire), which is the very purpose and intention of Creation, "the hill to which everything faces towards." To Him should be the gaze and hope of one's heart and his intention in serving Him; it is the vessel on which the world stands, and from it comes blessing and bounty to him; by it was it created and in it it is sustained. And without this vessel it would be impossible for any creation to be created or to endure. The general rule is: the perfection and success of the Nefesh (soul) cannot be formed in any regard unless to the devotee is transmitted tradition from this Chokhmah; it is the True Kabbalah (lit. tradition, reception) that is unattainable by intellectual philosophy, for it is transcendent above all intellect. To probe it by unjust logic - in vain does the philosopher toil in this, and not for the True God nor for any good use. Whoever wants to stand on the Truth, let him sit at the feet of the Chakhamim, and exile himself to a place of Torah, in order to know His Creator and serve Him, for they will teach him and inform him the way that will help him; then he'll have saved his soul from descending to destruction, for through it is the elevation of the soul from one step to the next, unto the Bundle of Life, if during its lifetime it comes to know its God and to cleave to Him. And because we've been ordered in the Holy Torah to love one's fellow - and more than the love wherewith someone loves someone who is good to him - just as a person loves his very self - so behold he that makes effort and pursues the purpose for which he was created, and seeks the True Chakham who is the vessel by which to know His Creator and serve Him, to know Him, having chosen the True Good, to life True Life - behold this is the person that loves his soul, for he makes effort to complete and perfect it unto daylight, in the Light of Life with the face of the King, Hashem of Hosts. Also this way his love will be unto his fellow, to illumine the way before him, to illumine his eyes, and to aid him in attainments of perceptions of His Creator and serving Him, to complete his soul, to walk before Hashem in the Land of the Living. This is the ultimate love for one's fellow, and the most enormous benefit he can bestow on him; there is nothing higher than this. Therefore I have seen fit that before I go in and engage in the essential message of this book, I will first give some hints that will be a kind of introduction and opening by which to enter the rooms of this book; through them let the clever person ponder the purpose and the culmination of serving His Creator. 2 "Whilst the world was not yet created, it was just the Holy Blessed One and His Name alone." Thus we learn from in Pirkei Rabbi Eliezer, Chapter 2. Some have the version as "Before the Holy Blessed One created His world ... " Now the secret of the matter, as received (KLB) by the masters of Godly devotions, each man in direct oral transmission from the previous, is that before the hidden Atzilut (OSYLUT) was ematated, there was a Adon Yachid, the Singlular Lord, the root of all roots, that is known among the Chakhamei Emet as Ein Sof; just He and His name alone. The intention in His name is the highest exaltedness, called the Avir haKadmon, the Primordial Ether, since it is Primordial like He is, since the Name is not separate from the thing, and similarly I found this stated in the commentary on the Chakhamei Emet in a commentary on the secrets of the Ramban z"l, that he obm wrote that, "The Keter is Primordial like the Ein Sof is Primordial." This is also expressed by the Prophet in his statement: "I am the Lord, that is My name," teaching that He and His name are one. The entire concealed secret is hinted at in His statement: "I am the Lord, that is My name," for in them all the emanations are included, as I am alluding to the highest crown. The letters YHVH allude to the highest crown, and in it all the emanations have their power, until the desire of the simple desire and emanation of all powers from Him in strength, and the infinite desire. When the simple desire arose to manifest in the emanation all the powers concealed therein, it brought forth the emanation of the hidden spheres, which serve as the direct light within the flame bound up in the coal. The matter of the emanation is not something that changed or was renewed in the emanation or anything that was not from before the emanation. For the emanation is divinity, and divinity does not change from one thing to another. Rather, the matter of the emanation is the power, and it is my great love to benefit the excellent purpose that is beyond it. And to be this way, it is also necessary for the complete perfection of the Work of the Holy. The two seals and signatures to go forth from the power to the performer, and the simile to this is the lighting of the lamp from the coal that produces the flame; for the flame is not known in the coal until it emerges as light for the eyes. And it is known that the flame in the coal has power, and in its emergence from the power to the light in the performer there is no change in the flame, but the performer, who is the light, appears new to the observer now and not before. Similarly, in the emergence of the flame from the coal, there is no lack in the coal, but there is a certain elevation within the coal above the flame that appeared now to the observer and not before the flame's appearance. And so it preceded in elevation. Similarly, this is the simile in the emanation, for the Sefirot, which are the powers, are in the emanation, until the will arose before Him to manifest and to go forth from the power to the performer. The meaning of the matter is not in this matter of going from the power to the performer as it is changed in understanding thought, God forbid, for I already wrote that the emanation is divinity, and divinity does not change at all. And He is not attributed to in free will going from the power to the performer. Rather, we spoke of this by way of transferring language to give understanding and a little depiction of the matter of the emanation of the Sefirot in an illustrated manner to the understanding of the true believer. For it is not hidden from the wise true believers that the beginning of the emanation is from the supreme wisdom, as the crown is not among the comprehensible rational count, as Kabbalist Rabbi Shimon Bar Yochai, of blessed memory, received as of what we found in his book, Sefer Yetzirah. He began with 32 paths of wondrous wisdom, and he said chapter one: Five letters seal it, and they are high over one (Yod), and they are in YHVH. He was referring to the Crown of the Highest archetypal world, which is the beginning of the emanation. Ramban, of blessed memory, interpreted in this book In Bava Batra chapter 4 that the inception of existence is only from Wisdom. It goes like this: "In wisdom, a house will be built, and with understanding, it will stand firm. And through knowledge, the rooms are filled." After them are kindness, strength, beauty, eternity, glory, foundation, and kingship. That we said in Sefer Yetzirah chapter 1, that five crowns are heaped upon it with the letter Yod, we meant that the High Wisdom which includes all ten Sefirot, all emanated from it, so we refer to it as father; it is a father to all of them. From it they emanated, and everything is delineated in it. Therefore, it is called father and a father is it, as we derive from "and from Him they derived." This is what we wanted to explain in this chapter." 3 I have already written above that in the supreme crown, there was nobility in power until the desire for revelation arose, and then an infinite power of wisdom, hinted by the letter Yod, was derived from it. This is because all ten [Sephirot] were contained in this power, as I wrote in the previous chapter. In the midrash of R' Shimon Bar Yochai, it is explained in the following manner: "Let there be light" and "And there was light." This is because the light already existed; it was a concealed secret that expanded and flowed from the hidden secret of the Supernal Air. It split open in its anterior part and produced one concealed point from the light of its concealment. As soon as this point expanded, it revealed the tenth [Sephirah], Yod. Once this Yod emerged from this light, the light was discovered from its hidden secret. This is how it is revealed, and this light remained. This is until here. Behold, the expansion of the Supernal realm from the supreme crown has been revealed to us. I have already written that until the creation of God's world, which is the world of the Supernal, it was concealed, He and His name. The will was in His name, which is the highest exaltedness known as "Supernal Air" in this midrash. It contained all the Supernal realms, and it was Yod within the Air, which is wisdom. It was explained how wisdom emerged from the Supernal Air, which is infinite [Ein Sof]. It was stated that it was sealed from all sides and split open in its anterior part, producing one concealed point of concealment, which is wisdom, hinted by the letter Yod. It was said that Ein Sof, the infinite, splits open this Air, which was concealed, and reveals this point, Yod. Here, it is explained to us the secret of the expansion of the Supernal realms from the Supernal Air through infinite power. It is the power that split open, produced, and emanated the secret of Yod, which is the first wisdom in the Supernal realms. From this revelation, the secret of the expansion of the Supernal realms from wisdom until the end of the highest thought is clarified. It follows the same concept as I have already mentioned above. The masters of worship accepted that there was no aspect of time, delay, toil, or labor, God forbid. However, when the will arose, action was completed, as it is written, "I called to them; they stood together." Now, what I need to awaken about this, to remove the obstacle, is that what I wrote above, that Keter is not included in and not counted among the Sefirot, should not be understood to imply that it is infinite. No, rather, since it is preexistent, like the preexistence of the infinite, it is dependent upon it. It is His name, which is not separate or distinct from Him, and it includes the hidden knowledge that cannot be comprehended by any thought or contemplation, and they are ten. Therefore, the Supernal realms of the Sefirot were in this count, and all of them are hinted by the letter Yod in its fullness. These are the names and essence of the root of roots. And behold, the hidden things are included in three, and they are called the Primordial Light, the Bright Light, and the Pure Light, as we receive from Rabbi Shimon bar Yochai in his book Tikkunei Zohar (17a). This is also the teaching of Rabbi Hai Gaon, may his memory be a blessing, who said that these three lights are above the ten Sefirot and they are the name and essence of the root of roots, which is the infinite. This is also found in the book Yichud by Rabbi Chama Gaon, may his memory be a blessing. And these three lights are included in one, which is their essence, as can be seen from the statement that I wrote in the previous chapter. It is a complete whole, and it includes all of them, and it is the highest realm called the Primordial Light. This is the same as the sacred light that Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, called in his Midrash that I cited above as the Supreme Light, and he said that the infinite is divided from this light, etc. Behold, since the infinite is divided into all that is the light, which is this realm, and it is higher than the realm of the infinite, and it is called the Primordial Light. And this has already been clarified from the words above, but I needed to clarify it here to refute the mistaken belief of those who claim that the Keter is the infinite. They thought this because they always saw Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, in his Midrash calling it the Ancient Holy Crown. They believed that this was its true nature and that it is the Primordial and it is the infinite. This is a grave mistake, as he received his teachings from the Tannaim who preceded him and who received their teachings from the prophets. He had the true Kabbalistic knowledge of the divine. However, he called it the Ancient Holy Crown because it predates all of the divine emanations, as it was concealed in it. This is as he said in his Midrash, in the secret of the Supreme Light, and the infinite is divided from it, and he revealed the dot of Yud which represents wisdom. This is as it was explained above, and furthermore, it is the name and essence of the infinite. And for this reason, he is indeed justified in calling it the Ancient Holy Crown, not because it is the infinite in an absolute sense. And there is another wonder about this: if the Keter is indeed the infinite in an absolute sense, how can all the Kabbalistic masters include it in the count of the ten Sefirot when it cannot be defined in any number? And according to their understanding, how do they complete the count of the ten Sefirot if this number is not considered at all? Furthermore, they call it Keter and use other designations, and many Kabbalistic sages have elevated it and the root of all roots has no name. It cannot be limited by any description or designation according to its true essence, because it is the beginning and head of all things and it, may it be blessed, has no beginning. And this is the language of Rabbeinu Hai Gaon, may his memory be blessed, in the response he gave to Rav Paltu'i and his colleagues, may their memory be blessed. We searched in all directions of investigation from our accepted rabbis who received it from ancient elders, to know if the three upper realms have separate names when compared to the lower ones. We found that they all agree with the consensus that they do not have known names, due to their great concealment, except for the names attributed to them in the sefirot. The same applies to the root, which has no beginning and does not have a known name, let alone the name of God composed of four letters, let alone the other titles, all of which are founded on the honor of the created. Until here are his words: The Gaon, may his memory be blessed, explained that even the three upper realms, which are placed above the ten sefirot, called "Ohr Kadmon," "Ohr Mitzochetzach," and "Ohr Tzach," do not have known names due to their great concealment, etc. The same applies to the root, etc. And that which the Gaon, may his memory be blessed, said that they are all founded on the honor of the created, we cannot understand, God forbid, that his opinion is that these ten sefirot are created. Rather, they are divine entities that are united in absolute unity from their inception and root. However, the Gaon, may his memory be blessed, used the term "creation" for the sefirot. Similarly, it is found in the words of our Sages in Bereishit Rabbah, where they say to God, "Who created you?" and He answers in the language of "Atar panui minei" (a hidden crown exists above God), and says, "Hashem is His name." Until here. And the intention is with the two "al" of wisdom, as it is said in Bahir, "Do not read 'beit' but 'bayit' (house). Through wisdom, a house will be built." And it says, "He created me at the beginning," the intention is about the place of its emanation and its origin, as it is written, "And wisdom, where can it be found?" And it is said in the language of "created me" and it is known that it is emanated and not created. And the Gaon, may his memory be blessed, said that even the four-letter name, which is the special name called the explicit name, is founded on the honor of the created, and it refers to the divine realm, which is divinity. And this name encompasses everything and unifies everything, as is known to the wise of heart. And everything is for the purpose of revealing the hidden root and reaching it, not to designate or attribute at all. And if so, how can it be limited and defined by any boundary or name, all the more so to bring it to a number to be called by the name of a sefirah? But the sages of truth will elevate it with the language of Ein Sof, to indicate that it is without end and without limit and without beginning. And they call it the root of roots, the height of heights, and the cause of causes, to indicate that it is the beginning, root, and cause for everything that emanates from its light. And the holy luminary, Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed, calls it "Atika D'Atninuta S'teima D'Steimeinuta," "Temira D'Temireinuta," and in Kabbalah, it is called "Atika Kadisha." And all this is for the purpose of the secret that is exalted and concealed. It has already hinted at it. We learned in the book of creation, the Ten Sefirot are in unity, ten and not nine, ten and not eleven. Their meaning is according to what the masters of worship received, which is that divinity is the emanation of the ten Sefirot. "Sefirot" comes from the word "safar," which means number, because the root of every definition is limited to ten, for hundreds, thousands, millions, and all numbers are defined within the range of ten. It is also called Sefirah after the name of light and brilliance. The word "Blimah" alludes that they are without another essence separate from God Himself, for they are God Himself. It says "ten and not nine" to not separate the first one from the ten due to its higher rank, and not the last one from the previous one since it is close to the separated ones. For the aspect of uniqueness is equal in all of them, for all are united in the essence of the root. As mentioned in Bava Batra, they are all united at their end from their beginning, for the end of the thing is found in its beginning, and there is no end without a beginning, and no beginning without an end, for the beginning and the end are equal in its existence and unity, for there is nothing other than that, as our sages said: "The beginning of thought is the end of the deed." The intention of the masculine in relation to the Sefirot is not that they have a head and an end, for they are divinity, and divinity is not limited in boundaries. However, the intent is regarding the will concerning the emanation, which has a head and an end to correct the creations. And from our perspective, we attribute to them a head and an end, not based on them, god forbid. And it says "ten and not eleven," to not count the hidden root that emanated from its light, for it cannot be defined by number, for there is no number that can comprehend it. Therefore, it is not a Sefirah and does not come in their count, for it is above them while being equal in unity. Its rank is higher than them in precedence, like the rank of coal to a flame, as our forefather Abraham said: "a flame hanging onto coal," as explained in the previous chapter. And according to the kabbalistic understanding of Rabbi Shimon bar Yochai, the "Keter" is not included in the count of the Sefirot. The statement "ten and not eleven" refers to it, because it is included with the hidden higher lights, which are encompassed within its name and essence, to the root of all roots, according to the understanding of Rav Hai Gaon, may his memory be a blessing. The hidden root does not rely on this because it is simple. Those who engage in worship say that the root of all roots, the unique master, is not hinted at in the Torah, Prophets, Writings, or the words of our sages, but they are hinted at in him through certain signs. 4 The essence of the Divine is the emanation of the ten spheres of emanation that we have explained. And this is the concept of Atzilut (Emanation), for the emanated entity is not separate from the Emanator, and does not exist independently of Him, but is itself the Emanator. The essence, being, and unity of the Emanator, which existed within Him before it spread out, is not separated from Him by the spreading out. For nothing came out of the concealed source except from within it. It cannot be said that the emanation spread out from the essence of the source in the way that angels emanate, where the source is one thing and they are another, separate from it. Rather, this emanation is the essence of the concealed source, inseparable from it, as it is said: "He is They, and they are He, and everything is one". The masters of the work (Kabbalists) received a hint from what is written in the Torah: "And a river went out of Eden to water the garden, and from there it parted and became four heads" (Genesis 2:10). The river is the first "Hey" of the special name [of God]. It went out of Eden, which is the letter "Yud" within it, which is the entirety of Atzilut, as has already been explained, to water the garden, which is the last "Hey" of the special name, as regarding it the king, peace be upon him, said: "You are a garden locked up, my sister, my bride" (Song of Songs 4:12). And the river waters the garden, which is the last "Hey", by means of the streams that spread out from the river. As it says: "All the rivers that flow into the sea, it is the sea of wisdom", and from there it separates and becomes the world of separation. However, until there, until the world of true unity, are the four letters in which all of Atzilut is included, with unity, and four heads with separation. Therefore, the emanated entity in Atzilut is in complete unity, as His name is in Him, and He and His name are one and do not separate. And Rabbi Todoros HaLevi, of blessed memory, wrote in Otzar HaKavod, in the chapter "There is nothing standing in what the Sages taught about 'Remember Abraham, Isaac, and Israel' and 'For which you have sworn unto them'", what does "in you" mean? Rabbi Elazar said before God "Master of the Universe, if not for heaven and earth...", and now, since Your great name is in You and You are in Your great name, and it says in You I have sworn, therefore the Sages inferred that until the world was created, there was nothing except for Him and His name alone. And some versions have "He is in His name alone" until here. And the revered Kabbalist Rabbi Bahya Z"l wrote in his commentary on Parashat Vaera in this manner: "From what was mentioned, I understood and did not need to be informed. It comes to teach that He and His name are one. And similarly, we find, 'And it was because of My honor' (Isaiah 48:11), and it does not say, 'And it was for My honor.' Rather, 'for My honor' until here. And from this, we attribute to Him the name 'Ben d', Ein Sof,' because He unifies and includes all the emanations, which are His divinity. And in the Midrash of Rabbi Shimon Ben Yochai, peace be upon him, on Parashat Vayikra (11:2), this language is used: 'These are the ten names from which the Holy One, blessed be He, is called, and they are all interconnected in complete unity. And these are the two holy crowns of the King, the one we are familiar with, and they are one until here.' And in Parashat Emor, this language is used (Leviticus 23:23): 'Speak to the children of Israel, saying: In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a Sabbath, a remembrance of blowing [the shofar].' King David said that this is because the community of Israel accepts its King, the Holy One, blessed be He. 'And why does it say, "speak to the children of Israel?" Instead, it should have said "say to the children of Israel." This is to teach you that it is for the sake of the children of the world.' And they are warned that 'speak to the children of the world' refers to uniting with the divine presence, the name and Himself are one. This is the meaning of David's words, 'Seek My face' (Psalm 27:8), as it is explained: 'Seek Hashem and His strength; seek His face continually' (Psalm 105:4), until here. And they said in the Midrash of Rabbi Shimon Ben Yochai, peace be upon him, in another place (Haggai 3a): 'Come and see, the Holy One, blessed be He, designed ten crowns above, which He adorns and clothes Himself with. And He and they are completely unified, and there is no separation between them until here.' And in the Be'er, this language is used regarding when the children of Israel bring a sacrifice before their Father in Heaven and unite together. And this is the unity of God. And the verse knows that Hashem is God; it is He who has made us, and we are His, it is written with an aleph and a tav. We recognize and know one of the singularities that is contained in all His names until here. Because He is united with them, if they were not, we would not be able to unite with anything outside of Him. Heaven forbid! And this would be a service without a true God. But if it were that they are the essence of divinity, then this would be a service to Hashem alone. And in the Midrash of Rabbi Shimon Ben Yochai, peace be upon him, on Parashat Vayikra (2a), it is said: 'In the city of our God, His greatness is evident.' Rabbi Yehuda said to Rabbi Shimon, "Our God, what does it mean here?" He said to him, "This is certainly the city that shines and is praised, which is the God of Israel and their fear. This encompasses everything because it is the unity of the divinity that is above it. And this is why it is more fitting to say, 'Shining city and praised city of Israel,' just as it is written, 'Yours, Hashem, is the greatness, the power, the glory' (1 Chronicles 29:11), until here. Here it reveals to you that Israel is given these two qualities, as it is said, 'And you are to Me a kingdom of priests' (Exodus 19:6), and behold, Israel is not assigned to any other power or ruler, but only to Hashem alone. And similarly, 'For I am your God and you are My people' (Jeremiah 7:23), for Hashem's portion is His people." Furthermore, the wise sage Rabbi Bahya Z"l writes in his commentary that "He is Your praise; He is the God of Israel, and He is your God." This refers to the last letter "Hei" in the name of God, which is called "the shining city" and "the praised city" of Israel. It signifies the God of Israel and their fear, as it encompasses everything that the essence of God represents. It is the unity of divinity that is above, and it is fitting to say that Israel is the shining city and praised city, just as it is written, "Yours, Hashem, is the greatness, the power, the glory" until here. Here the verse reveals that Israel is given these two qualities, as it is stated, "And you shall be to Me a kingdom of priests" (Exodus 19:6). Israel is not assigned to any other power or ruler, but only to Hashem alone. And similarly, "For I am your God, and you are My people" (Jeremiah 7:23). For Hashem's portion is His people. In summary, these teachings highlight the unity and oneness of God. They emphasize that His name and Himself are inseparable and that Israel is uniquely connected to the divine presence. The language used in the texts underscores the significance of recognizing and uniting with the divine essence, acknowledging that Israel is dedicated to serving Hashem alone. And to establish in our souls that the nobility is the essence of Divinity, the Kabbalah came to the true sages to unite it in the verse "Shema Yisrael." And the wise sage, may his memory be blessed, wrote, "Cover your ears and listen to the verse 'Shema' as an expression of true unity, which is accepted and concealed by the knowers of truth in the secret of the unity of the ten sefirot, which we are obligated to unify and connect all of them as one, whether from below to above or from above to below. All of this teaches that the nobility is the essence of Divinity, and for this reason, the commandment of unity comes, to unify it, for if there was something separate from the essence, this would be a unity without a true God, God forbid. And from what this wise sage accepted, may his memory be blessed, from what he wrote in the portion of "VaYishma Yitro" in the verse "And he spoke," it becomes clear to the intellect that nobility is the essence of Divinity, as the name there is elevated in the hands of the understanding one more than my explanation. This is all accepted and handed down by the knowers of truth, and no one has ever debated this except a fool who stubbornly claims that he has not been given the traditions of truth and has not achieved true wisdom, and our speech is not with fools. And I found it appropriate to bring here what this wise sage accepted in the verse "Lo Yihyeh Lecha," meaning "You shall not have," as his language stated, "other gods before Me, but My face shall be your God." Until here. The intent of this is regarding the attributes, which are His face, and it is known that the face of a person is nothing besides him, not separate from him, not outside of him. But they are Him Himself, and from this they are called shining faces, meaning, they are Mine. And as he, may his memory be blessed, wrote in the portion of "Bereshit," the name "Elohim" is two words, "Elai Hem," meaning "they are Mine." Behold, this is the interpretation of the letter Yod and "Remember your Creator" is filled with the letter Yod, and the understanding one will understand until here. And so was the accepted tradition of the Ramban in his commentary on the Torah and in his book "Sefer Yetzirah." And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed, it taught (Ha'azinu Rabbah 97:1): "I will call God's name" - come and see how great [is this verse]. Rabbi Shimon explains: "This verse means, 'Give greatness to our God,' who is great. 'The Rock' - His actions are perfect. 'All His ways are justice.' 'A God of faithfulness' - He is victorious. 'Without injustice' - there is no injustice in Him. 'Righteous and fair is He.'" This is what is alluded to by the verse "I will call God's name." Rabbi Chiya says: From this verse I learn a sublime wisdom, that there is a connection and unification of belief in what is written in what he calls 'The Rock.' But the end of the verse connects a connection that is joined with absolute unity, like a flame joined to a coal. And the wise Rabbi Menachem Markanat wrote in his language about this Midrash, as follows: This saying hints to the entities. And he said, "I am the first and I am the last" serves as a clue to the entities, and it means that the mentioned last ones are He, may He be blessed, for everything is one. And I found in the Tanna of the House of Eliyahu that the sages awakened to this and said, "This verse is worthy to say 'and you are last, I am He,' etc." This implies that the word "last" hints to the entities and the Son. The word "I" was mentioned first and the word "you" at the end, and you already know their matter until here are his words. And the prophet Isaiah, peace be upon him, informed us in his name, saying, "Thus says the Lord, the King of Israel and its Redeemer, the Lord of hosts: I am the first and I am the last, and besides Me, there is no God." He made known to us that He is everything and there is no plurality in Him, God forbid. Therefore, the letter "Yud" is in the beginning and the letter "Yud" is at the end, and the first one represents the Torah, may He be blessed, for He is the first, and the last one represents the Torah, for He is the last and the intermediary. For besides Him, there is no God, and He is unique in all of them, and He is everything, and there is nothing apart from Him. And I have also seen such a hint in this verse for Rabbi Shimon bar Yochai in his book "The Tikkunim." And I wrote it in the book "Tola'at Yaakov," with the help of Heaven. 5 I have seen in Judaic literature a proof and affirmation from the teachings of Kabbalah that the Divine Emanation is the essence of God. It is stated that true Kabbalah was received by the righteous individuals who understood that the purpose of prayers is to influence the Divine energy to manifest in each respective attribute or quality that requires it. This idea is emphasized in the blessings that we recite, which were received from one person to another and ultimately from Rabbi Yitzchak (may his memory be a blessing), who was said to be the third in line from Elijah the Prophet. It is important to understand that all the blessings of the commandments, blessings of enjoyment, fragrances, and all supplications and blessings of seated prayers are ultimately for the purpose of repentance. The prayers of the daily standing prayer, specifically during times when the additional service is recited, consist of 18 blessings before and after the Shema prayer, and the middle blessings are directed towards splendor. However, one should not divert their attention from understanding the intention of the prayers. Numerous books have been written to explain the intention of prayer, and their intent is not for the individuals to focus solely on themselves, as such intention would lead to destruction. Rather, the intent should include everyone, with the main focus being on performing the necessary attribute that one requires. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, peace be upon him, it is said in the following manner: "Rabbi Chizkiyah said, 'Like the ancient concealed tzitzit of all tzitzit, I wish to bless the world. Fortunate is one who wears the entire deep sanctuary and provides from it and draws from it. And one who sheltered his shade there wishes to bless and provide from the same deep location, for the concealment will be accepted, and his wishes will be granted until here.'" The intention here is that the ultimate wisdom that is referred to as the "deep sanctuary" is the supernal wisdom. It is referred to as "deep, deep, who can find it?" flowing from it are the rivers to the last sea--in this wisdom, the treasury of blessings and abundance is contained, and it is the source from which all blessings and abundance throughout the worlds flow. Therefore, it is said that the one who prays should direct their intention towards this deep sanctuary to draw blessings and abundance into the attribute they require. They should unify and harmonize all aspects in that specific attribute, as we have mentioned above, and then their prayer will be accepted, and their will shall be done. Additionally, it is said that King David, peace be upon him, proclaimed, "Out of the depths I call upon you, O Lord." All of this is true instruction that teaches that the Divine Emanation is the essence of God. Everyone agrees from the perspective of truth that has been received and embraced, as the intention of the prayers and blessings is to influence the attributes in the manner we have explained and elaborated on in the book "Tola'at Ya'akov" with the help of Heaven. And if the Divine Emanation was separate from the Emanator and not one and the same, how could one pray and direct their intention to a God who is not present? God forbid! It is important to note that one who prays to any power or idolatrous angel disrupts the foundations. And this is the language of the great sage, the Ramban, of blessed memory, in the portion of Vayigash. God forbid that the term "Shekhinah" or "glory" refers to a created being other than the honored and blessed name of God, as the sage has thought until now. Furthermore, this name itself is his language, and if one were to say that it is the glory of a created being, according to his understanding in the verse "The glory of God filled the Tabernacle," then how can one determine how to bless and pray to the glory of a created being as idol worshipers do? Many teachings of our sages point to the Shekhinah, which is the blessed God, until here. And in the third part, Chapter 32, we find more assistance from Heaven. And the wise Rabbi Bahya, of blessed memory, wrote in the portion of Yitro, in this language: regarding the meaning of prayer, behold, the blessed name is exalted above all praises, surpassing all praises, as stated, "And exalted above all blessing and praise." In the holy Kaddish prayer, all blessings and songs of praise are surpassed, but the understanding of the Kabbalists is that all will call Him one and agree with those who praise Him, and the intention is towards the unique name, for it is close to all who call upon Him and true when they call upon Him in truth. The Ramban also mentioned this in his piyyut, "Should I not cry out, who will answer me, when I call out to You, the King, etc." And he informs us through all this that prayer is the attribute of mercy in the attribute of judgment, and so the Ramban explained this, expanding on it more than necessary, as from what I have brought from his language, it is enough to prove what we wanted to explain, which is that the divine attributes are the essence of divinity, and therefore the intention of worship towards them is permitted. He also wrote in the portion of Va'etchanan, in this language: "For what great nation is there that has a god so near to it as the Lord our God is whenever we call upon Him?" Moses hints to us with this verse about the greatness of Israel, that they pray and are answered, for they direct themselves to the supreme power to draw His influence in the divine attributes, in every attribute that they need, and therefore they are answered every time. And he mentioned a great nation and did not say a holy nation or a righteous nation, because their greatness is in kindness, and kindness is the beginning of the attributes. And with the explanation of the verse, it is that what great nation has its attributes close to it, as our God is whenever we call upon Him, and not to the attributes themselves. From this, our Sages say, "Stand on the seat of judgment and then repent on the seat of mercy, stand on the seat of mercy and then repent on the seat of judgment," everything according to what the worshipper needs. Regarding the divine attributes, the prophet said, "You rode on Your horses, salvation!" And our Sages explain, "The rider cannot be subordinate to the horse, but the horse is subordinate to the rider," and this is until here. He is close to us, and we are close to Him, as it is written for the children of Israel "with Him is our nearness." Heaven forbid that we become close to any power or angel other than the essence of divinity, and not any power or angel be close to us, for the portion of God is His people. And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, in the portion of Bereshit, it is said in this language: Rabbi Yosei said: "This is why it is written, 'Who has God so near to Him as the Lord our God is whenever we call upon Him?' It is to tell us that it is near, very near. For God, on the one hand, is God of Isaac, God that appears, and in me is the nearness and the greatness. They all come together and yet they are one, until here. He is our nearness, and we are His, and just as it is written for the children of Israel, 'with Him is our nearness.' Heaven forbid that we become close to any power or angel other than the essence of divinity, and not any power or angel be close to us. He is the portion of the world and He has transcendent might, and He separates all, and yet He is one, and there is no plurality in Him, as it says, 'Hear, O Israel.'" And in the midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Ch. 3, Resh Siman Gimmel, Aleph), "Shema Yisrael" is interpreted as follows: "Listen, Israel" - just as "Listen, heavens" also implies one word - "Yahweh" is the beginning of all knowledge of the Holy One, blessed be He, and it is called "Av" (father) in the language of the Ancients. It is the height above the primordial air which is not part of the count, and in it are contained the Three Lights representing the entire ten hidden Sefirot that are the name and essence of the root of roots. And with this intention, the branch unites with its root, and the emanation from the Emanator (i.e., God) and everything becomes a complete unity. The letter Yod in the name Yahweh with the word "Av" symbolizes all this, and we observe that the Yod with "Av" are intertwined and inseparable, teaching us about the unity and connection of the Emanator with the emanated, and that it is nothing other than Him. Just as the Yod is inseparable from its Ketz (end), and the Ketz is inseparable from the Yod, this is the true Kabbalah derived from the Torah, for if the Yod were missing its Ketz, it would be invalid. Our God, the depth of streams and springs that come forth and flow in all directions, is the first "Heh," the name of the second "Heh," in the world of Emanation, the secret of Binah. The last "Heh" symbolizes the completion of the thought, connected from its beginning to its end, in the secret of the length of the Dalet, with the intent of the heart. This is Yahweh, the unique name that represents and includes all of the Emanation with the perfection of thought and intention. This is the true unity that we were commanded to believe in, as it is the root of faith and the true service of God. As stated in the midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Ch. 2, Nun Hey, Aleph), "And I will praise Him in completeness, meaning anyone who knows how to unify the Holy One, blessed be He, he includes all of this." From all this, it is clear that the Emanation itself is divinity, and this is why the commandment of unity comes. If something were separate from the divine essence, how could there be a commandment to unify and worship something that is separate from the divine essence? Therefore, there is a warning not to worship any created things, as it is written, "You shall not make for yourself a carved image or any likeness of what is in heaven above," and the reference to "heaven" includes the sun, moon, stars, and constellations, as well as the angels. And anything on the earth below or in the waters beneath the earth, even the smallest creature in the sea. And it says, "You shall not bow down to them or worship them," because all these things are created like us. But the worship is desired towards the Creator, who is our God, and we are His people. He is the great and unique name that unifies His characteristics, which are not separate from Him, and they are in Him without any multitude. They are the very essence of divinity, as we have explained. 6 From the wondrous and truthful words, I will teach a clear instruction on the essence of divinity, which is the act of sacrifices. The sacrifice is a unity and a closeness of these forces until they ascend together in one reed to their unique place of the emanation, which is the only unique master who is one with them. And the worshippers received that the sacrifice is the unity and closeness of these forces. Rabbi Chizkiyah would often visit Rabbi Shimon, and he asked him about the word "korban" (sacrifice), why is it called "korban," which means closeness? Rabbi Shimon replied that it is known among the scholars that there are two holy crowns that unite and connect with each other until they are completely united in their unique place. They are like one and are connected together until they all work in complete unity for the purpose of restoration. Thus, the sacrifice is a unity of these forces. Rabbi Nehunia ben HaKaneh explained that when the children of Israel offer a sacrifice before their Father in heaven, they unite together, and this is the unity of God. Why is it called "korban"? Because it is through the offering of these holy forces, as it is written, "Bring them one by one to you in a single reed." And we say that the pleasant aroma is through the nose, and the soul is the aroma, and the pleasant aroma is the descent, as it is written, "And it descended" and is translated as "pleased." The spirit descends and unites with these holy forms through the sacrifice, and that is why it is called "korban" until here. Regarding the point of the law, the law is brought through the pipes, and it is brought through the fragrance of the sacrifice, and instantly it descends, as it is written, "An aroma pleasing to the Lord." This is the descending of the Lord to the Lord. As it is written, "Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one." Until here. The sages of the Mishnah and the Talmud have agreed in their true acceptance that the korban is the unity of the holy forces, which is the holy name, the four-lettered name that unifies all levels until infinity, and from this, the pleasing aroma to the Lord emerges, which is the revelation of the essence of the emanator. And it teaches us that we were commanded regarding this worship, and through it, blessing spreads in all worlds. Because the abundance and existence come from the unity and closeness of the holy forces in their place of emanation, which is the true divinity, it is inconceivable and impossible for blessing and existence to come from anything outside the essence of divinity and separate from it. And this is a wondrous instruction that the essence of divinity is the emanation itself. And the wise Rabbi Bahya wrote the following in his language: "And Noah built an altar to the Lord, and from the altar the mercy ascended and everything was united in the upper realm, which is the burnt offering. And this is what it says, 'And He offered burnt offerings on the altar.' And similarly, the prophet said, 'May my offerings rise up on Your altar, and the house of my glory.' And so we do not find in the offering of Menachos that he built an altar and mentioned above the altar, and later to the heavens, and from there to the higher realm, which is the ascent. And then the flow returns from above to mercy, and from mercy to the altar, which is called Lev and from there to the upper and lower realms. And this is what it says, 'And the Lord smelled the pleasing aroma,' meaning that the flow continues from the ascent of the burnt offering until here. The truth is examined from the perspective of the agreement of everything in it, and so did all the first and last sages accept, that the sacrifice is a unification and a close convergence of the holy powers until the highest light, the source of everything, which is the root of all roots. And similarly, it was received from one person to another until the first receiver, peace be upon him. And the holy light, Rabbi Shimon Bar Yochai, said in the book Heichalot (Volume 2, p. 259b) in this language: "And here I stand in the color of this offering, to unite it in complete unity, so that each and every one sees from that offering that the power of unity exists in evil, and may it be in the song of all as one song, that in each chamber there is a spirit, and the spirits will be connected in its places, and its branches will be connected to it to form a complete unity, as is appropriate. And here, when everything is united as one, the upper and lower will bless each other, and all the upper and lower entities will be blessed." And the one who does not know and does not comprehend the evil plan does not ascend to eternity, and the unity is not established as one bond. This is the explanation until here. And this is another explanation from Rabbi Shimon Bar Yochai (Volume 3, p. 11): "The incense is tied, its tying is the tying of faith." Until here. Here, it is called the tying of faith to the holy emanation, which is the deity, because it is the true faith of the Jewish nation. And God forbid to believe that there is anything separate and outside the essence of the deity, except in the unique individual from all sides. He is the only master who connects his powers and illuminates them for the existence of everything, and he is one with them. The service of the incense also indicates the connection of the holy powers and their unity. And they also said in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Volume 3, p. 11): "The incense is tied, its tying is the tying of faith." Here, it calls from faith to the holy emanation, which is the Deity, that it is the true faith, the faith of Israel. And God forbid to believe in anything separate and outside the essence of the Deity, except in the Unique Individual from all sides. He is the only master Who connects His powers and illuminates them for the existence of everything, and He is one with them. 7 Recently I have seen that our nation's wise men, who are becoming wiser from their own intellect, want to prove things that the human mind cannot attain through the usual research methods. They believed that there was no accepted wisdom in Israel other than philosophy and its derivatives. This inclination led them to delve into areas that the intellect cannot reach through rational investigation. After their efforts and labor in their studies, they secluded themselves, thinking that these intellectual pursuits were their true life. They dedicated their entire lives to this pursuit. However, their desire to be distinguished in matters beyond their comprehension led them to a negative outcome. If only they had remained silent, it would have been considered wisdom. Among them, Rabbi Yitzchak Albo, in his work "Sefer Ha'ikarim," chapter 11, said that there is another intellect that is not influenced by any further potential, unlike the intellect that is the active intellect. It is a soul whose existence is material, like the soul of the sphere. Consequently, it remains as a female, influenced but not influencing. This is what the Sages meant when they said that Shabbat said before the Holy One, blessed be He, "Master of the Universe, you have given a partner to every living creature, but I have no partner." He replied to her, "The synagogues of Israel shall be your partner." In this statement, they hinted to a measure that is influenced but does not influence, which is the tenth intellect, named Shabbat. The Kabbalistic sages attributed each day of the seven days of creation to one of the other seven intellects. They called them "Sefirot" and said that the first three intellects are spiritual, and they called them "unperceivable light." However, they attributed the last seven to each of the seven days of creation, and called the tenth intellect Shabbat because it is the last of the potentialities. It is the active intellect and the tenth "Sefirah" called Shabbat. She got angry at the Holy One, blessed be He, for only having the potential for creation and not a partner, meaning there is someone else who exists independently. Just like the other intellectual spheres, which are influenced by it until it remains as a female, influenced but not influencing. The Holy One, blessed be He, replied to her, "The synagogues of Israel shall be your partner." Here, this wise person attempted to present his own opinion and claimed that the potentialities mentioned in that section are imaginary. According to his belief, the "Sefirot" are separate intellects, a different entity from the Almighty. God forbid, the Kabbalistic sages, who are the receivers of the truth, do not accept this idea. They received their knowledge from one person to another, as we mentioned earlier, based on the intention of their service. If they are indeed separate intellects, it would be a destruction, as it would imply that there is something created apart from God, blessed be He. In the Jerusalem Talmud in Berachot, chapter "Ein Omdim", it is stated in the name of Rabbi Yudan: "If trouble comes upon someone, it does not enter suddenly, but rather it stands at the door of his patron's courtyard and calls his son and says to him: 'So-and-so is outside'. But the Holy One, blessed be He, is not like this. If trouble comes upon you, do not call Michael or Gabriel. Rather, shout out, and He will answer you, as it is written: 'Whoever calls on the name of the Lord shall be saved'" (Joel 2:32). It is explained here that one should not call upon any other beings besides God in times of trouble. Instead, one should cry out to Him, and He will answer. This is because the name of God, which represents His attributes and qualities, is known only to those who are true believers and stand in the secret of His great name. It is further mentioned that one should not use the words of the Kabbalistic sages without being a true Kabbalist oneself. The Ramban warned about this and said that the words of the Kabbalistic sages cannot be comprehended by anyone except those who have received Kabbalistic knowledge from a qualified teacher. The text also discusses the concept of the "Achdut Hashem" (Unity of God), stating that God alone created the world and is separate from all other beings. The Rabbinical sages emphasized that God is not shared or combined with any other entity in the act of creation. It is explained that when the term "Elohim" (God) is used in the creation story, it refers to the true and unique God. This is to emphasize that God alone created the world, and no creature participates with Him in the act of creation. Thus, the Rabbis say, "You are God alone; You alone created the world." "And the knowledge of our sages, the receivers of truth, is that the creation of heaven and earth preceded the creation of angels. They said in Bereishit Rabbah, 'When were the angels created? Rabbi Yochanan said, 'On Monday the angels were created,' and so on. Rabbi Luliani Bar Taverin said in the name of Rabbi Yitzchak, 'This is true with the opinion of both Rabbi Chanina and Rabbi Yochanan, that all agree that nothing was created on the first day.' So that it should not be said, 'Michael was stretching [the heavens] in the south, and Gabriel was [stretching] in the north,' but rather, 'I, Hashem, created all alone; I stretch the heavens by Myself, I establish the earth alone, who was with Me?' It is written, 'Who was My partner in the creation of the world? On the first day, there wasn't an angel,' and so on. And similarly, they said in the Midrash of Rabbi Nachunya ben HaKanah and in Pirkei Rabbi Eliezer, Chapter 4, 'When did HaKadosh Baruch Hu create the heavens and the angels, and so on?' But weren't the heavens and the earth created on the first day, as it says, 'In the beginning, God created,' and so on? Rabbi Eliezer says, 'The heavens over the heads of the living beings were created on the second day,' as it says, 'And the likeness is upon the heads of the living beings, the heavens,' and so on, until here. And it is written and explained in the verse, 'They will take root below and bear fruit above,' that the written text comes to inform us that the creation is from the Creator. And that everything was from Him and nothing exists outside Him. And since it should not be thought that He, blessed be He, was the remote cause of the creation, and the intellects were closer as they influenced, just like the philosopher said, 'God considered the intelligences in the world and influenced from them the existence.' For this reason, the written text 'Who was with Me?' comes to negate absolute negation and to say that He, blessed be He, was a close cause, and He alone is the Creator, and there was no other thing besides Him that influenced the existence, but everything was from Him, blessed be He." This is what this philosopher did not perceive, that the progression of things from the first cause is in a chain, and it is possible for him to see, may he rest in peace, that it is a branch from the roots of the bitter tree, built on the assumption of the primacy of the world that everything was in the affirmative, like the opinion of the notorious heretic philosopher." However, we believers in the Torah and accept its roots that everything was intentional and simple will not find it difficult to reconcile the multiplicity of reasons with its ultimate simplicity. This is because it is the nature of the will that with its utmost unity and simplicity, it can create multiplicity for the purpose of revealing its existence and infinite power. It is written, "He is one, and who can turn him back? He does whatever he pleases." And it is also written, "For he will complete what he appoints for me, and many such things are with him." And the interpretation is according to our intention. It teaches that God, blessed be He, exists eternally in one aspect, until he is consistently righteous. It is always possible to say, "He is one," meaning that after the world was created, he did not depart from the same essence with the multitude of beings. Rather, he was always in that unity, and who can turn him back? To reveal his infinite power, and his ability to create all beings according to his simple will. It is stated that God desired to perfect those beings that he created to reach a praiseworthy goal, which is beyond the scope of their own existence. This is what is meant by "He will complete what he appoints for me." And since achieving perfection and the ultimate goal cannot be accomplished by one ascent or one commandment, but rather the servant must strive for all the degrees and commandments according to the Torah in order to reach the final success, it states, "And many such things are with them," instructed to return, because he will complete what he has created, a multitude of degrees and commandments to fulfill this goal. And as the Sages said, "The Holy One, blessed be He, desired to merit Israel; therefore, he gave them much Torah and many commandments." And they also said to explain that just as an individual completes a multitude of degrees and commandments to reach one ultimate goal, which is the attainment of perfection, so too, with God, blessed be He, being one in his utmost unity and simplicity, he created a multitude of changing beings. This was for the sake of one ultimate goal, which is the existence of all being. Their connection is a bit of each with each, and they all unite until everything ascends and connects to one simple cause, blessed be He. This is what is meant by "Many such things are with him," for with the multiplicity and changing of beings, they did not depart from unity. And that unity, through its connection bit by bit, directs toward the true, simple unity that comes from it. And this is why God, blessed be He, created the multitude that resulted from his simple unity, to bear witness to his unity. And He desires further by saying, "And numerous priesthoods are with Him," for He stated above that He is in a state of equality and simple unity, and He cannot have any purpose or desire other than a simple will, as we explained. And it is known to the wise that none of these things add anything to His essence, for He and His will and His power are one. And just as these [names]—and if they are interchangeable names—do not imply multiplicity in Him, but rather that they are all one with Him, so too, the numerous existences do not imply multiplicity in Him. But it was from His wondrous wisdom to create them and arrange them in a way that testifies to His unity. And thus, the order of the great man, who is the general principle of all existences, is like one man, and one body, and that which things become closer to the hidden root, they become more unified, and this is true to demonstrate the unity of the root from which they emerged. And this characteristic, the order is that the human, who is the small world, is similar to the great world, and both of them come to demonstrate and testify to the unique and singular one. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing (Zohar III, 171a), they said in this language: "And now let my Lord's strength be great... Rabbi Acha and Rabbi Yossi said: They (the Israelites) are worthy of being greater than any other nation, for the Holy One, blessed be He, delights in them and boasts about them, for only because of them does the world come into existence, because the world exists only for their sake, since they toil in the Torah, for it is by their connection with one another that they bind [themselves] with Him. And the Israelites, [by] their existence in this world, [are] the fulfillment of Him, and the fulfillment of all the other nations is only during the time that their evil is prospering. Come and see. When the Holy One, blessed be He, created the world, He established for it a lofty place above, and He gave it strength and power through the intermediary of the body of the world below, which is its power and sustenance and the power and sustenance of the entire body. And from it, all the bodies are sustained and all the emanations of the body are sustained from it. And this body is unified and [it] binds with the lofty place, which is its head, through which all the exalted roots are sustained, and he (the Holy One, blessed be He) is bound with it. Similarly, the Holy One, blessed be He, established the world and created for it one body, and with this body, He sustains all the bodies, and with this body, the senses of the body within him, comprise four levels, and this body is bound to that exalted city above it." And there, the Israelites are the fulfillment of the nations, and the Israelites are the only ones dwelling there. The Sanhedrin, which is there, is forgotten from there to the Chamber of Hewn Stone, and that court being there serves the site where it serves, and the Dinah is given from there to the upper holy things until it comes to the site called Holy of Holies. And from there, it sustains and associates with all the sites of settlement below it, as they are similar to it in body. And the site above sustains it and associates with it from the hidden head that is concealed in the body, as is explained earlier. This is the meaning of the statement, "As He created the great and vast sea, so He trades with all the settlements of the earth"—the sea, all the settlements of the earth never trade with Jerusalem, and Jerusalem, through an intermediary, is the ruler of all the settlements, and she is the merchandise of the Temple Mount, and the Temple Mount trades with the courts of Israel, and they, the courts, trade with the Chamber of Hewn Stone there, and the Chamber of Hewn Stone, with the Temple's hall and altar, and the Temple's hall and altar trade with the Sanctuary, and the Sanctuary with the Holy of Holies, where there is the Divine Presence, and the atonement, and the cherubim, and the Ark. And from there, everything derives sustenance, and all the sites of settlement derive sustenance from there. And from there, the sustenance comes from the hidden head that is concealed above, and from there, it is associated and unified with some body below it. In this manner, it is above, above, and it is the concealed head and the concealed king until it is discovered that this body derives sustenance from above, and specifically from the concealed head of this body. And when one examines these words, it becomes clear that each is interconnected with the other, and each with each until this point. And the one who understands the intention in what the holy statement encompasses can understand the connection of beings, each part of them from each part of them, until they are unified in one, and testify that the true one created the world alone, and let him know that it is He alone who created the world. And if the chain of events had proceeded through an ascending and descending manner, as the Master of Principles, may he rest in peace, has expounded, then that which escaped from it would fall, for it fled from the secondaries and the multiplicity, and would fall therein. And if the chain of existence had proceeded in that manner, it would have been impossible for them to interconnect and unify, for after their chain of existence had passed through a separate entity, they would have been separate, and the intention that they were to be united to demonstrate the unity of the One who created them would not have been fulfilled. But when we believe that the One who created them is from Himself without any intermediary, then it can be believed that they can connect and unify somewhat, until they reach the One who created them, and then they testify to the unity of the One. And to implant this idea in our hearts, wisdom comes to testify about it, as it says, "With wisdom, God founded the earth, He established the heavens with understanding; with His knowledge, the abysses were split open" (Proverbs 3:19-20). And the hidden meaning of this is that God created the world with no other thing but Himself and His truth. This will be further explained in chapter 14 of this section, with the help of Heaven. And in what I have written regarding this matter, the intention has been fulfilled. 8 "The Master of the Universe, who is the root of all roots, wondrous advice emerged, to elevate his wisdom to the highest level, and to make it a vessel in which existence would be created. Without Him, all of this would not have been possible at all. This is the language of the wise sage, Rabbi Azriel, who received it from the mouth of the pious Rabbi Yitzchak Saggy Nehor, who was a student of the prophet Eliyahu. The inquirer asked why it is necessary to force there to be ten spheres, for I mean to say that there is nothing there except for the infinite. The answer is that infinity is perfection without lack, and if you say that it has power without limit and no power with limit, you are detracting from its perfection. And if you say that the world, which is lacking in perfection, was the initial limit, you are lacking its power. Therefore, we must say that it is a limit without limit, and the initial limit is the spheres, which are the complete power and the lacking power. When they receive influence from its perfection, they are complete power, and when they are lacking influence, they are lacking power. Therefore, they have the power to act in completion and lack. Completion and lack are the things that differentiate one thing from another. And if you say that it is only because of its intention in the creation of the world, without the spheres, one must respond that the intention indicates the intended lack. And if you say that it did not have intention in its creation, then creation would be by chance, and anything that comes by chance has no order. But we see that the created beings have an order. They exist based on an order, they are renewed based on an order, and they are nullified based on an order. This order in which they exist and are nullified is called a sphere, which is the power for every existence that is defined by a number. Since the existence of the created beings is through the spheres, they change and there are degrees of high, low, and intermediate. Even though they are ultimately one and everything is from the infinite, there is nothing else besides it." Translation: Furthermore, all the multiplication and writing, and regarding your question of how there are spheres there, know that the Ain Sof (the Infinite) cannot be described as having any will, desire, intention, thought, speech, or action, even though there is nothing beyond it, and nothing can be said about it that would imply limitations, because anything limited undergoes change, and there is no change, renewal, or substitution with the Ain Sof. However, we see from the texts that it does take on a certain form, ascends, descends, comes, goes, speaks, and says, and all similar expressions. And if you argue that all this is said for the understanding of the intellect, then you already know that intellect has its limitations. Therefore, all the created beings mentioned in the scriptures are said to have certain limitations, even though these limitations are without limits. These limitations are the spheres and all the orders of creation, as well as the order of the commandments, which correspond to the order of the spheres, all of which testify to this fact. This is especially evident in the order of the sacrifices, in which it is written, "These are my offerings, my bread, my sacrifices," indicating that there is a distance to be bridged from thing to thing until reaching the Supreme. All of this is impossible without spheres and their fixed order, because the notions of ascent and descent, which are part of the natural order, and the scent described and with which God was pleased, which is related to sense perception, and the wisdom to be acquired, which is related to the intellect, all have their limitations. Anything without limitations cannot be restricted or compared to any of these things. Therefore, the order of the spheres, which is a limitation without limitation, is called in Midrash Bereshit Rabbah the "Order of Time", as it is written, "And there was evening," indicating a previous order, and these are mentioned as the "Orders of Genesis." And in the Midrash of Rabbi Nehunya ben Ha-Kanah, it is explained that the figure of ten fingers signifies the ten spheres through which heaven and earth were sealed, and those ten correspond to the Ten Commandments. In general, they are all included in them, including all 613 commandments. It is known that hands are the instruments of action, and nothing else is portrayed. Similarly, no action is possible except through the spheres. Therefore, everything was created and formed through them, as they are to the Lord alone, as hands are to the soul, to act with them and demonstrate its power. But there is no equivalent analogy, as the spheres are not something separate from the root, and cannot be found outside it, because they are true unity, which is not the case with the soul and its vessels, as the soul is spiritual and the vessels are physical. However, in order to bring the matter closer to the intellect, they are compared in this way, as the rain cannot be understood or comprehended without them. As the Sages have said, the Torah speaks in human language. And if so, they are the order of created beings, and likewise the entire order of the Torah, as will be explained. It turns out that nothing comes out of them except themselves, as they are everything, and without them, it is impossible for anything to exist. And after something exists, it is impossible for it to exist except through them, as they are the vessels from which abundance and blessings flow to the world. In the teachings of Rabbi Shimon bar Yochai, it is stated (in Zohar, Torah section 3:132b): "In the Idra of Rabbi Shimon bar Yochai, it was taught: 'When the primordial will desires to establish the highest holiness, the holy of holies, it did not establish it through regular corrections, as the upper and lower worlds did not establish rectifications and improvements, but rather remained in their original state. And this is the language of the Ramban in his commentary on Sefer Yetzirah (Formation Book), where he states that the existence of all things is sustained by the divine will in them, meaning that the existence of the lower and upper worlds is dependent on the extension of emanation of the highest holiness within them, and everything will be when the will is turned to its source, as it attracts all existence to it.'" Thus, Rabbi Shimon bar Yochai explains that the existence of the worlds is the extension of emanation from the highest holiness that is the heart and will, and without it, existence and its sustenance would be impossible. Therefore, it were absolutely necessary and incumbent upon the extension of emanation from the unique Master to be revealed after it was concealed within it, in order to establish all existing things and reveal His existence. In the chapters of Rabbi Eliezer (Chapter Three), it is stated with this language: "Immediately the Holy One, Blessed be He, consulted with the Torah, which is 'wisdom,' as it was called 'wisdom' to create the world. It replied, 'Master of the worlds, if there is no army and no camp to reign over, upon what does He reign? What is the glory of the King?' God listened and accepted its suggestion. The Torah replied, 'With Me, the Holy One, Blessed be He, consulted to create the world, as it says: "With Me, there is consultation and wisdom" (Proverbs 8:14).'" The intention of this is that in the primordial Torah, which is the wisdom of God that includes all emanations, as in it everything was concealed, all was created. Therefore, the Torah began with "In the beginning" (Genesis 1:1) because it is the beginning of all things. And Onkelos translated it as "the beginning" as being the ancient paths, and the Jerusalem Targum translated it as "with wisdom." And there, in the Ten Utterances, the world was created. In three of them, the general principles are included, as it says: "The Lord founded the earth with wisdom; He established the heavens with understanding; by His knowledge, the depths were split" (Proverbs 3:19-20). The intention of their statement in the Ten Utterances, corresponding to the ten sefirot, which are included in the first three, namely wisdom, understanding, and knowledge, and in the existence of these, they are all included. For kindness and eternity are branches of wisdom, might and beauty and sovereignty are branches of understanding, and glory and foundation are branches of knowledge. And wisdom includes everything, for from it they emerge and in it they all depend. And from it, everything was created, as it is written, "How great are Your works, O Lord; You made them all with wisdom" (Psalms 104:24). And everything derives from wisdom to understanding, and it is the active agent in the upper and lower realms from the power of wisdom. And this is what our Rabbis meant in Bereishit Rabbah when they said, "The Holy One, Blessed be He, looked into the Torah and created the world." In the midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, it is stated: "Rabbi Abba said, 'How great are Your works, Lord, You have made them all with wisdom. How vast are the works that are performed by the holy king, and all of them are veiled in wisdom. As it is written, 'You have made them all with wisdom,' they are all made complete with wisdom, and nothing is created without profound understanding. From there, everything is made and established according to the master plan, and it is perfected with wisdom and profound insight.' And therefore, 'You have made them all with wisdom and understanding.'" From all this, it can be understood that the sefirot, the divine emanations, serve as the vessel and abode for all that is created and formed in the upper and lower worlds. Without them, there would be no way for existence to manifest and be sustained. Thus, the expansiveness of the divine emanations was necessary for the creation and existence of all things therein. And in the midrash of Rabbi Nechunia ben Hakanah, it is said, "I, the Lord, do everything alone. When I planted this tree, I took delight in it, as did the entire world. I endowed it with everything and called it the 'all,' for everything is dependent upon it, and everything emanates from it. Everything has a need for it, gazes upon it, and awaits its fulfillment. And from it, souls blossom. I alone was present when I created it, and no angel needed to proclaim, 'I preceded you.' Even when I planted it in its designated plot, and its roots took hold, and I rejoiced with them, who could possibly reveal this secret to me? Rabbi Rechumei said, 'From your words, we learn that the world's necessities were created by the Holy One, blessed be He, even before the heavens.' And the Lord said to him, 'Yes, you are right.' It can be compared to a king who desired to plant a tree in his garden. He surveyed the entire garden to ascertain if there was a water source nearby that could sustain the tree. Not finding one, he said, 'I will dig and find a spring so that the tree may flourish and thrive.' He dug and discovered a flowing spring of living water. Only then did he plant the tree, and it grew and bore fruit, thriving upon its roots that were continuously watered by the spring." This tree is mentioned in this midrash. It is said that the Holy One, blessed be He, has one tree with twelve diagonal borders. It is said in the midrash Shohar Tov: it is a living tree that has been walking for five hundred years, and all the days of creation are divided beneath it. It is said that the whole world was created to delight in it because it alone has existence, and it is said that everything depends on it, everything comes from it, and everything needs it. R. Rahamai said that from your words we learn that this tree was the need of this world, for without it, it would not be created or sustained. The source of the water is Eden, from where the tree derives its nourishment. The spring is the river that flows out of Eden and waters the garden, causing this tree to thrive in its roots. The parable also hints at the creation of the world, and God saw that it was impossible for it to exist without first bringing forth the source of water to nourish the tree, which is the world. And so, He dug and brought forth the source of water, meaning the emanation of His light, the sefira of Keter, which would be the vessel of blessings through which the world can exist, for it is impossible without it. In the midrash of Rabbi Shimon bar Yochai in the book of Genesis, it is said in this language: "Zohar stima batash awira dileih, matei v'lo-matei be-hai nekuda" -- A hidden radiance that strikes its own air, reaching, yet not reaching, that point. And then this beginning spread and created a palace to glorify itself. There, it sowed seeds to produce future generations for the benefit of the world, and through this holy seed, its monument is established. This is what I wanted to explain in this chapter. 9 Accept the work, my lords, for there is a unique Lord who is the root of all roots called Ain Sof. It is not hinted at in the Torah, neither in the Prophets, nor in the Writings, nor in the words of our sages. However, they received a slight hint of it, and I have already explained in the commentary entitled 'Ten and not Eleven' that it cannot be defined as a number, nor can it be included in any reckoning. And the sages of truth have said regarding it, that the general rule is: do not involve yourselves with secrets. And because it is hidden to the utmost degree, Moses our teacher hinted at it by instructing us not to let our thoughts touch upon its great mysteries. And from its hiddenness, the level of the initial emanation is contemplated, which is its name and is within it like a spark in a coal, rising higher and higher until for the most part, its concealment and its elevation were received by Rabbi Shimon bar Yochai who is not subject to the sefirot and is not apprehended by the thoughts of the heart, as we have written previously. And also in the initial and secondary emanations, the workers in the service received that man does not have the ability to contemplate them because they are beyond his structure and his world. And man has no permission to contemplate except his world and his structure, which is from the structure and below, which are the seven days of creation. And from there and above, the gate is closed. And the sages of truth received the intention of this when they said in Chagigah, "One may not inquire into certain matters." And to say that no one may inquire about it before the world was created, the verse says, "Since the day that God created man upon the earth." (Deuteronomy 4:32) One may have thought to inquire about what is above, what is below, what is before, and what is behind. Therefore, the verse says, "And from one end of heaven unto the other end of heaven." (Deuteronomy 4:32) You may inquire from one end of heaven unto the other end of heaven, but you may not inquire about what is above, below, before, or behind. Thus, it has been explained that man has no permission to inquire or contemplate except from the structure and below, which is from one end of heaven unto the other end, which is his world. But from there and above, one's hand may not touch. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai on the portion of Va'eira, it says, "Trust in God forever, for in Jah, the LORD, there is strength forever" (Isaiah 26:4). They said, From there onwards, there is something hidden that cannot be joined [in thought], a concealed place, and a hidden treasure that cannot be bound. A place emerged from there, and many worlds were carved out and formed. It is written, "For in Jah the LORD, there is strength forever." This is a concealed place and a hidden treasure. And thus, they said, "Trust in God forever." Until here, permission is given to every person to consider it, but from here onward, no one is permitted to look at it, for it is concealed and hidden from everything. And who is it? Yah Jah, the LORD, who emerged from there, and all worlds were formed from it, but there is no one who could stand on that place. Rabbi Yehuda cited a verse to refute this, "For ask now of the days that are past" (Deuteronomy 4:32), "And from one end of heaven unto the other" (Deuteronomy 4:32). Until here, permission is given to consider it, but from here onward, no one can occupy it. Thus, it has been explained that in the initial and secondary emanations, one has no permission to look or contemplate. The reason for this is that the closer one is to the root, the more hidden it is, and the more difficult it is to grasp and contemplate. Especially in the root itself, which is higher and more hidden than anything, it is impossible to contemplate it at all, even though it is everything and encompasses everything and is unique in everything. But through its unity and connection in its emanations, which are derived from it, its greatness and loftiness are revealed, as it reveals its power and greatness through its actions, which it acts through them to unify itself in them. And through its actions, it is revealed to the eye of all that which could not be grasped or recognized, except through its emanations derived from its light. And it unites with them like the flame that unites with its tones. And it rises and elevates itself from them until there is no end to its exaltedness. And here it shows its actions and its greatness in them, even though it is hidden from everything, for through what is revealed, a person can contemplate the hidden, for the soul within a person is hidden and not cut off, but through its actions in the organs of the body, we recognize its greatness and understand its nature. This is the parable and example, that the root of everything is hidden and concealed, but it shows its power, greatness, excellence, and existence through its attributes, which are to it like the soul to the body. And through them, we recognize its existence and greatness, which would not have been possible without its nobility, just as it would not have been possible to recognize the greatness of the soul and contemplate it without the organs of the body that it operates through. And to this, Job alluded when he said, "And from my flesh, I shall behold God," meaning that through his body, he examined divinity. And this is what I have written, that the greatness of the soul is recognized and attained from the perspective of the body, which shows its power and actions through it, and through this, we know its existence. Similarly, is the analogy concerning divinity, for through nobility, we know the existence of the unique Lord who emanates it. And therefore, it is necessary and obligatory for the emanating levels that are manifest in the midst of His unity to recognize His existence and greatness and testify to His oneness, for without a majority of His concealment and hiding, it would not have been possible to know and contemplate Him except through Him. And Rabbi Moses ben Nachman, may his memory be blessed, wrote in his commentary on this book that these meditations were made to contemplate them with their final letter "nun". It should be clarified, therefore, what we intended to clarify, which is that the rising of the light of nobility and its spread in the hidden root was in order to contemplate it, to know and understand its existence, and to testify to its oneness. And that is what we wanted to stand on in this chapter. 10 The act [of creation], in all its aspects and beyond, indicates a higher level and perfection. It denotes a greater emphasis on the perfection that exists within the act itself - the utmost completeness. Moreover, every act that refers to its own perfection and higher level indicates a greater understanding of the existence and perfection of the act - its ultimate completion. This understanding enables the knowledgeable to comprehend the existence and perfection of the act, which would not be possible if the act were not separate from its creator. Following this introduction, it is true to say that all the wise have agreed, convoked, and unanimously determined that it is appropriate to ascribe any lack or deficiency in the Divine to its very perfection. Therefore, it is necessary for the perfection of Divinity to have no deficiency, as Divinity itself. This perfection, being the essence of Divinity, could not have originated from anything other than Divinity. It is complete without any lack in its unity. This is not the case for the created being, for it lacks completeness and exists separate from its Creator. Such an act cannot provide guidance or teach anything about itself. It may not indicate its remoteness from, or its non-reliance on, the Creator, nor can it be compared to or resemble the Creator. How, then, can one become aware of the root of all roots and know its true essence? From the perspective of the lacking creature, it is completely unknown. Therefore, there remains no means by which one can apprehend its existence, except through the essence of Divinity, which has value and similarity with it in terms of unity. Through this, one can comprehend its existence and recognize its perfection, which is without end. Thus, the existence that emanates from it initially is the beginning of the attributes of Divinity, which exist in the complete power of Divinity. However, this is not the case for the created power, which is lacking. If not for the power of Divinity received from it and not lacking, how would we recognize the source of the perfect manifestation that emanates from an absolute nothingness? For every created being, when lacking something taken from it, becomes diminished and diminished. However, the power of Divinity, whose influence is complete without any lack, can impart perfection without diminishing itself. Therefore, its Divinity emanates from it to manifest its existence and perfection, to have a relationship, value, and resemblance with it. This is not the case for any creature among the created beings. "And he testifies about all this with some verses from the psalm attributed to our father Abraham, peace be upon him, called Eitan the Ezrachi (Psalm 89). For he is the one who stood in the place of the attribute of kindness to perform kindness with all the inhabitants of the world, bringing them to the merit of true faith in the One and Only. As it is said clearly, 'And I will keep My covenant' (Genesis 26:5), so the attribute of kindness says all the days that Abraham was in the world, I did not need to do my work, for Abraham stood in my place, etc. And for this reason, this psalm begins with the attribute of kindness, which is his attribute. And behold, he reveals in it his work, which is the true faith. And he says, 'I will sing of the kindness of the Lord forever; I will make known with my mouth Your faithfulness' (Psalm 89:2), explaining that he said, 'Kindness will be built forever' (Psalm 89:3), for the building of the world is from the attribute of kindness, as there is no contemplation and perception from there upwards, for it is a hidden world. 'Heaven' is His name, as it is said, 'And You, the heavens, will listen' (Deuteronomy 26:15). 'Establish your faith in them,' meaning, as we mentioned above, that from His emanating attributes, He established His faith, for from them one knows His existence. And he continues and says, 'I have made a covenant with My chosen one, etc.', referring to the kingdom of the house of David, uniting it with the mentioned heavens. And this connects one to the other, and teaches that He sustains Himself from there, and a thread of kindness is extended upon Him. "And in the Midrash called Shochar Tov, 'Heaven' means that your faith is established, and not only the heavens, but also the throne is only established by kindness, as it is said, 'And He established His throne with kindness' (Psalm 89:15). It is similar to a throne that has four legs, and if one of them collapses, one takes a bundle and supports it. Similarly, the heavenly throne seemed to have collapsed until the Lord supported it, and with what did He support it? With kindness. 'Kindness will be built forever,' etc. 'And the heavens will praise Your wonders, O Lord' (Psalm 89:6), praises and acknowledges that the acknowledgment is the publication and revelation of the matter that was wonderful and concealed. He said that these heavens, which are His name, revealed by them the wonderful Lord, the unique Master, and informed of His existence. Even your faithfulness among the holy congregation, meaning, He will also teach this true faith, the heavens, which are in the congregation of Israel, called His sons, who are called holy, for from there He gave them the Torah, and they give, for through it they attain all this and publish the exalted reality. 'Who resembles the Lord among the heavenly beings?' (Psalm 89:8), given meaning to all that was said, that He was compelled and obliged to emanate from His attributes to publish this, as we have already made known that the creature's power is lacking and not sufficient for this. And this is what he said, 'Who resembles the Lord among the heavenly beings?' referring to the obvious orbs, saying who among them will publish this, for they have no value or connection to Him, for they are bodies that will also perish when their time comes. And there is no need to mention these, but even the awe-inspiring creatures, which are plain and eternal, they are the angels, and that is what He said, 'Who resembles the Lord among the heavenly beings,' and He said, 'He is like the Lord among the heavenly beings,' as they have a little resemblance to Him to reveal that they are separate from matter. And even with all this, they are not sufficient for this, for they are created and the Creator is lacking. But the emanation has enough for this, and it is the entrance into Him, may He be blessed, and through Him it is published, known and praised, and it is extolled in the secret of the holy ones, that is, in the congregation, as if saying, 'I did not sit in the council of the mockers' (Psalm 1:1), and He is awe-inspiring over all those around Him, over all those who are His reason. 'O Lord God of hosts, who is like You, a mighty one, O Lord, with Your faithfulness surrounding You, etc.' (Psalm 89:9), teaching about the emanation that is published and praised by Him, for when He said, 'The Lord God of hosts,' He hinted at the seven stones of the building, and when He said, 'Yah,' He hinted at the first three that are included in this name, and He said, 'Mighty One,' referring to the hidden root that is strengthened by them and through them, He reveals His might and greatness. And He said, 'Your faithfulness surrounds You,' meaning that the faithfulness of His existence is known by means of them as they surround Him and are united with His essential unity, that which is not completed by any creature, for He has no likeness or resemblance to Him, blessed be He." And to this, Isaiah hints with his statement, "And to whom will you liken God? And what likeness will you compare to Him?" This means, from whom among the created beings will you take proof from a likeness and an image in order to bring Him to be believed and known by your imagination? It is not because of any created being, for He has no relationship with them at all, and He is not similar to me at all, because they are outside of His true essence. However, in the Emanation, which is equivalent to Him and is not separate from Him, there is enough for this. And he further states, "To whom then will you liken Me, or to whom shall I be equal?" Holy, meaning, who is this who can be compared to Me, so that I can say that He is holy like Me, from whom you can take proof to bring Me to be believed and known? Not because He is a created being, for He has no relationship with Me at all, and He is not similar to Me at all, for they are outside of His true essence. However, in the Emanation, which is equivalent to Him and is not separate from Him, there is enough for this. And he further states, "Lift up your eyes on high and see who has created these things." And accept the sages of truth, who are with understanding, for the secret is that the measure of the letter Aleph in the Shem Havaya (the name of the Lord) is the first, in the name Elokim Elyon (Supreme God), and it is the last, in the name of the Lord Most High (Adonai Tzevaot), and the prophet guides us that everything comes into existence and is created in His name, which is His Emanation. The point is to say that it is impossible for every created being to be created except through His name, as it is impossible to know the existence of the root of the Emanator except through His Emanation. And the prophet relied on these verses: "And in the morning a psalm." They said, "Every work of the Lord is for His sake; to crown Him with thanksgiving." Another meaning is for His testimony, as it is stated, "Do not testify falsely against your neighbor," and it is written, "for the sake of your brother and your companion." The intention is that the verse refers to all that are on the Tree of Life, the tree of the Holy One, blessed be He, and He said about it, "I am the Lord, doing all," as was explained earlier. And it states that every work and the Emanation are all for His sake, to crown Him and testify to His existence. Therefore, he (Rabbi Moses Cordovero) was awakened to all that I have written on this matter. And they also said there a parable regarding a wise person and a king, who had many countries, and each one said, "The king has such and such gold, such and such good stones, and he has servants and maidservants." And there was a wise person who said to them, "How do you know and you are far away from him? Rather, a country in which he resides is considered nice to say that the king praises and lauds it, for it knows His honor." So did David say, "All the earth and all that is in it cannot declare the Lord's praise." And who can say, "The heavens proclaim His glory"? Therefore, the heavens mentioned in this psalm are the same heavens mentioned in the verse, "Give ear, O heavens, and I will speak." And He said in this parable that they are the king's country in which He resides. And this is the truth that in them He resides and unifies, for they are not separate from Him. And they know His honor and proclaim it and make His existence known. But the earth and all that is in it, which are far from Him, cannot say anything about it, and even the upper ones, unless they are mentioned explicitly in this parable, but rather they are hinted at in the saying, "but the earth." Because everything below Emanation is called earth, as our sages of blessed memory, in their wisdom, spoke briefly about these deep matters. They will not speak about them except in hints to be understood by the intelligent who have earned them. From all this, the necessity and obligation of the Emanation of the ten Sephirot, which are divinity, as we have written, becomes clear. And with this, the intention of this chapter is concluded. 11 Divine emanation in the ten sefirot, which is God Himself as we have written, is called the Unique Authority, being the owner of perfect unity and complete equality, like a flame bound to a coal without any separation or division, neither plurality. And one who enters into the service of God's wisdom for the work of sanctity will need to know and believe and bring in his complete spiritual imagination the simple oneness, as the true sages have already written that the Ayin and Daled in the name Israel, and when they are connected, they become testimony, meaning that He, may His great name be blessed, is the true witness to the knowledge of thought and intent when one reads this verse. If it is the acceptance of the yoke of His kingdom, He unifies as appropriate His great name to be a repayment, let it be known. And unification is called true knowledge, as the poet, peace be upon him, said (Psalms 100:3), 'Know that the Lord is God; it is He who made us, and we are His.' And it is stated clearly in the first verse and not we, to recognize and know the unique oneness in all His names. And the perfect law of the Lord will establish this knowledge, as it says (Deuteronomy 4:39), 'You shall know this day and consider it in your heart, that the Lord is God in the heavens above and upon the earth beneath; there is no other.' And the secret of the scriptural phrase 'heavens above and upon the earth beneath' is the Lord God mentioned, and they are two, and 'earth' in the first verse, and it says 'there is no other,' meaning that there should not be an increase in them, meaning not to say there are more of them, God forbid. Rather, He is one in them. And they said in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, peace be upon him (Bereishit Rabbah 26:2), 'Rabbi Elazar opened and said, "You shall know this day and consider it in your heart, that the Lord is God." Why does the verse need to be repeated like this? And "consider it in your heart" is needed. Rather, Moses said, 'If you want to establish in your heart and to know that the Lord is God, and "consider it in your heart," and then you will know it. Your heart, the yetzer tov (good inclination) and the yetzer ra (evil inclination), as they are combined in you, and He is one. So you shall come to know that the Lord is God because He is combined in you. Therefore, "consider it in your heart" is needed, to establish this matter.' In the book Ma'areh HaTzovot, regarding the concept of unity, which is the exposition of Rashi, he says in this language: "Come and see, anyone who wishes to understand the wisdom of holy unity should look at the flame that rises from the coal or from a burning candle. For the flame only rises when it attaches to something solid. Come and see in the flame that rises, there are two lights. One light is white and bright, and another light is attached to it, which is either black or blue. The white light is above and goes straight, and below it is the same light of blue or black which serves as a chair for the white light. And the white light dwells on it, and they both cling to each other to become one. And this black or blue light, which is below, is the chair of honor for the white light, and this is the secret of blue. And this chair attaches to another thing to ignite it, which is below it, and it stimulates it to unite with the white light. And this blue light sometimes turns red, but the white light that dwells on it never changes because it is always white. But this blue light changes to these colors - sometimes blue, sometimes black, sometimes red - and it unites on both sides. It unites above with the white light and unites below with what is beneath it, which fixes it to illuminate accordingly. The intention of these two lights is the great light and the small light, which represent the measure of day and the measure of night. It is known that the small light serves as a throne for the great light, and they represent white and blue, and it is stated that they change to these colors. And through the path of faith, we know that divinity does not change, as the prophet Malachi says: "I am the Lord, I do not change." And behold, that light which changes, there is no change in it on its own part, but it is from the wood or the wick which the burning action acts upon. Therefore, we observe that the flame that attaches to the wood or the wick changes to these colors. But the flame that rises upwards is white, and so it remains unchanged. And that change is due to the object upon which it acts, not its own essence. This is the parable and the example. For divinity does not change from thought to thought, action to action, or conduct to conduct. It is simple in the utmost simplicity and unified in all its names and qualities with complete unity. The change in action is not in its essence, but rather in the recipients and from their perspective, as will be explained in subsequent chapters, with God's help. 12 Changing names and the count of enumerations shall not obligate multiplicity in divinity at all, may it never be, for what we call divinity is sometimes referred to as 'Ehyeh' because it is complete mercy, and sometimes as 'Elohim' because it is judgment. Likewise, other names and designations are nothing but a change in aspects joined to interchangeable actions. The idea is to say that when examining the essence of divinity from the perspective of its manifestation as complete mercy, meaning that it is the active agent of compassion, it is called by the name 'Ehyeh.' And when examining it from the perspective of its manifestation as justice and judgment, meaning that it is the active agent of judgments, it is called by the name 'Elohim.' The same applies to the concept in enumerations and other names, meaning that there is nothing here except a single, simple essence in the ultimate unity and simplicity. And according to the interchange of aspects in it, joined to its interchangeable actions, it is called by many names, and it is said about it that it has ten enumerations. And the proof for this is what they said in the chapters of Rabbi Eliezer until the world was created, the Holy One, blessed be He, was there with His name alone. The intention is to say that since before creation, there was nothing in which divinity would act according to the interchange of His aspects, for there was no created being to receive it. At that time, the essence of the Creator was examined simply from His own perspective, without any changing aspect in the perspective of the recipient, as there was no world in which it could act. But His essence was simple. However, after the world was created, His essence is examined based on aspects according to changing perspectives due to the interchange of actions received by interchangeable recipients. Yet, this does not necessitate any multiplicity in His essence, may it never be, for everything is said in relation to the created beings and from their perspective. They said in the Midrash Shocher Tov, King in Bovo Kama 6, that when He is angry, He is not willing, but the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather, when He is angry, He is willing, as it is said (Psalms 12), 'For the burning wrath of the Lord will not turn back until He has executed and accomplished the plans of His heart. Blessed are those who wait for Him.' These are the Israelites who wait for Him at all times, so that His wrath will not burn against them. Thus, they explained that anger and will, which are interchangeable aspects, will not be distinguished from the perspective of divinity because it is in constant unity. However, they will be distinguished from the perspective of the recipients, according to the interchange of their actions. The one who walks in His simplicity and guards His covenant will receive the good derived from the Holy One, blessed be He. The one who deviates from His path will receive the opposite, also derived from Him. But from His perspective, there is only good, and no evil. On this, it is said, 'The folly of man will twist his way, but his heart will be enraged against the Lord.' For the change and evil come from him, and it is said, 'No evil descends from heaven.' In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, he said, 'Rabbi Yossi said: The Holy One, blessed be He, is not found to be two entities, but rather, they are obligated beings of the world. Turn to them and transform mercy into judgment, as it was said.' And in the first chapter of Nedarim, Reish Lakish said, 'There is no Gehenna in the future world; rather, the Holy One, blessed be He, brings out the sun from its sheath. The righteous are healed by it, and the wicked are judged by it. The righteous are healed by it, as it is written, 'But unto you that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings.' Moreover, they delight in it, as it is said, 'And you shall go forth and gambol as calves of the stall.' The wicked are judged by it, as it is written, 'For behold, the day comes, it burns as a furnace; and all the proud, and all that work wickedness, shall be stubble; and the day that comes shall set them ablaze, says the Lord of hosts.' Behold, they explained that the sun works in the recipients according to their interchange, without any change in its own essence. For we see that the sun freezes the dyer's vat, melts pitch, darkens the face of the launderer, and whitens the garment. These changes are not from its perspective, for all these opposites operate in its simplicity. However, they occur according to the interchange of the recipients, and from it, healing comes to the righteous, and punishment and affliction come to the wicked. All this happens according to the interchange of their actions, and thus they receive from it. There is no change in its essence; the change is only in them. If this is the case with the sun, all the more so with the Creator, blessed be He, who shows no change in His essence according to His nature, may it never be. Concerning this, the Master of the Prophets, may peace be upon him, said, 'And you shall know this day and consider it in your heart that the Lord is God.' The intention is to say that from the day He is like the sun. As our sages explained, 'For behold, the day comes, it burns,' etc., 'And to them that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings.' Take proof from this to understand that the interchange of names and the count of enumerations are only a change in perspectives, joined to interchangeable actions from the side of the recipients, not from the side of the actor. From this, take proof that the Lord is God, and the interchange of names will not necessitate multiplicity in His essence, just as the interchange of actions coming from the sun will not necessitate multiplicity in the essence of the sun. For that change is examined only from the side of the recipients. And in truth, 'the sun of righteousness' is the vav (ו) in the name 'Shemesh' (שמש), and so it says, 'For the Lord God is a sun and a shield.' It is called 'righteousness,' as it is written, 'For judgment and righteousness in Jacob you have done.' And it is said that from it comes healing to the righteous and punishment to the wicked, in one simple essence without any change. The change is from the side of the recipients in the aspect of their actions. And I saw in the writings of one of the Kabbalists, may his memory be blessed, who wrote about ten distinct emanations united in the unique Lord who emanates them, like the light of the sun in the sun without any change at all. The change is only from the side of the recipients, in the secret of the sunlight striking ten colored glass vessels. Each glass is colored with a different hue than the color of the other nine glasses. The light of the sun that appears passes through all the hues of the glasses, and the observer, who is not discerning and understanding, says that the change is from the essence of the sunlight itself, that the light itself has changed. However, the discerning one understands with clear knowledge that the change is not from the sunlight itself, for the light of the sun does not change, and no change or division or separation will affect it. The change, division, and separation are only from the side of the recipients who are varied, as the simple light, unique to itself, clothes itself in them, and they, in turn, clothe themselves in it. Up to this point is his expression. And also from this aspect, the Torah compared the Holy One, blessed be He, to fire. It said, 'For the Lord your God is a consuming fire,' for the fire draws various actions from it with one power. It softens some things, freezes some of them, cooks, whitens, darkens, and burns. Someone who does not understand the nature of fire might think that it contains six interchangeable powers that produce these six changing effects we mentioned. He might believe that it contains an aspect in which it cooks, another in which it burns, another in which it darkens, another in which it performs the opposite of whitening, which is blending, another in which it softens, and another in which it performs the opposite and freezes. He might think it impossible for these opposites to exist in one self-operating force. However, someone who understands the nature of fire will realize that with one power, which is heat, fire can perform all these things. The actions will interchange from the perspective of the recipients without necessitating multiplicity in the essence of the fire. Similarly, the interchange of actions drawn from the Holy One, blessed be He, will be understood as coming from Him, not in His own essence, and their interchange and multiplicity will not necessitate multiplicity in His essence. Not only in the physical realm, like the sun and fire, one will find this, but also in the realm of will. For the intellectual power within a person, which operates with will, being one, will perform interchangeable actions. Through it, one acquires wisdom and skills, and with it, one tears, sews, conceals, builds, and many other such opposite or interchangeable actions. All these actions occur within him, being one and simple, for no one born or yet to be born would claim that the power of speech within a person is composed or complex. And the sages of truth called the Holy One, blessed be He, 'Neshamah' (soul) to the Neshamah, for He, blessed be He, is the soul for His emanated attributes, which are the souls. For the supreme one is a soul to the one below it, and each one to its companion, and they are all uniquely connected with true unity. The analogy is thus: just as the soul within a person is one, and we can only grasp its essence through its actions visible in the organs of the body, similarly, to distinguish the Infinite, we cannot grasp it except through its actions performed by its attributes. Just as the body has no action without the soul, for it is its vitality and cause, so the attributes have no action except when they are in complete unity in their emanation. Therefore, everything is one, simple essence. Just as the soul is one, and its powers are inherently part of it, constituting the essence of the soul, except that it has interchangeable names according to the interchange of its actions, it is also called positive, natural, and spiritual at times, as these are powers flowing from the simple essence of the soul. Similarly, the Sefirot unite in the essence of the Creator, blessed be He, and the multiplicity and interchange occur roughly towards the actions that interchange, flowing from the One Creator. Not that there is actual interchange in Him, but it is roughly towards the recipients. Therefore, our sages, may their memory be blessed, compared the soul to the Holy One, blessed be He, in five matters, as mentioned in the first chapter of Berakhot. And all that we have said in this chapter is hinted at by Solomon, peace be upon him, in his saying in his Proverbs (22:19): 'So that your trust may be in the Lord, I made known to you today, even to you.' For he said above this, 'Incline your ear and hear the words of the wise, and apply your heart to my knowledge.' By saying 'Incline your ear and hear the words of the wise,' he emphasizes attentiveness to the received wisdom, which is the wisdom of divinity. It is necessary to hear it from the mouths of those who know, who are the true sages. Therefore, he directs his ear to receive it from their mouths. Without this, it is impossible to attain it in any way, for it is beyond the intellect of man. 'Apply your heart to my knowledge,' for from it, one recognizes the uniqueness of the place, which is the understanding that knowledge signifies. For it is the knowledge by which one recognizes his Creator. He further says, 'For it is pleasant when you keep them within you,' meaning that his mouth and his heart are aligned in those matters he receives from the mouths of the wise. From them, he will gain knowledge of his Creator. He also says, 'That they may be ready on your lips,' meaning that his mouth and heart should be united in those matters he receives from the mouths of the wise, as a flame attached to a coal. This refers to what he recalls with his lips and the intention of the heart, to be, 'So that your trust may be in the Lord,' because, through knowledge of Him and the unity, the trust will be drawn from knowing Him. 'I made known to you today, even to you,' comes to allude that even if one sees actions that interchange or reverse and originate from Him, blessed be He, one should not think, God forbid, that this implies multiplicity, interchange, or change in His essence. For from the day that He is the sun, it informs us that the interchange of actions does not necessitate multiplicity in Him. This is similar to what I mentioned above. And from the soul within him, He will also inform us. This is what he means by saying, 'even to you,' coming to allude that even if one observes interchangeable or reverse actions that flow from Him, blessed be He, one should not think, God forbid, that this imposes multiplicity, change, or alteration in His essence. For from the day that He is the sun, it will be known to us that the interchange of actions does not necessitate multiplicity in Him. It is similar to the idea I wrote above. From the soul within Him, it will also inform us, as he said, 'even to you,' indicating that even if one sees interchangeable or reverse actions or changes flowing from Him, blessed be He, one should not mistakenly think that this imposes multiplicity, change, or alteration in His essence. From the day that He is the sun, it will inform us that the interchange of actions does not necessitate multiplicity in Him. This is in line with what I explained above regarding the similarity of the soul to the Holy One, blessed be He. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, it is said (Song of Songs Rabbah 3:1): 'In general, everything is from the Ancient of Ancients, and small and great are alike before Him, neither changing nor altered.' (Song of Songs Rabbah 3:2) And if you say, what difference does it make if this is not changed from that? The answer is that it is not different; it does not change from this or that, nor does it alter. (Song of Songs Rabbah 3:2) And if you say, what is the difference between this and that? It is not different; it is a single unity. But from it, various interpretations arise, and from here, judgment is found, and the mystery of the lower beings is interpreted that they originate from this and from that. (Song of Songs Rabbah 3:2) And if you say, what difference does it make if this is not different from that? The answer is that it is not different; it is a single unity. But interpretations arise from it, one after another. But they were not delivered to the created beings, for they would have sinned. However, it is written, 'The secret of the Lord is with those who fear Him' (Psalm 25:14). And in the book "Exodus Rabbah," they said in this language, "These heretics said to Rabbi Shemlai, 'Many gods exist in the heavens,' as it is said, 'Hear, O people, the voice of God,' etc." He said to them, "Perhaps it is written as words?" They left and said to his disciples, "He rejected with a reed; let us see how you respond." Until Rabbi Levi came and explained to them, saying, "This is written, 'The voice of the Lord in His might, the world cannot stand unless it is the voice of the Lord in His might.' Each one according to his strength: the young according to their strength, the old according to their strength, and the small ones according to their strength." The Holy One, blessed be He, said to Israel, "Not because you heard many voices should you think there are many gods in heaven, but know that I am the Lord your God, as it says, 'I am the Lord your God.' The intention is that the multiplicity retained in the name Elohim is not in the essence of God but according to the values, to the old, the young, and the small, as if one were to say that His essence is utterly simple, and the multiplicity of the sefirot is in the aspect of actions. He used an analogy from the voices to all other changing actions that come from the divine, for since there is no multiplicity in the essence of the divine, Scripture says in the singular, "from the fire," not "from the fires." But because they forgot that of the Holy One, blessed be He, is without limit in actuality, and the world, from its perspective of being created, is not without limit in actuality, therefore, Scripture says, "The world cannot stand." It is obligated to be His power, which is without limit in actuality, a power performing actions that will be limited on one side without a purpose and, on the other side, have a purpose. Thus, there will be in it two intentions: one being sent without limitation, and the second being limited. From it, the actions will be limited. This is how one of the wise men of Kabbalah explained it. And from the explanation, it is clear that all we wanted to explain is that the essence of the Almighty, from its own perspective, is utterly simple, with no multiplicity, and it is without purpose. However, if we consider it in relation to its actions in the created beings, then from the perspective of the created beings, there is a limitation there, which is the spreading of the limited sefirot in the mentioned aspect. Even though, in its essence, the Almighty is one without purpose. And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana, may his memory be blessed, they said in this language: "So that people will not say, 'Since there are ten utterances corresponding to the ten kings, who are the ten sefirot, perhaps they cannot speak with one mouth,' He wrote 'Anochi' ('I am'), and this encompasses all ten." Here they came to explain that a person should not be misled to say, "Since there are ten commandments, and they correspond to ten kings, which are the ten sefirot, then they are ten separate authorities." Heaven forbid! Therefore, their hint is all in the singular language, in the word "Anochi" (I), to indicate the unity of the sefirot in the essence of the Divinity, as we have written. I his son Chaim Gabbai, believe that the interpretation of the verse in its entirety, according to the intention of the Admor Admorim, seems to be in this manner. The verse says, 'And you shall know this day and return it to your heart,' when your heart doubts upon seeing the change of things. Know and contemplate on the day, which is the sun, that operates with the simplicity of its essence in changing things, yet it is one with them. Set your heart at ease, consider it, and accept it as correct. An alternative interpretation: Since a matter is more confirmed and established with two witnesses than with one, Moses desired, by the power of his words, to affirm the uniqueness of our God in this verse with two witnesses, which are the sun and the heart, as he explicitly states later in the verse, 'And you shall know this day, even you.' He says, 'And you shall know this day,' referring to the sun, as is evident from what the sages have interpreted regarding understanding His actions, which change while He remains simple. Additionally, consider in your heart, which is within you, that these are two inclinations, meaning two attributes deriving from Him—good and evil, yet He is One. Alternatively, it may refer to the soul and intellect within these two, and you shall know that Hashem Himself is the Name referred to as Elohim. It is not that the name Hashem is another name after the name Elohim, for Hashem Elohim is one, and the actions change according to the recipients. This is due to the fact that there are heavens above and earth below, as indicated by what he concludes with 'in the heavens above.' In other words, things originate and change, and it is not because there is something called 'day and heart.' What you will find is that Hashem and Elohim are two authorities, far be it. Hashem and Elohim are one, and the actions change according to the recipients. This is the explanation that the heavens are above, signifying that the created things change. It is not because there is something called 'day and heart,' for what you will find is that Hashem and Elohim are two authorities, far be it. 13 Bereishit Rabbah states in this language: 'The God of your forefathers has sent me to you.' At that moment, Moses clarified his concerns about his endeavors, fearing that if they were to ask him his name, what should he say to them? At that moment, Moses requested that Hashem reveal to him His great name. Hashem said to Moses, Rabbi Abba bar Mamel said to him, 'Hashem said to Moses: By my actions, I am called. There are times when I am called by the name El Shaddai, by the name Tzevaot, by the name Elohim, and by the name Hashem. When I judge the creatures, I am called Elohim, and when I wage war against the wicked, I am called Tzevaot. When I suspend judgment on man's sins, I am called El Shaddai, and when I have compassion on My world, I am called Hashem, for Hashem is a term that signifies mercy, as it is said, 'Hashem, Hashem, El Rachum v'Chanun (compassionate and gracious), Echad (One).' Be it known that I will be what I will be. I am called based on My deeds.' Behold, he hints to us, may his memory be blessed, two very necessary and obligatory principles in understanding the uniqueness and nobility of the divine. The first, which we endeavored to clarify in the previous chapter, is that the Almighty is One in the ultimate sense of oneness. Yet, if we consider Him in terms of the changing aspects related to His actions within the created world, He will be called by interchangeable names based on the alteration of those aspects and actions. Since His essence is one, and that is the foundation of everything, as we extensively explained above, with God's help. And the second, just as it is obligatory and necessary for Him to be called by interchangeable names based on the changing aspects and actions, so it is obligatory and necessary for the emanation of attributes, which are the roots and sources for those names, to be similarly interchangeable. There should be ten, no more and no less, as we elucidated in the book 'Yetsira': ten, not nine; ten, not eleven. This is what they meant when they said that Moses clarified in his pursuits and sought to understand all this, and this was his request – that the Almighty would inform us of the great name. And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Midrash Rabbah, Genesis 43:5), they said in this language: He said to him [Moses], 'I am the one who said, 'I will be what I will be,' but you are not grasping this.' He [Moses] said to him, 'Lord of the Universe! I hear with this [name] that is written, 'Ehyeh Asher Ehyeh,' but I do not understand it.' He [God] said to him, 'Elazar, my son, it was previously established and connected with a specific word, and now with a single word, [you think] it is disconnected. But the mystery of the word is 'Ehyeh,' as it is a general principle. Just as hidden paths are closed and not explained, and all of them are encompassed in one place, so it will be called, 'Ehyeh Asher Ehyeh,' meaning until here 'Ehyeh Asher Ehyeh' is available for concealment and birth, and 'Ehyeh Asher Ehyeh' is like saying, 'Now I am the general principle of all details, and I will be ready to receive all details and be revealed from the upper source.' Subsequently, Moses sought to know the specific detail of the word, until he separated and said, 'Yud-Hei-Vav-Hei,' which is a specific detail. Here, 'Asher Ehyeh' is not written. Understand how the Holy One, blessed be He, descended from one level to another to grasp Moses. Initially, 'Ehyeh' is the general principle of all details, hidden and not revealed, as I believe. The sign of 'Ehyeh' is trusted by Him, and it is written, 'Man does not know its worth.' Subsequently, when that river flowed, say, from the upper source to birth, and 'Asher Ehyeh' was said to be prepared for birth and to fix the concealment, afterward, it was permitted for birth, and it is not written, 'Asher,' but 'Ehyeh,' meaning 'Now, let it emerge and be fixed as a detail.' After the concealment was revealed and fixed, and each and every one in its place was left as a detail, 'Yud-Hei-Vav-Hei' was said to be a specific detail. And at that time, Moses knew the secret that perhaps Kadosh [Holy] is concealed, hidden and revealed, and he attached himself to that which others in the world did not attach. He merited a share in it. Behold, the wellspring of the holy luminary, may his memory be a blessing, revealed to Moses, may his memory be a blessing, the secret of the great name, which is the transcendence of the divine, and how the stream extends from the beginning of thought until its end. He said that everything was sealed and concealed in supreme wisdom, which is the totality of all and is itself concealed and hidden. Concerning this, He said to him, 'Ehyeh,' which is the totality of all the transcendental entities and all the paths, and everything is concealed and hidden. As it is written, 'And Ehyeh will be with him, faithful and concealed,' and they said in Bereshit Rabbah, 'Faithful and concealed, humble faith.' The reference is to the wisdom of God, where everything was sealed and concealed, and it is the totality of all. It is as if everything was still in the embryonic state of primordial air, and there was no recognition of His glory. Until the wellspring flowed, and an internal subtle revelation was revealed, still concealed, and yet the glory was hidden even as it was more prepared to be revealed and to extend than at the beginning. And He said, 'Asher Ehyeh,' which means that if the offspring are conceived, meaning that everything is received from wisdom, and there the totality was more prepared for individual extension. Yet, everything was still sealed and concealed through the path of concealment, although there was more readiness for revelation and extension. Until the simple will came, and the time arrived to reveal and extend in the perfection of thought, He said, 'Ehyeh,' meaning, 'Now it will continue and correct everything in the perfection of the great name.' Therefore, He did not say 'Asher,' as it seemed that the time for correction and revelation had not yet come, but only an announcement, and then everything was concealed until the completion of thought and the perfection of the great name for the correction of reality. For this reason, the Holy One, blessed be He, specified to Moses and said to him, 'So shall you say to the children of Israel: Yahweh, the God of your fathers, etc.' And he is the continuation of the wellspring in particular. Then he knew and stood on the secret of the concealed and revealed name. Concealed, as it is sealed and hidden in supreme wisdom, which is the totality, and ready for extension in understanding. It is the state where everything is still concealed, yet revealed after everything is individually extended until the end of thought. For before, when everything was in wisdom, nothing could be created, and its existence could not be, for there was nothing in which it could be created since everything was hidden. Therefore, there was a need for extension from that point for something to be a vessel and a place for the creation of existing things and their sustenance, and this is Binah. Yet, everything was still in that concealment, and existence in it was not possible until everything was revealed individually. Then existence became possible, and the intention was fulfilled, as kindness is the beginning of the structure. From there, the world was created, for everything above that point was hidden without any observation or comprehension. Therefore, the necessity of the seven emanations arose because they are the days of creation. Hence, the entirety of the emanations rises to the number ten, as we find ten utterances in the creation of the world. If so, this calculation was necessary. Additionally, for the purpose of the Torah, which is from there, the Ten Commandments were needed for this calculation. It has already been explained that according to the change in aspects and actions, a change of names was necessary, as they said in the statement I brought above: "According to My actions, I am called," etc. When I judge the creatures, I am called Elohim. It is known to the receivers of truth that the name Elohim mentioned everywhere in the Torah indicates the attribute of the severe judgment, the secret of the awe of Isaac. At times, it refers to the kingdom of the House of David, the secret of the lenient judgment. Sometimes, judgment comes to judge the creatures with severe judgment according to the evil of their deeds. At other times, judgment comes to judge them with lenient judgment, and both were necessary according to their corruption. Two attributes were also needed to wage war against the wicked, and they are the armies of higher Netzach and Hod, and this is what they said, "When I wage war against the wicked, I am called armies." Another attribute was needed to suspend it over man's sins, for there is hope that he may repent, and this is the foundation called El Shaddai. He said, "When I suspend over his sins," etc. Another attribute was needed to have mercy on the world when they are deserving of it, and it is the attribute of beauty. Sometimes, there will be a desire before Him to be merciful with His world, and for this, the attribute of kindness was needed. All of these are included in two attributes in the name of the attribute of judgment, and with this, the seven building attributes were completed, which are for the sake of the world, and they are the fathers and roots for those names in which He is called with them, with their alternation, not in His essence, but in the aspect of His creations. And all these attributes include one another, and in each one, there is judgment and mercy, to instruct about the Emanator, who is from the attribute of Binah. From it, judgment begins to emanate, but it is predominantly merciful. It ascends higher into the world of mercy, and therefore, the name Yod-Hey-Vav-Hey, marked with a point, indicates mercy, as it is linked to the world of mercy. The point indicates judgment because through it, judgment is executed in all the lower Sephirot. Therefore, they were all like this, meaning that they all include one another to show that they all originate from one principle. All of them have one power, and without the superiority of that attribute, the world would not have been fitting and worthy of it. However, it was necessary to emanate the others. Certainly, those above them, in whom existence does not exist for the created beings, for there is no observation and comprehension of them since they are beyond their world. No one contemplates them except in their own world, as we have written previously. However, those attributes were needed for the perfection of the emanations in the remaining Sephirot, for their sustenance. As I have written, from all this, the affirmation and necessity of the Emanator being within this calculation of the ten Sephirot become clear. I have already written that there was no change either in the Emanator or in the emanated, God forbid. Therefore, they hinted when they said in Bereishit Rabbah: Rabbi Yitzchak said, "The Holy One, Blessed be He, said to Moses: 'Say to them: I was, I am now, and I will be in the future.' Thus, it is written 'Eheyeh' (I am) three times." The intention is that since they said above, "I am called according to My actions," there are times when I am called El Shaddai, Tzevaot, Elohim, Yud-Hey, and I had to be called by changing names according to the alteration of the discernments and actions that extend from Him to His creations. Therefore, the Emanator was obligated and compelled in this calculation. Perhaps one might think that all this was a change in itself after the Emanator revealed and emanated the attributes from His light, which was not so before. He wanted to clarify that there was no change or innovation in the Emanator and the emanated, God forbid. To this, He said "Eheyeh" three times to indicate that just as there is no change and no renewal of knowledge before the Emanator emanated His Emanation into it, and His Emanation was in it, and He was justified in it. Then, the name "Eheyeh" that indicates unity is appropriate, as it always indicates oneness without change and substitution. The Aleph in it indicates unity, and the other letters show existence in the same context to the Yud-Sof (infinite Ain), and similarly, after the Emanator emanated His powers in it, that name will be justified in itself. Similarly, in the future, after all beings return to their source, that name will be justified in itself. From all this, it will be clear that the change of names and the enumeration of the Sephirot will not necessitate multiplicity at all in the unique Master, who is equal to all. Everything unites in His oneness, and He is one in them. According to the alternation of discernments in Him, joining His changing actions, He is called by many names. The ten Sephirot were needed, which are the fathers and roots of those names for the existence of created beings. All of this is from the perspective of the recipients, and this is what I sought to clarify in this chapter. 14 It has already been clarified in what preceded the necessity and affirmation of the Emanation, which is the Divinity, and the affirmation of its being in this enumeration, which is ten, neither more nor less, and that they are a single unique power. This is expressed in the words of the wise Rabbi Azriel, of blessed memory, who received from the mouth of the Rabbi of blessed memory to confirm that they are ten, which are a single power. He said in this language, "It is necessary to have Sefirot, but in what way can we force that they are ten, which is a single power?" The answer is already known to you: the Sefirot are the beginning and end of everything that comes in the boundary, and everything within the boundary is defined by essence. In a place where there is no essence without place, and there is no place except through the means of essence, and there is no less than three powers within the essence – in length, breadth, and thickness – they are nine. And since the essence cannot exist without a place, and the place cannot exist without essence, as the place is only from the power of essence, the number is not complete within the essence and the place if it is less than ten. Therefore, we say ten and not nine. Since we only need to complete the number to ten, which is defined within essence and place, we say ten and not eleven. For just as three ascend to nine, so the fourth, which is the place above the three, ascends to sixteen. However, it is judged by ten to allude that place is from the power of essence, and the ten is only one power. There is no less than one – the power of three, which ascends to nine – that is sustained by its circumference, which is the fourth with respect to the three, which provides a single power up to ten. The owner of the heavenly book wrote that the language of the Infinite is concealed in all ten Sefirot in order to impart abundance and blessing to the lower world. That part which we comprehend in our limited understanding is called "Sefirah," meaning a counted language, implying that it is permissible to count them, as when we say: "Since there is no end, there is no expression at all," as we have explained. Alternatively, we can interpret that "Sefirah" comes from the language of fairness and clarity, as it is said: "And under His feet like the work of the sapphire stone." Or we can say that "Sefirah" comes from the language of the edge and boundary, as the Sages said (Eruvin 45a): "The city standing on the edge [of a book]," and Abraham our father intended this in the Book of Creation when he said: "Sefor, Sefir, and Sipur." If they respond to us, saying, "Since we only comprehend a small part, how can we say 'ten'?" We respond that every concept denoted by a name has a boundary, as when a person says that his knowledge reaches only halfway to the heavens. Everything that has a boundary is divided into three parts: height, depth, and middle. When you square each of the three, as it is stated three times, "three times three will be nine." Thus, you have nine Sefirot. After we have nine, we can say that every concept with a boundary falls under the category of an entity, and anything with an entity has a place. If so, there are nine, and with the place, there are ten. This is the intent of our father Abraham, may he rest in peace, in the Book of Creation when he said "ten" and not nine. Concerning this tenth, the sages alluded in saying, "Blessed is the Omnipresent, and so say many others." The scholars of Kabbalah, according to their tradition, assigned names to those ten Sefirot, each with its unique name. It should not enter a person's heart to say that since they have distinct names, they are separate and detached from each other, as we have explained to you earlier. This is referred to as "cutting off shoots," and this is what Abraham our father alluded to in the Book of Creation when he said, "Like a flame bound to the coal," which is a metaphor, as it is said, "In this fire, there is a flame and a coal, and everything is one. And the flame is not separated from the coal; similarly, it is said about the name of the Infinite One, may He be blessed, that it includes wisdom, understanding, greatness, power, beauty, and all emanate from one place. Everything is within Him without separation or division, and this is the foundation of our faith. In this regard, the verse admonished us, saying, "Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is One," up to this point. They explained that the ten Sefirot are ten powers united as one. Each power is within the others, and their power is the Infinite One, who emanates them. Although they emanate, they do not separate; they remain with the emanator, and nothing is external to Him. Therefore, they are called "Emanations," from the root meaning "to be with" (אצל). For example, "You did not leave me a blessing" (Genesis 27:36), where the blessing is not something separated from the soul of Isaac. As explained before, there was no new insight in the Emanator or any change in the emanated. Instead, the power of His emanation was revealed in their existential structure. Although they have a measure and dimension, and they are all ten emanated from the Infinite One, that same measure they have is boundless. That is why we state in the Book of Creation, "Ten Sefirot without end," for their imprint is from the tangible, the tangible from the abstract, the abstract from the sublime, and the sublime has no end. Thus, even the tangible, the abstract, and the imprint have no end. This is how Rabbi Moshe ben Nachman (Ramban) explained in his commentary on the Book of Creation. He further writes that the phrase "He built with wisdom" means that it drew the power of Bina from Chochmah, which is a continued extension of that elevation in wisdom. This extension continues from the upper level in Chochmah to draw into Bina. "And he built with understanding" means that it is the same extension that continues in Bina. When it continues in Bina, it imparts to it the power of Chochmah to unify them with each other. Therefore, it did not state "He built with understanding and he built with wisdom" to avoid separating between them. Thus, their power in each other is one power, and it is the power of the Infinite One. The true sages also found in the explanation of the Bava Batra, as we mentioned earlier, the ten Sefirot without measure, a measure they have corresponding to their status with the world regarding what is newly created. They are also involved in retribution and reward, as it says: "Their measure, etc." The Zohar emphasizes greatly not to attribute a measure to them from their partnership with the Infinite, for it has no measure or limit. The measure will only be acceptable to them in relation to the created beings. And they further said about their measure of ten, etc., meaning, do not say that they have an end and beginning, and that they have a head and a tail, as it says, "Depth of beginning and depth of end." Rather, what it says is that we should examine from where they depend, indicating that these measures are dependent on the Infinite One, who has no beginning or end. This is the meaning of "He built their measure of ten," implying that even though their measure is ten, and they have a beginning and an end, they all emanate from the One who has no end or limit. Therefore, the explanation is that they do not have an end or limit, as I explained previously. It has already been clarified that the necessity and obligation of the emanation of the Sefirot is to testify to the reality and the unity of the Master, the Singular One. If they were not unified with each other with one force, it would not be recognized that they are one force. But in their unity, it is known which force is the force of unity. When demonstrating the power of uniqueness, if it is revealed, how much more so that one cannot contemplate the concealed. Rabbi Azriel received this teaching from the wise Rabbi Chaim Vital, may his memory be blessed. We learned in the Book of Creation, and regarding this, a covenant was made. The Ramban, may his memory be blessed, explained that it was revealed for the purpose of providing the power to contemplate, speak about it, and reflect—not in something beyond it—because through the power of the matter, which is called a covenant that unifies transformations into one power, one can recognize that the hidden is nothing but complete unity, up to here. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Shir HaShirim Rabbah 1:29), it is stated in the following manner: "It is written, 'King Solomon made for himself a palanquin from the trees of Lebanon.' 'Palanquin' here refers to the lower world, created from the higher world. For until God created the world, there was nothing but Him, and His name was hidden within the single body, and no utterance was formed. It remained so until it emerged in the brilliance of thought to establish the world, not through a staff or a rod but through the radiance of the supernal thought. He created and built the world until the trees of the upper cedars and lofty ones came forth from that supernal brilliance. He arranged twenty-two trees, cedars and great ones, corresponding to the twenty-two utterances, and He carved them with the ten utterances and expanded them. As it is written, 'He made for himself pillars from the cedars of Lebanon,' and it is written, 'Cedars of Lebanon, which He planted.' He made it for Himself, for His purpose, for His structure, for His one and unique essence, as it says, 'So that they may know that You alone, whose name is the Lord, are the Most High over all the earth.' The explanation is that King Solomon, may his peace be upon him, made for himself a palanquin, which is the lower world, established from the higher world. It is called an "appryon," a term that signifies the lower world that was fixed from the higher world. He stated that before all this, and even before the Holy One, blessed be He, created the world, there was only Him, and His name was one. As it says, "He was, He and His name," and there is another version in the Midrash where it is written, "He was, He concealed His name in Him." All of this points to one intention: the concealed aspect of the infinite, which was hidden in the chamber of the Ein Sof (Infinite), and there was nothing but Him alone. He explains that the term "He was" signifies the hidden aspect of the infinite, and it was not in existence, for there was only Him alone. It arose in thought to create a structure for the king, as indicated by "So that they may know that You alone, whose name is the Lord, are the Most High over all the earth." He explained that this was to give a reason and to emphasize the affirmation and necessity of the Etsilut (emanation) in order to convey that without it, it would be impossible for anything to exist, and nothing would have a reality, as discussed earlier. He elaborated, stating, "And He was ready, and sons, and so on," until He wrapped Himself in the garment of thought and created the world. This was to convey that all opposing elements presented themselves before Him, and the fitting ones were established. He created the vessel through which everything could exist, and this is the Atsilut (Emanation). It is also possible to interpret that when they said, "And He was ready, and sons, and so on," it alludes to understanding the concept of the worlds of creation and destruction. Everything ascends in an orderly manner to give sufficient reason for the affirmation of the Etsilut, making it the place for the creation and existence of the worlds. This is expressed by the phrase, "And He created the world." This aligns with what was explained earlier regarding "And He planted lofty trees," and it is the secret of Etsilut, as concluded in his words. When they said, "He made for Himself," it signifies the necessity of the Etsilut. Without it, it would be impossible to recognize the oneness of the Master, the Unique One, and His name. It seemed as if this [Etsilut] was its own correction and self-necessity. This is because it needed to recognize its oneness, that it and its name are one. As beautifully clarified in the scripture that says, "And they will know that You alone, whose name is," and so on. In the Sefer Yetzirah, there are ten emanations in limitation; its end is wedged in its beginning, and so on. The Ramban, may his memory be blessed, explained that even though things are divided by wisdom, understanding, and knowledge, there is no difference between them. The end is connected to the beginning, and the beginning is in the end, and the middle includes them all. This is a symbol for the matter of flame and ember, as mentioned: "The sparks of fire are like flame. This means that everything unites like a flame of fire, which unites in various colors, and all are equal in one essence."" From all this, it becomes clear that all of them are one unique power related to the Infinite. If one is called wisdom and another understanding, it would not be a distinction at all, for all of them are interconnected, hidden within each other, and all are in the One Lord in unity and perfect equality. Therefore, it is justified to say that wisdom is understanding, and understanding is wisdom, since their essence is one, and they remain hidden within each other. Similarly, it is stated about the other attributes that understanding is the six extremities, and the six extremities are understanding. After understanding retains the six extremities, they become hidden and concealed. There is no difference between them except in terms of concealment and revelation. This is what is meant by saying that there is no separation between them, indicating that they are not individually distinct entities like angels, each with its own separate essence. Instead, they are all part of the Essence of the Emanator and, therefore, they are the Essence of the Emanator. All of them are in perfect unity because each one includes all the others, and thus, they are truly one within the Emanator, who is the One Lord, and they are nothing other than Him. And in the "Shochar Tov," they said in this manner, "אל אלהים יי" - why did it mention the name of the Holy One, blessed be He, three times? To teach you that with these three names, the Holy One, blessed be He, created His world, corresponding to the three attributes through which the world was created, and these are wisdom, understanding, and knowledge. Wisdom, as it is said, "By wisdom, God founded the earth." Understanding, "He established the heavens with understanding." Knowledge, "By His knowledge, the depths burst forth." So it says, "For I, the Lord your God, am a jealous God," corresponding to these three, until here. The wise Rabbi Bachya wrote about it, "The secret of this statement is that the Holy One, blessed be He, created the world with nothing but Himself and His truth. This is His wisdom, understanding, and knowledge, not like those in the created beings who have wisdom, understanding, and knowledge apart from the Wise One, the Understanding One, and the Knowing One themselves. Rather, He is obligated and infinite in His uniqueness." 15 The sacred name, written with the four letters Yud, Hey, Vav, Hey, is known as the explicit and unique name, and it is called the explicitly pronounced name. Regarding this, our Sages said in Sifrei and Sotah, Chapter "Ve'elu Ne'emarim," "So shall you bless with the explicit name – do you say it with the explicitly pronounced name, or is it only with its appellation? The Torah teaches, 'And you shall call His name,' you must call Me by My unique name." The Rash, may his memory be blessed, wrote in his book "HaYachas" in these words: "And these four letters, which are the name YKWK are the explicitly pronounced name. They explain all the Sefirot, which teach the existence that the Creator, blessed be He, manifested through the revelation of His powers in them, along with the existence of all entities that were and will be. And the wise Rabbi Theodore HaLevi, in his commentary on the Haggadot in Tractate Pesachim, Chapter "Eilu Ovrin," said in these words: "And be aware that all the foundations of true Kabbalah, and all its cornerstone principles, are based on the Great and Holy Name. In it, complete uniqueness is expounded. Therefore, the explicitly pronounced name is called, meaning that it is explicitly explained and interpreted by its internal powers, which strengthen and unite within its holy and pure essence." It has already been explained in what preceded that the emanation from the Emanator, in complete unity, and its strengthening in the Emanator, attributes a four-lettered name to the Singular Master because it is His name. He and His name are one, and they will not be separated. It was also explained that necessity and obligation require emanation to testify and proclaim the existence and unity of the root of all roots. The explicitly pronounced name, which includes and unifies all emanations, is called so because it reveals and discloses the existence and unity of the Singular Master. Thus, it is found that it reveals and discloses due to this name that unifies His powers in Him. This is the intention in their calling this great name the explicitly pronounced name. They did not call it explicitly pronounced to instruct that the name and the essence are one. This name, in particular, indicates the glory of Israel, called Torah, and is so named because it preserves and discloses what was hidden. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Chadash 3:53b), it is mentioned: "The Tree of Life, which is the Torah, is a high and mighty tree. Why is it called Torah? Because it is light and is revealed in a hidden place, and it is not known. However, the Unique Name is called so because, in its structure of letters, it unifies all emanations, which are divine. Therefore, they said about it, 'My name is unique to me.' It unifies all emanations in this way. The first letter in it is Yud, which requires a crown above it, just as Yud signifies the height of emanation. It signifies the wisdom of God. The Yud and the crown are inseparable; there is no separation between them. This letter indicates the spread of emanation from the illuminated upper air, an air that cannot be grasped. Yud, together with a crown, represents unity without separation. This letter indicates the emanation spreading from the illuminated upper air, an air that cannot be grasped. Yud, combined with a crown, symbolizes unity without separation. This letter, in this form, continues to emanate more and more, becoming more agitated, representing the higher emanations, while it remains concealed. It is the first letter Aleph, which is also its substance, and it has a Vav and Nun. Here is the Yud, half of the divine name, as the entire name signifies the sufficiency of these existences for all the others. For they are the entirety of everything, and this second letter indicates the place of its existence, that it is itself. Therefore, this letter was in the first position in this image, the fifth and sixth, the total of ten. Because this letter, Hey, is the first, Yud, and it was also in this image as Hey, indicating what emanates, as it is both they and it without separation. For Hey contains Dalet and Vav, and Vav represents the six directions that emanate from the emanation. Dalet is the last and the tenth, and when counting in the reverse order, it is the tenth. Thus, Hey is the first in the name, representing Binah, signifying all this, making it Yud-Hey. Furthermore, the emanation and the emanator are continued in her, the six directions, the Vav in the name. They remain in her, and she is forever in this image, Hey, indicating their unity, as they are in her, and she in them, as she is unique above, signifying Yud-Hey-Vav, the Yud with a point, and she is Hey, indicating that they are and she is. This is Yud-Hey-Vav. Furthermore, the tenth emanation, which is the last Hey, and is also Vav, indicates the place of its existence. The Vav, representing love uniquely, completes the name Yud-Hey-Vav-Hey, signifying the oneness. Since this holy name, constructed from its letters, indicates the uniqueness of the emanation, which is the divinity, it is called the unique name. This name is unique in itself, as it unifies its powers within it. From this, it becomes clear that this name is the source of all other holy names, which are not erased, as they all derive from it, and it is their root, unifying them all. Regarding the incident in Yoma, where Ben Kamtzar, the appointed one, did not want to teach about the written name, it is explained by Rashi that he tied four scrolls with four fingers and wrote the name in four letters at once. His wisdom was great, for by writing it in this way, he testified about the uniqueness of the great name. Therefore, he wrote it all at once, and since he did not want to teach it, it was said about him, "And there the wicked cease from troubling," as his intention in this writing was known to the sages. If it was merely a matter of writing and not wisdom, the sages would not have insisted on it, and they would not have mentioned it disparagingly. However, his intention, particularly in the completion and perfection of writing it at once, was an extraordinary lesson on uniqueness. After I wrote this, I found that the true sages understand the term "יהו"ה" to imply past, present, and future, and all three are embedded in their writing and pronunciation. Therefore, it was established that the judgment of the four letters together is not to precede one letter over another. Therefore, it is said, "The name of the wicked will rot," as he did not want to teach the act of writing. His writing implies that in its beginning it was a king, in its middle it is a king, and in its end it will be a king. This is stated in the Sefer Yetzirah: "The end is wedged in its beginning, and the beginning in its end; wedged and attached, it began at the end, and the end at the beginning." Hence, how can one precede one letter over another until here? Writing in this manner is extremely difficult and is not found in any person. Nevertheless, one who comes to write the name we mentioned should do so in a way that indicates its uniqueness as much as possible. He should have a proper intention. Specifically, he should write the initial Yod of the name in this way, with one crown above, and then write the Yod sticking to the edge, to indicate the exalted height and wisdom. After that, the first "א" to indicate the mother of the children, which are the "ו" and the "א," and he should intend in writing the name what we wrote above. And they said in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai on the portion of Vayikra, page 11, In this language: "And thus, the son of a woman needs to be careful with the Holy Name to write it as described above. The explanation is that we wrote it above, and thus it should be written. If not, it will not be called the Holy Name, and if it is called so, it is flawed. One who writes the Holy Name should prefer not to write it at all than to write it improperly" And to indicate the greatness and holiness of this name, it is not invoked as written except in the Temple, which is His abode, and by the appointed priests who draw near to Him. In the outside world, it is referred to by its alias, represented by the acronym Aleph, Dalet, Nun, Yod. They said in Tractate Yoma, Chapter 6, and in the daily offering, Chapter 6, in the Temple, one utters the name as it is written, but in the outside world, one uses its alias. The alias pertains to the Sanctuary, which is the Temple, where the unique name resides, revealed and known through it. It is impossible to enter it except through this designation and this gate. As it is written, "This is the gate to the Lord." The Tetragrammaton, as the unique name, testifies to the existence and oneness of the singular Lord. Beyond that, it is impossible to know or reach it. This is the secret they spoke of when they said, "My name, the unique one, is for me." Similarly, through the Aleph, Dalet, Nun, Yod, the unique name is known, and without it, one cannot approach or comprehend it at all. The hidden secret is thus revealed through the designated letters, testifying to the entirety of the emanations from beginning to end. For the Aleph signifies the name "Ehyeh" (I Am), and the Dalet, Nun within it represents the square-shaped fifty names, combined with the Tetragrammaton (Yud, Hei, Vav, Hei), which are considered as part of the forty-two three-letter names. The sacred Yud, Vav in it indicates the unique name dwelling within, and through it, the unique name is known and revealed. Therefore, it is never called by its full form but through this. They said in Pesachim, Chapter "These are Passed Over," Rabbi Abbahu said, "The Holy One, Blessed be He, said: When I am written, I am pronounced; I am written with Yud-Hei and pronounced with Aleph-Dalet." This unique name was newly coined by Adam, the first man. They said in Genesis Rabbah and in Midrash Sochar Tov, "How should my name be called?" He answered him, "It's beautiful that you be called YKWK since you are the Adon (Lord) of all Your creatures." Rabbi Acha said, "I am Hashem; that is my name" -- this is the name that Adam haRishon called me. Furthermore, it is clarified from this that its pronunciation with this name is according to the aspect of the existents. When they said, "For you are the master of all your creatures," behold, since it is renewed for Him in the novelty of the existents, to demonstrate this aspect, He is called in the region where His creatures reside, and He is revealed and publicized to all in the aspect of this name. They said, "According to the aspect of His essence and unity, the Yud-Hei, Vav-Hei, this name is called with its written form in a hidden place, which is His sanctified abode. In the mouths of known and sanctified individuals, the priests of God, it is known and revealed in the lower sanctuary, just as it is known and revealed in the upper sanctuary, which is Adonai. Therefore, the true worshipper, when mentioning the name with his mouth, should remember it by its epithet and in his heart intend towards it as its written form, which is the name Yud-Hei. With this intention, he unifies the unique One, which is the ultimate goal required from the worshipper. 16 The sages of truth teach that after the first emanation, a second emanation occurs. The explanation for this is that, by the power of each attribute descending from the higher realms, another attribute emanates downward beneath the primary stone. The first emanation, corresponding to the acronym "Keter" (Crown), is referred to as the Throne of Glory because the intention was to emanate a throne alongside the exalted throne. This emanation is called AKTRIE"L according to the sages of the Mishnah, and it is mentioned in Tractate Berakhot, Chapter 1. It is stated there: "It was taught: Rabbi Ishmael ben Elisha says: Once I entered to offer incense, and I saw AKTRIE"L Y"K YKW"K Tzvaot, etc." (as is explained there). This emanation, AKTRIE"L, attains the holy power through another partition below, far from it, that opposes it. The wise and renowned Rabbi Tudros Halevi, of blessed memory, wrote about this power using the following language: The sages of Kabbalah said about it that it is the Crown of Kingship before and beyond. Therefore, it is called by this name, i.e., Keter (Crown), and some say Katriel. I received that this is its name, and I have seen it written in the concealed, sealed, and hidden words of some Kabbalists that it is the Guardian of Israel, therefore it is supported by E"L and Y"H; understand this. This emanation sits on a lofty throne, as mentioned in the words of Micah and Isaiah. It is known that they did not see the great name, and if it we say that its name is AKTRYE"L, the Aleph signifies the Ein Sof, meaning Aleph-Katriel. Know that there is a throne above a throne and glory above glory, up to this point are his words. This emanation is also called by the mouth of the sages of truth, "Metatron the Great," and it is called MLKYE"L for the sake of its kingship. And from it, the external influence will emanate, and it is called the "Chamal" (חשמל) – the chamber of greatness where the all-encompassing bride conceals herself. It corresponds to the beginning of wisdom, and it is the living being called "Israel." It is also called "Ateriel" (עטריא"ל) based on the name of the great crown, which is likened to the image of gold symbolizing the attribute of judgment. From this, the outer holy palace will emanate, called "Nashriel" (נשריא"ל), named after the realm of Etsilut (אצילות), which is stern and chastises its children when they do not behave according to the straight path, opposing their Heavenly Father. It is derived from the language of a tree that bears its fruit, and it is a hidden secret. And when they decide in favor through the path of repentance, then the mother has mercy on her children like an eagle stirring up its nest, hovering over its fledglings. At that point, "the mother of sons is happy" and hovers over her beloved, then it will renews itself like an eagle rejuvenating its youth, and this power is called the Mazal of Israel, corresponding to the supernal Mother. These three crowns are considered one head, similar to the upper heads opposing them, which are countered by this trio and are called the Holy of Holies. These three are emanated spiritual forces, one holiness, deriving strength from the attribute of kingship. Each one is called a distinct emanation within itself. Therefore, the workers of truth have said, according to their true tradition, that all the emanations have thirteen branches and suckle from one root, upon which all the unities depend. Therefore, the numerical value is elevated to the verse "Adonai is one," and through this, the secret of the thirteen attributes of mercy is completed here. Therefore, the sages of Kabbalah have said that these three attributes are encompassed in the Crown (Keter) of Kingship, appointed and ready to forgive and bear the sins and transgressions, which are rebellions and sins. The three of them are included in one name based on their actions, and this name is called NoA"M ChRO"N NWS"A AW"N MR"D ChTA"H, in order that Hashem turn back from the heat of His anger, shows compassion, and has mercy on the the those that turn from iniquity in Yaakov, which their six extremities. Upon them, a very dreadful crown of His Godly presence is placed on His head. Behold RW"N that remains from the Charon (anger). Furthermore, they said in the secret of "Charon" (anger), "Chet Nun" is the Crown of Kingship. "Resh" represents the likeness of Jacob, a straightforward man, shaped like a staff. It corresponds to the upper realm and is attributed to heaven and Jacob. The sign is "RN"U (רנו, meaning "Rejoice") O heavens because the Lord has made." They shout out happiness to Yaakov and then the union becomes complete. And these thirteen (יג) are all emanations and actions. The thirteen attributes mentioned in the verse "And He passed by in front of him" are active principles, and the active principles are the fathers, and the passive principles are the offspring. They have no end, and no one reaches the truth of their beginning, and no one knows the investigation of their end, except the unique Lord, who knows everything hidden and concealed from the thoughts of His creatures. All of this is a fundamental principle concealed in the deep treasures of those who truly receive it. Also, there is a sign for these three to contemplate the name of God, the ways of which are the ways of Na"am (נע"ם), according to their names. The sages of Kabbalah refer to the Throne of Glory, called Metatron the Great Man in the Merkavah, and to the external electricity, Michael the Great, and the face of the lion, and the glory cloud, as a bull. For Neshariel, they call it an eagle, and for this inner aspect, they call it Uriel. Below, there are seven inner luminaries sitting first in the Kingdom, and they are called the mighty warriors, and they are called Seraphim because they emanate from the power of the great Seraph. They are called to the sages of the Merkavah "Anafiel," and a sign for this is "and its branches are cedars of God," and it is called so because its power is divided into seven branches. And these branches shine like the appearance of lightning, and they stand before the place of unity like a consuming fire, so that there will be no power for the four camps of the Divine Presence to look into their essence. Regarding them, it is said, "Seven of these are the eyes of the Lord," and they are not called eyes except for the similarity to a consuming fire, as it is written, "For the Lord your God is a consuming fire." They sparkle with a great flash and stand before the Holy One, blessed be He, above in the shadow of His glory. Concerning them, it is said, "Likewise the Seraphim stood above Him," and their names are Orphaniel, Tagriel, Danda'el, P'almiel, A'sim'on, P'sach'el, and Bo'el. They are part of the secret of the seven Sefirot of the structure and the secret of the seven names through which the heavens and the earth were created. It appears that Rabbi Eliezer the Great hinted at them in Chapter 4 of his chapters when he said, "Seven angels that were created from the beginning serve before Him, face to face, from behind the curtain." This refers to the one called Pargod. And below is the firmament created on the second day, which Rabbi Eliezer spoke about in Chapter 4, "the firmament upon the heads of the living creatures," as it says, "And a likeness was upon the heads of the living creatures, a firmament, etc." This is what is called Pargod. This power brings influence from the concealed world to the separated world. Therefore, it is said in Chapter 4 of Rabbi Eliezer's chapters, "If not for that firmament, the world would have been engulfed in water, for above it is water, and below it is water." It is the one that separates between the upper waters and the lower waters, as it says, "And God said, 'Let there be a firmament in the midst of the waters, dividing between the upper waters and the lower waters." The sages of Kabbalah said that the upper Havaya's, referred to as the Tree of Life, are metaphorically called upper waters because they are not created but emanate from the higher realm. The lower waters are created and do not disappear like the upper ones, and they extend from this firmament downward. They said that within it are two types of emanations, in the secret of Metatron and Sandalphon. The interpretation of Metatron is a messenger who brings and influences the flow from above to below. The interpretation of Sandalphon is a compound word, "Sandal" - a piece of material, and "phon" - shape, meaning a piece of material without a specific form, as they said in the tractate Yotzeh Dofen concerning the making of a breach. The "Fon" instructs on the inner, concealed form. Its name, indicates its function as a connector of substance and form, as it continues forms from the spiritual realm and influences matter. Below is the Chamber of Will, opposite the splendor of Israel. Within it are four encampments of the Divine Presence, a secret of small living creatures, as known from the teachings of the holy luminary Rabbi Shimon Bar Yochai in his chambers. (Volume 1 Page 44b; Volume II, Page 253b) And from it is constructed the Chamber of Love, corresponding to Abraham's kindness, embodying the secret of God's name Shaddai. In it lies the prophecy of the Patriarchs, and the sages of Kabbalah have said that it serves as the end of the actions of the higher realms and the beginning of the actions of the lower realms. The root of this chamber is what is called "Metatron, the Minister of the Interior (Panim)," whose name is the same as his superior, known as the Great Metatron, and this is called the intellect that operates according to many Kabbalistic scholars. And below it is the Chamber of Righteousness, corresponding to the awe of Isaac. Concerning it, they said, "The sons of a person's life and sustenance do not depend on merit; rather, the matter depends on luck." In that place is the Great Tribunal, and there flows the River Dinar. And below it is the Radiant Chamber, corresponding to the victory of Israel. Further down is the Ivory Chamber of the heavens, corresponding to the letter Vav. Below it is the Chamber of the White Sapphire, corresponding to the foundation and kingdom, which are considered as one, and it is the Holy of Holies. This is according to the teachings of Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed, and they are the seven chambers. According to the tradition of the Geonim, Rabbi Nachshon and Rabbi Netronai, may their memory be blessed, the Ivory Chamber (Libnat haSapir) corresponds to Yesod, which is the foundation, and it is the sixth in the building. The chamber corresponding to the kingdom is called, according to their opinion, the chamber KNSYE"L, as it is corresponds to the assembly of Israel. The first chamber, called the Holy of Holies, is part of the Tree of Life, representing the concealed world. The other chambers are part of the Tree of Knowledge of Good and Evil, called the revealed world in comparison to the first one. The entirety of the chambers is referred to as Malchut, as it encompasses everything, and through them, the power of the higher degrees is revealed and manifested. From these chambers, numerous other decimal degrees are found, beyond count, as it is said, "And worlds without number." It is also written, "Is there any number to His armies?" The higher ones guide the lower ones, and in this manner, the influence descends until we find ten degrees of angels, which possess a subtle spiritual form. The influence continues to cascade until the celestial bodies are formed by the power of the Creator, blessed be He, at the beginning of His actions, starting with the earthly point consisting of the four elements. From these, the composite entities are formed, influenced by the initial four elements, as they are structured based on the order of the four elements. 17 Just as the simple will and desire arose in pure thought to create and emanate from the concealed light, emanations to manifest and testify to the existence and unity of the One Lord, the root of roots, as explained in the preceding discussion. Similarly, the simple will was to create a complete and comprehensive creation, made in the image and likeness of the Supreme, fashioned according to the pattern of the holy dwelling, which is the concealed emanation called the Supreme Man, allegorically and in the known esoteric tradition. Those who merit to him, about whom it is said, "Let us make man in our image, after our likeness." In Genesis Rabbah, it is stated with regard to this matter: Rabbi Joshua, in the name of Rabbi Levi, said: "By whose counsel was the world created? It was created by the counsel of the works of heaven and earth." He gave a parable of a king who had two counselors and did nothing without their advice. Rabbi Samuel bar Nachman said: "Every day the Holy One, blessed be He, reigns." He gave a parable of a king who had a scepter and did nothing without it. Rabbi Ami said: "With His heart, He reigns." He gave a parable of a king who built a palace through an architect. When he saw it and did not like it, he did not blame the architect but was distressed in his heart. In Chapter 11 of the Chapters of Rabbi Eliezer, it is immediately stated that the Holy One, blessed be He, said to the Torah, "Let us make man," and all ascend to one intent. The wise sages hint to us that He does not reign over anything other than Himself. For the one who says, "By the works of heaven and earth," alludes to the two known actions. And the one who says, "Every day and day," alludes to the six days of the upper Genesis. They said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Chapter 30, folio 1): "In two colors the world is woven, right and left, in six days above. On the sixth day it ascends to where it is illuminated, as it is written: 'For six days the Lord made the heavens and the earth.' And the one who says, 'With His heart,' the intent is the heart of heaven, which is the bride encompassing all, from the thirty-two wonderful paths of wisdom, and it is the Torah." The secret of the matter is that man, being comprised of all of them, is made in the image of the entire structure, as will be explained with the help of Heaven. The hidden reason is that it testifies to the uniqueness of the divine Name and the dissemination of its existence, which is included in him. The man made in the image and likeness bears witness and proclaims the divine. To reveal this and make it known, he was created in the image of God. As stated in Chapter 11 of the Chapters of Rabbi Eliezer, he stood on his feet and was described in the image of God. Creatures would see him and be in awe, thinking he is their creator, etc. For this secret, the form of man is called "tzelem" (image), and all forms are called this because of the form of man. As they said in Bava Kama, Chapter "The Wood Thief," "They do not send coins for idols, as the form of man is secondary to the buyer, as there is none like it in all forms." In the same vein, it is written: "For in the image of God, He made man." It suffices as two faces, acquires like an owner, as it is in the likeness of its Creator. This concept is called the form of man – "diyukn," and all forms are called that because of the form of man, as indicated in Bava Kama. Chapter "The Wood Thief" says, "They do not send coins for idols, as the form of man is secondary to the buyer, as there is none like it in all forms." In the same vein, it is written: "For in the image of God, He made man." It suffices as two faces, acquires like an owner, as it is in the likeness of its Creator. This concept is called the form of man – "diyukn," and all forms are called that because of the form of man, as indicated in Bava Kama. The name "diyukn" means having two faces, acquiring like an owner, as it is in the form of its creator. The name "nasha" (to acquire) denotes that the form is included in the divine powers, which are included in the secret of the great Name. In the chapter "Hizketa Habatim," it is stated: "One may gaze at the forms of carvings, but in the carvings themselves, do not gaze." In the chapter "Eilu Megalchin," it says, "Regarding carvings, I have given them my form, but 'b'tzelem' (in the image) is translated as 'b'dikna' (in likeness)." When the human, included in the ranks and created in the form of the Sanctuary, possesses the power, he is capable of unifying and rectifying the glory, for that was the intention for him. To emphasize all of this, the Prophet Isaiah, peace be upon him, states (Isaiah 43:7): "Everyone who is called by My name, and for My glory I created him, formed him, and indeed made him." When it says "everyone," the reference is to the human who is included in all ranks and faculties, encompassing all. Therefore, the term "everyone" is appropriate for him as he encompasses everything. When it says "called by My name," it uses the language of calling, which applies to creation, as I call them, and they stand together. The intention is that he was created in His name, meaning in His likeness, which is His essence. When it says "and for My glory I created him," it indicates the ultimate purpose for which he was created in His name, to manifest and reveal his existence, unify him, and rectify him properly. Therefore, he is formed and made in His image because, like the divine glory, there is creation, formation, and making in him. Thus, it says: "For My glory I created him, formed him, and indeed made him." When he is included in Him and made in His image, he has the power and ability to unify and rectify himself as appropriate. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, they said in this language (Bava Kama 102a): "Anyone who is called by My name and for My honor, I have created him, I have formed him, and I have made him. And for My honor, I have created him specifically, and this secret and for My honor, I have created him - the honor of the lower realms, is like the holy throne above, which is not properly prepared from above but through the rectification of the children of the world. Just as the sons of Nadav were worthy and righteous and knew how to rectify, as it is written: 'And to My honor, I have created him.' For this honor, I have created him, to fix him on strong pillars in the rectification and adornment of the lower world, because this honor ascends to the holy chariot of the righteous in the land." Because in this way, in creating him, in the spectrum of honor, the elevated honor that these refinements are within him, a creation for the left side, a formation for the right side, as it is stated, "He forms light and creates darkness, makes peace and creates evil" (Isaiah 45:7). And it is written, "Making peace in His heights." And because in creating him, I formed him, and thus I made him with an elevated refinement. And since a person is in the earthly realm and has the capacity to refine, the honor is constructed through him, perfecting the refinements of the elevated honor that are within him. Thus, it is also created in him. In that honor, there is within him creation, and therefore I formed him. In that honor, there is within him action, and therefore I made him. Everything that I have endowed in him in a person is to constitute him as a spectrum of elevated honor, perfecting and blessing for the lower honor. Understand that this elevated honor within him has three aspects, as it is written: "He forms light, creates darkness, makes peace." He who forms light, it is creation; He who creates darkness, it is formation; He who makes peace, it is action. Indeed, it is the elevated honor that blesses and provides for all the needs of the lower honor. This is like a person in the earthly realm; the elevated honor within him has these three aspects. He, being a son of man, merits through his deeds to constitute the spectrum like this, as explained until here. Here it will be clarified from their words, may they rest in peace, in completeness, what we endeavor to explain in this chapter. This is the fact that man is made and perfected in the image and in the arrangement of the supreme glory, and he is the image of God. The reason for this is to perfect the glory upon which it is said, "The glory of the Lord fills the tabernacle," just as the supreme glory, the secret of the Patriarchs, arranges it above so that it may be complete and perfected from all sides. For it is the desired perfection, and in this, the intention and purpose are fulfilled in his creation, and the perfect one who spent all his days in this is the one who truly lives. And he, whom King Solomon, peace be upon him, designated in his saying, "The end of the matter, everything is heard: Fear God and keep His commandments, for this is the whole man." In his saying, "The end of the matter," the reference is to man, for he is the conclusion of all that was done in the six days of creation, and he is the purpose of all created things. "Everything is heard" is derived from the expression "and Saul heard the people," indicating that all the levels are gathered in him. He is connected and included in everything, and everything is heard and encompassed in him. "Fear God and keep His commandments" signifies that the intention, when he was made in the image of the Supreme, was to fulfill the commandments, both positive and negative. All of them originate from the statement "Fear God and keep His commandments," as the supreme arrangement for which he was created depends on this. This is the path to it, and it is what is meant by "for this is the whole man." This is the intention of this chapter. 18 The creation of the lower man, which is called the microcosm or the small world, corresponds to the pattern of the greater man, as we explained in this description. The first chariot, representing the attributes derived from all understanding, is hinted at in the head in the secret of the chapters of the chariot. They are Chokhmah (Wisdom), Binah (Understanding), and Da'at (Knowledge). In the creation of man, the brain, skull, and tongue correspond to Chokhmah, Binah, and Da'at. The "Gedulah" (Greatness) and "Gevurah" (Might) are analogous to the arms. In the Midrash of Rabbi Neḥunia ben HaKana, may his memory be blessed, there is a parable comparing the matter to a person who has his arms, with which he protects his head. The glory is likened to the body, and it ascends to the eternal whiteness, a metaphor for the spinal cord extending from the head. Netzach and Hod form a parable for the thighs. YeSO"D represents the reproductive organ, in which lies the secret of the covenant, represented by the small Yud. This part collects the seed that emanates from all the organs and deposits it in its sheath. Through this, a person becomes whole in perfect unity, cleaving to his wife, and they become one flesh, as it is written: "And He blessed them, and He called their name Man." In the Midrash of Rabbi Neḥunia ben HaKana, they said in this language, "The Holy One, blessed be He, has seven holy forms." And all of them correspond to elements in a person, as it is said: 'For in the image of God, He made man; male and female, He created them.' These correspond to the right and left thigh, the right and left hand, the body with its covenant, the head symbolizing the six days of creation, and 'you have said seven.' Be with his wife, as it is written: 'And they shall become one flesh,' until here. And I have already written in the book 'Tola'at Yaakov' that there are ten fingers in the hand of a person corresponding to the higher wisdoms, as the hands with their fingers are the instruments of action to serve the soul with them. Similarly, the Ten Utterances are the cherished instruments of the Master, and the ten toes of his feet, which are the foundations of the body, correspond to the ten higher levels. And he is also included in the lower chariots close to the holy ones, and his part of them includes bones, which is the elevated structure within the body. Concerning them, it is said, 'And your bones He will deliver.' And he is also included in the good and the evil, and for this reason, he was given the path of life and the path of death. Meaning, the inclination for good and the inclination for evil, corresponding to good and evil that are included in them. And he was given the choice against the point. However, his portion from the side of evil is the flesh, which is perishable and lost. Therefore, that side is called 'the end of all flesh,' for it has no dominion except over its own part. Also, the hairs, according to its meaning, and they are his soldiers over whom he has authority, allocate their portion, and they are the sinews and tendons. He is also included from the heavens and the earth. However, his portion from the heavens is a covering skin to cover everything, and from the earth, the four foundations. This is the general principle of the lower man, called by the sages 'the small world,' a representation of the entire world called 'the great man.' Therefore, in this glorious creation of his, there is a parable to a wise builder who built a very honorable state, with numerous awe-inspiring structures. Some of them are hidden, and some are revealed, and in the end, he built an honorable palace and depicted in it all the affairs of the state. I have seen in this matter, in particular, terrifying things in the deep treasures of wisdom. I bring them here to benefit those who wander, seeking the things of God. From what we have written, it will be clear that man is in the image of God, both from within and in completeness, those who merit it. Similarly, from the outside, for each one is given a dwelling according to his honor. As decreed by the wisdom of the unique Master, to influence and connect the forms, each one in the appropriate dwelling, by the mediation of the angel Sandalphon, whose secret is his name, 'matter' and 'form.' According to the matter, the form is given, as decreed by the higher wisdom. There is a soul that emanates from the internal aspects of the Sefirot, and there is one from the external aspects, and there is one from the wings, and there are those rooted in good, and there are those from evil. Behold, with the holy people chosen for the treasure of the Holy One, blessed be He, their souls have holiness and purity. However, among them, there is a division, for the soul of the righteous is not like the soul of the wicked. Even among the righteous, there is a distinction in their souls according to their ranks. But the souls of the impure are defiled. I saw in the book 'Hayichud' by the author of 'HaTmunah' on this wondrous matter. He said there in this language: It was fitting for the forms of Israel to be distinct and separated from the species of man, just as their powers and souls. However, the law of Shemitah and its difficulty is that the powers must be mingled and rolled, and roll in various bodies, in many diverse bodies, and all of them will return to their place through the sacrifices offered on the altar willingly from the animals. Up to here are his words. Consequently, it was necessary that the form of Israel be different from other creatures, just as their souls and powers are distinct and separated from them. Thus, it was fitting that their bodies be different. However, the order of Shemitah and its difficulty does not allow for this path because the powers and souls, in the sins of the bodies, mingle and roll with each other. He means to say that the souls of Israel mingle with the bodies of the Gentiles, and those mingling with the bodies of animals are redeemed through the sacrifice offered willingly from the animal. But the bodies of the Gentiles cannot redeem the soul from them until he converts. Up to here is this hidden matter. However, this difficulty, the holy Kana Zatzal, wished to explain differently to his holy son, Nahum Zatzal. You can see in the book "HaP'lia" that belongs to him, and there you will find: And I return to the matter of creation that I was discussing, saying that the enumeration of Malkhut includes all the forms, and within it, there are inner orders from the most internal to the most external as decreed by the Supreme Wisdom, and the forms are given through the intermediary of the sandalphon. The upper roots are preserved to provide each spiritual entity connected to the gross body with the appropriate form. The secret of the matter is that the unique name includes ten Sefirot, which are the ten holy names, and they are vessels for distinct manifestations that cannot be grasped by thought, representing the secret of the concealed name. These are attributed to those, and for each name, there are appellations. The wings grasp the appellations, the ministers grasp the wings, and all the ministers have chariots and troops. It is found that everything depends and stands in the unique name, which conducts the world with kindness, the secret of the explicit name in which the unique name is clothed and engraved on the staff, which is inclined towards kindness. It involves the secret of the palaces of the kingdom, which are like a spiritual body to receive the internal knowledge that serves as their forms. The kelipot are attached to them, and they serve as forms for them. Therefore, man is created in our image and likeness, and completes [his creation]. It involves holding his material and distributing his limbs through the explicit name engraved on the staff—the secret of the palaces. At times, it transforms into a serpent based on its nature and attachment, and at times, it inclines towards kindness. Additionally, its form is included in three levels, one within the other: Nefesh (soul), Ruach (spirit), and Neshamah (divine soul), all in a unified connection, each serving as a support for the other. The Nefesh is drawn from the sphere, the secret of "My soul sought you at night." The Ruach is drawn from the chupah, the secret of "My spirit, in the middle of the night, rises early." The Neshamah is drawn from the huppah, the secret of "All souls will praise God." These forms also have a spiritual body corresponding to the spiritual form mentioned above, connecting the form and the body to the configuration of the klipah mentioned, as Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed, said in the Zohar (Zohar III, 104a). In the book "Sefer Shelomo Melachah" during the time of coupling, it is stated that the Holy One, Blessed be He, sent forth one unique image of the countenance of a human woman in a mystical form engraved in the essence. Had He not granted permission for the eye to witness the buttery appearance of a human son on its head, one image would have been engraved on the head, resembling the countenance of a human woman. With this image, a human son would have been created, and until this image would rise to the world, as it emerged in the formation, at that point, with this image being developed, with this image walking, this image ascending, the aforementioned image would not be created in a human son. This is what is written: "And God created man in His image; in the image of God, He created him, male and female He created them." This image rises to receive it until it emerges into the world, as it emerges. With this image, it is developed; with this image, it goes forth. This is what is written: "But in the image, man will walk and complete." This image rises above during the time when spiritual beings emanate from its place, and each and every spirit prepares itself before the Holy King in glorious configurations that rise in this world. In that precious image that rises to this world, the above configurations will prepare to receive it, and the shells will cling to them, becoming like a configuration for them. And this configuration sustains the coarse body because it has a connection with both the physical body and the form (spiritual aspect). It was not possible for two opposites to unite except through the intermediary, which is the spiritual configuration. It connects to this coarse body, which is constructed from the dust of the Holy Temple, one of the gates of Gehenna, located in Jerusalem. In Bereshit Rabbah, it is said, "Rabbi Berachiah and Rabbi Chelbo said in the name of Rabbi Samuel bar Nachman: 'From the place of his atonement, he was created.' How so? As you said, 'Make me an earthen altar,' God said: 'Behold, I am creating it from the place of his atonement, and hopefully, he will stand.'" (Translation note: This is a Midrashic interpretation of Genesis 4:17, connecting the creation of man to the request for an earthen altar.) Within him, there are 248 limbs that serve as vessels for the 248 positive commandments and the threads of the soul, which conform to the pattern of the explicit name. They join the 22 paths of wondrous wisdom, through which all that exists emanates into actuality. The explicit name is comprised of the acronym formed by the letters "Vayisa, Vayavo, Vayate" (ויסע ויבא ויט), constructed from the roots "Vayisa, Vayavo, Vayate." The acronym of the explicit name is triplet, including right, left, and middle aspects. These are the 216 letters associated with the concealed wisdom in the secret name of God. These letters signify the inner wisdom included in the secret name, wherein all existence once resided. When these letters join the 22 paths of wondrous wisdom, along with the letters forming the explicit name, emanation occurs from the south in the east, and from the father, creating the total of 248. And when the pure thought arose to create man, He created him and fashioned him with 248 limbs, which serve as seats for the 248 soul forces that emanate from them. As our Sages said in Midrash Kohelet: "That which has already been made," it is not written here 'He made,' but 'has been made,' as if to say that God and His court have made him. You are counted upon each limb and each organ, formed by yourself and established according to your nature. If you argue that there are two authorities, it has already been said, 'He has made and established you.' And it is sealed with His blessed seal, and nothing comes out beyond the external impression. It is the explicit Name hinted at by the word 'He' (האו) and it is the concealed world, and His court is the revealed world. It is the secret of 'Let us make man in our image,' etc., due to the generality of those concepts and the holy name of 72 letters. The general principle is that in the lower Temple, where the altar is a throne to the Supreme and where God commands the blessing, the concepts that are not graspable by any image or thought are revealed, while those concepts that are graspable are concealed. Among these are, for example, the soul and others like it. From these, the Tree of Life is found and seven palaces are created, and from them, countless other ascending levels are found, until ten levels of angels with subtle spiritual forms are discovered. The influence then descends until the celestial bodies, created by the Creator of all, are manifested with the earthly point that encompasses the four elements from which all existing entities are composed. This includes the complex bodies formed by the influence of the four elements, as well as the order of the four elements functioning as temporal dimensions, as we have previously discussed. The complex bodies are prepared to receive the higher forms, as mentioned earlier, in a way that connects all worlds in a strong bond. This interconnection is reciprocal, as each element receives from the other, and this goes on until the first emanation, blessed be He. And behold, the person who is formed from the holy dust is chosen from among all, and he encompasses them all, as explained. He sustains all of them according to their roots, as will be further explained with the help of Heaven in the following chapter. He is guided and influenced by the world of the female, the all-encompassing bride, for his limbs and faculties form a throne for her. In her are included the knowledge and the world of the male, who are influenced by her through her cherubs, seraphs, and her palaces. Their beginning is the Hall of Will, in the secret of Sandalphon, the curtain screen, and the three heads of her head, as we have already elucidated. Certainly, the knowledges are built within him as we have elucidated and achieved through the mentioned palaces. The holy sages, may their memory be blessed, hinted and summarized all of this in their saying, 'Shechina (Divine Presence) below for the sake of the Upper, and she is the all-encompassing bride of all goodness.' 19 "We have already written that the seven palaces behind the curtain screen are the secret of the Tree of Knowledge of Good and Evil. Now, it is important to understand that from here emanate the forms included in the inclination towards good and the inclination towards evil. Furthermore, all of them are encompassed within the inclination towards good and the inclination towards evil." "Here, in this analogy, there are several types of metals, and in each of them, there is silver. However, there is one that is entirely silver with a bit of lead in it, and there is one that is entirely lead with a bit of silver in it. And each of them can potentially be either silver or lead. Similarly, every person has two inclinations, for everything descends from the power of the Davidic monarchy. Yet, there are those who are entirely good, but there is some power of the kelipah (husk) in them, as the body is built with it, as we explained above. When the sages revealed in the secret of the verse, 'They are the craftsmen and those who dwell in the plantations and enclose it with the king in his work; they sit there,' they meant:" For behold, the first man was created in the image of God, and he sinned when the serpent enticed him. If there were no part of the kelipah (husk) in him, he would not have had the ability to sin. However, the choice of every person is in their hands to improve or deteriorate, as everything follows the soul, and the soul, as it roots, and whether learning and habit will benefit or harm. Yet, there is the ability in the hands of man to change it from the side of connection, from all the internal and external degrees. One has the power to add to his detriment or to diminish, as well as for his benefit, as the sages said in the chapter 'Eyn Dorshin' on this verse, contrasting 'good' with 'evil,' 'God made,' creating the righteous, creating the wicked, creating the Garden of Eden, creating Gehenna. Each person has two shares, one in the Garden of Eden and one in Gehenna. If the righteous merit, they take their share and their fellow's share in the Garden of Eden. If the wicked are liable, they take their share and their fellow's share in Gehenna." And everything is according to its inclination towards good or evil, based on the parts that have influenced it. Certainly, the higher degrees, their palaces, branches, wings, and shells are connected within us through our shapes influenced by the Tree of Knowledge of Good and Evil, by the Initiator and Completer. The name encompasses in it the connection of crowns to their multitude, as we have already written. "But there are those whose inclination is greatly towards good, with little from the klipah, as we have written. And there are those whose inclination is greatly towards evil, with little from the good. And there are those who tend towards equality, both in form and in substance. As directed by the holy luminary Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, in a certain discourse in Tikkunim (73b), and this is its text: 'There is a tree with branches, some sweet and some bitter, and there is water, some sweet and some bitter. This is to accept that the Holy One, blessed be He, made it so. And there is a portion in it that is sweet and a portion that is bitter, just like the Tree of Knowledge of Good and Evil, mixed like silver with lead. And there is a tree of klipot, hard and bitter to the taste, and the brain is sweet, drawing sweetness from it. So too, Bar Nash, the forgotten son, produces bitterness from the outside but sweetness in his heart, as the verse says, 'He forgets the son of his womb; he has no compassion.' There is also that which produces bitterness from the outside but sweetness in its heart. This is the Tree of Knowledge of Good and Evil, which is called the cunning serpent. So too, Bar Nash, the forgotten son, whose body is good, and all its signs are good in measure, and its soul is a living serpent, liable to produce sweetness. Bar Nash forgets his own body, which is bitter, and all its signs are bitter, but its soul produces sweetness. This is because Bar Nash is righteous, and it is bad for him. However, one whose inside is good and whose outside is bad, that one is wicked, and it is good for him. He will not have a portion in the world to come. Good from the outside and bad from the inside, this one is poor and rides on a donkey. Bad from the outside and good from the inside, this one is rich. Concerning this, it was said, 'I saw servants riding on horses' (Ecclesiastes 10:7). Since he is not aware of the work of Bar Nash, one whose inside is sweet, and not for the purpose of self-praise was he established before me, the Midrash speaks only of actions, and a wise man looks at his own body." While it needs an explanation because it also instructs on the secret of transmutation, in general, we have learned the division of matter and form, and the differentiation based on the roots and the permutation of combinations. Since both materials and forms participate in the count and division of elements and the forces of matter in the 248 elements, which serve as vessels for the 248 powers and the weavings of the soul. These serve as a pattern for the explicit name, in conjunction with the 22 paths of wisdom. Similar to what was explained above, that it is in the secret of 'Let us make man in our image,' etc. because of the generality of the knowledge and the holy 72-letter name, whose form is constructed from everything. And if it follows the path of righteousness and justice, then its elements become thrones for them, whether collectively or individually. Certainly, when its form is connected from the innermost aspects, it will be bound and influenced by all the sacred levels through its root and place of origin. Even if its form comes from the inverted and changing place, in the secret of the rotating sword, from where the forms included in the inclination of the good inclination and the evil inclination originate in the secret of the Tree of Knowledge of Good and Evil. We have already written that the ability is in its hand due to its connection from all the internal and external degrees, as it is inclusive of everything. It is within its power to rectify the distortions in it caused by the evil inclination so that it becomes entirely good. And the serpent, which is the evil inclination, in it turns downward because it inclined towards kindness. Therefore, the body, too, will merit eternal life in the World to Come, for it follows after the good, and the evil side will be left behind entirely. But the material will be refined by its inclination towards its good root and will not die, for death comes from its inclination towards evil and the loss in that tree, and that is death, as its feet lead down to death. Thus, from its inclination towards evil, the staff turns into a serpent, which bites and causes death. After the Supreme Wisdom decreed and conceived in pure thought to create the opposites and changes of judgment and mercy, good and evil, according to His blessed wisdom, in order for perfection to depend on this, may He be blessed, desired that all things return to their root in that manner, from the good in which they were. And everything will be rectified in the end. And He desires, may He be blessed, that this rectification and perfection will be achieved through man. Therefore, He created him complete and perfected from all sides, and the body is a dwelling for the glory of the soul, in the form that it is. When the soul connects to that form, it is as if it connects to the place where it dwelled initially, for this is the form. And when the body is drawn and elevates itself after the soul, even in this world of sixty and cheerful to do the will of their Creator, the body does not resist the soul in its actions, as it sends to the body to act by the laws of God and His commandments to rectify the glory, which was the purpose in creation and in this coupling. And they shall persist in this rectification until the appointed time for their elevation arrives. Then, they will merit to be taken up and elevated, as mentioned with Enoch and Elijah. At that time, the supreme intention in them will be fulfilled, and all things in them will return to their roots. In this manner, they will be, in a certain way, from the goodness and completeness that were in them in the upper thought from the beginning. This is the secret of true attachment that is assured for Israel, as it is said, 'But you who cleave to the Lord your God are alive every one of you this day.' For they completed the form and rectified it. Following the explanation we provided, since from that form they were built, they are called the sons of Israel. 'You are children to the Lord your God.' The masters of the work say that because the first Aleph [א], the secret of teshuvah (repentance), is the foundation of the souls of Israel, and it descends from there in the path of truth and faith, as we explained earlier. Therefore, they are called the children of the blessed place, for they are the seed of the righteous, the living of the worlds, which is planted in His house, the secret of the final Aleph [א], called the house. They are the father and mother of Israel. In the Midrash Mishlei, they said in this language: 'Your father and your mother shall rejoice.' Rabbi Akiva said, 'Even the Holy One, blessed be He, will rejoice in him, and wisdom will rejoice in him. Your father—this is the Holy One, blessed be He; your mother—this is wisdom, as it is written, "For wisdom is better than rubies."' (Proverbs 8:11) And in the chapter 'How Does One Bless?' 'Your father'—this is the Holy One, blessed be He, as it is said, 'Is He not your father, who acquired you?' (Deuteronomy 32:6), and there is no mother but the community of Israel, as it is said, 'Forsake not the teaching of your mother.' (Proverbs 6:20) The reason Israel was chosen to be His treasured people and a portion from all the nations is for them to be born in the house of the Name, the house of His glory, as it is written, 'For the portion of the Lord is His people, Jacob the lot of His inheritance.' (Deuteronomy 32:9) The secret of this verse, along with the preceding verses, is extremely awesome because they contain hidden teachings of the Torah. Although they are part of what is written about them—'You shall clothe yourself with sheepskins' and 'An ancient covering' (Isaiah 30:6)—and complete the matter discussed here, I will explain those verses and use them to establish the one who works on the truths that need to be worked on. Through this, one will recognize and know the perfection of the status of Israel, chosen as a treasured people. It is essential for us to complete what we have come to complete and rectify the honor, exerting all our strength to return all matters to their original state, as explained above. I will address this as a separate chapter. 20 It has already been explained previously that the Creator made man in the image of the Supreme Glory with the purpose of rectifying and perfecting that glory through His good deeds. The required rectification is the unique connection to the specific Name, the unending power. This entails fulfilling the will and the good in the eyes of the Lord. If, however, one does not follow the path of goodness and leans toward the evil within, doing wrong in the eyes of the Lord by transgressing His commandments, one becomes a corrupter and disrupts the unity of the Lord's world, cutting down the plants of the holy garden. The corruption is based on the actions of the corrupters, whether an individual or many. And since this is so, it has already been clarified by the sages of truth, particularly in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may he rest in peace, in many places. Among them is the portion of Acharei Mot, page 78. It states there in the following manner: Rabbi Yehuda said, 'In the future, when the righteous are worthy in the world to come, pleasant fragrances will ascend. The assembly of Israel will be blessed by the Holy Kingdom, and her nose will illuminate. However, in the future when the wicked are judged, bitter fragrances will ascend. At that time, the assembly of Israel will not derive any pleasure and will taste the bitter flavor. It will be as if the assembly of Israel, in a metaphorical sense, did not produce a pleasant aroma, and a bitter incense was thrown from heaven to the earth, and its nose, the dwelling place.'" "Rabbi Yossi said, 'In the future, when the righteous are worthy in the world to come, it is written, "His left hand is under my head, and his right hand embraces me." However, in the future when the wicked are judged, it is written, "Turn back, O my right hand."' Rabbi Chizkiah said, 'This is derived from the verse "And a master separates the noble," meaning the king separates from the matron. As it is stated, "The nakedness of your father and the nakedness of your mother you shall not uncover."' Furthermore, every time Israel performs the will of the Holy One, Blessed be He, the Holy One, Blessed be He, arranges His dwelling place with the assembly of Israel. What is the reason? Because Israel is considered the firstborn to the Holy One, Blessed be He, as it is written, 'Israel is My son, My firstborn.' I would say that this is the assembly of Israel, as it is written, 'Do not forsake the teaching of your mother.' Furthermore, regarding this, our Sages teach: 'A wise son makes a father glad.' While this son goes on the path of uprightness, and he is a wise one, the father, who is the King above, will be glad. The father will rejoice generally. However, when this son goes on a crooked path, what is written? 'A foolish son is a grief to his mother and a bitterness to the one who bore him.' It is due to your transgressions that your mother is sent away.' And if this is true, and Israel, who are children of the Lord their God, cause the disturbance of the worlds or their rectification based on their deeds, for the key is placed in their hands, and since the Holy One, Blessed be He, foresaw how they were destined to corrupt and cause division between the two beloveds, He was displeased and rebuked them, as He said, 'Will you do this to Hashem?!' And the letter Hei is capital, alluding to the first Hei in the Name, the secret of repentance. And the secret of the matter in saying "Will you do this to Hashem?!" is to cause, through your evil deeds, a separation. This refers to causing a separation from that, which is the final ה"א in the Name, from the initial ה"א. "תגמלו" (will you do) is a language of separation and distinction, similar to "ויגדל הילד ויגמל" (the child grew and was weaned). In Sotah, Chapter "Ve'elu Ne'emarim," what is the meaning of "גלמודה כמ"ד גמולה דא מבעלה"? It means a separation. The Aramaic translation of "עם נבל ולא חכם" is "עםא דקבילו אורייתא ולא חכימו." And Onkelos translates "והשיב אחור ימינו" (turns back his right hand) as "והשיב אחור ימינו" (turns back his right hand). The Ramban (may his memory be blessed) wrote regarding it: "He made it from a withered plant, as he explained that it is full of suspension. He will say, because they neglected the observance of the Torah, and they will not act wisely, which is for their good all the days until here. And in my opinion, they made it like such a withered plant, and it will not yield fruit." The intention of Rabbi Isaac Luria (may his soul be blessed) in this is what our Sages said in Bereishit Rabbah: "A withered plant of higher wisdom is Torah." The allusion is to the written Torah, which is derived from the enumeration of the sefirot called the written Torah, which emanates and emerges from the higher wisdom. Therefore, it is translated with the word "נבל" (withered), meaning that it receives light from the upper Torah. He said, "And not wise," indicating that they should have become wise from the Torah received from the higher wisdom, from which the Torah is legislated. Is it not the case that "your father acquired you"? The higher wisdom is called "father," from which everything was emanated and hidden. It is the nest where birds will sing, and there, the "Yud" that ascends to wisdom rises as a "Kuf." Also, it is from the language of "kinyan" (acquisition) because before wisdom was emanated, it was concealed in the hidden treasure, in the fortress of the upper strength, until the primordial light burst forth with the power of the infinite, and wisdom, represented by the letter Yud in the air, was emanated. And then it becomes an acquisition because it acquires everything from the supreme height. In it were the sefirot and the souls destined to inhabit the bodies of created beings, all mixed together like the analogy of wine that is mixed with its lees. Just as wine is refined, separated from its lees, and they go out separately, and similarly, silver is refined and separated from its dross, so in wisdom, all things were like that—both those that are holy of holies and those that are mundane. From there, each one was emanated and acquired its proper place: the holy in its place and the mundane in its place. The holy is the portion of Israel, and therefore, they are called holy. "Holy to the Lord is the first yield of the harvest," which refers to the praised produce that was in the higher wisdom—the first of the ways of God. The chaff and the straw, representing the mundane, are the portion of the nations. To illustrate this, it says, "your father acquired you," for Israel is the acquisition of wisdom. And He is also the nest because, just as the nest is the first foundation in the existence of birds, so is wisdom the foundation of Israel. It is the one that made them and established them, as it says, "He made you and established you." Afterward, he comes to expound this wondrous principle and says: "Remember the days of old," which refers to the sefirot emanated from wisdom, representing the existence of the world, and everything comes into being through them. Understand the changes of generation and generation, the changing of language and substitution. The allusion is to the things created on the side of the mundane, from which all changes and substitutions arise. Yet, the foundation of everything was in wisdom. Since it is a concealed matter, he said, "Understand it," and it is also an allusion to the attribute of Binah (understanding), which receives everything from wisdom. And because all this requires profound wisdom received from a knowledgeable person, he said, "Ask your father, and he will inform you." This refers to the supernal heritage given to the nations. He comes to explain that the example and allusion to what we mentioned are the "supernal heritage of the nations to rulers." These rulers represent the sediment and dregs mentioned above, from which all the nations descended. Therefore, they were apportioned, and their destiny and inheritance fell to them. Israel was the portion of sanctity and purity. All this is counter to one another. When humanity separated, they came from the place of separation, and thus they were divided. Israel came from the place of uniqueness, and therefore, they became a chosen people. Each nation follows after its root above, and the boundaries of the nations were established according to the number of the children of Israel. Seventy nations correspond to the seventy souls that descended to Egypt. Both these and those are a divine example. For the portion of the Lord is His people, meaning that human beings were divided because they descended from the place of separation. However, Israel, being the portion of the Lord, meaning the unique aspect, descended from there, and they are His inheritance. It is known that when the letters are not vowelized, they have many interpretations and can take various forms, as long as the form is coherent and testifies to the origin of the Torah, which is the true wisdom. Therefore, it is necessary to interpret the words in a way that agrees and testifies to it. In an unvowelized Torah scroll, we can read it as if there is a chirik (vowel) beneath the ayin. The intention is that the nations separated from the place of uniqueness and holiness, but Israel, who are the portion of the Lord, remained with Him and did not separate from Him. Therefore, Jacob's inheritance is a cord, as he was chosen to be a chosen people from among all the nations. From what we have explained, it becomes clear why it is said, "And I will separate you from the peoples to be Mine." Furthermore, it is explained that Israel cannot be replaced by any other nation at all, and this is expressed in the verse: "For I, the Lord, have not changed, and you, children of Jacob, have not been consumed" (Malachi 3:6). All this served as a rebuke and admonition to them, revealing that they were destined to sin before God, to spoil, cut, and separate – especially since they were commanded and chosen for this purpose. Yet, despite their future shortcomings, God, in His great kindness, dealt with them. Just as their first ancestor (Jacob) was compelled through goodness, so too were they compelled through goodness. God, in His great kindness, took them as His portion, chose them, and attended to their needs. As the verse states: "For the portion of the Lord is His people; Jacob is the lot of His inheritance" (Deuteronomy 32:9). They would find Him in a desert land, and the other acts of kindness towards them were numerous beyond counting. From this, it becomes evident that it is impossible for Israel to depart from the dominion of the Holy One, blessed be He, and intermingle with other nations, as the name of the Holy One is shared with them. There is no foreign deity with Him, and likewise, they will not intermingle with nations that come from a foreign deity. This is the reason that the interchange is also impossible for them. And they said in Ta'anit Yerushalmi, Chapter 2, in this language: Resh Lakish said in the name of Rabbi Yannai, "The Holy One, blessed be He, shared His name with Israel. It is compared to a king who had a small key of a treasury. The king said, 'If I leave it as it is, it will be lost. Rather, I will affix it to a chain, so if it is lost, it will be evident on the chain.' Similarly, the Holy One, blessed be He, said, 'If I leave Israel as they are, they will assimilate among the nations. Rather, I will share My great name with them, and they will live.' What is the reason? 'And the Canaanite and all the inhabitants of the land will surround us and cut off our name.' What will you do with Your great name that is shared with us up to this point? Israel is the key that is entrusted to them to open the treasury of the king or close it as they wish. It all depends on their actions. If they incline towards the good side, uphold the Torah and commandments, they open the fountain, continue the flow of light and abundance to all worlds, and the causes will be blessed. If they incline towards the evil side, they close the fountain, hide the illuminating faces from them, and are handed over to the side that draws them. They are sold to the nations that come from the influence of that side, all according to what they arouse. This is a parable of the key." And because the desire and will arose to choose one nation to be a heritage for His great name, and He saw that if that nation were like the other nations, where He has no sharing, for apart from His portion, they are from the impure side. Therefore, that chosen nation, which He will choose for His portion, will be distinct from them and will not be lost like them. There is no difference between them regarding reward, and it will be designated as "the heritage of the Lord" in a unique way from all the nations. Therefore, He established with that key, to affix the chain, and that chain is the chain of uniqueness, the secret of the nobility that descended from there. They are His special portion, and they are distinguished by Him. The great name, which is common with them, is the source of their life, and they will not be lost or assimilate among the nations, for in Him, they are distinguished and recognized as strangers. They are His portion and heritage, which He chose and set apart for Himself. All who see them will recognize that they are the blessed seed of the Lord. Therefore, it is stated, "And they will cut off His name." What can be done for Your great name? It seems that the name is complete only with them. Therefore, it is impossible for them to be replaced, and there is no alternative for them, as they serve a higher purpose, and the higher has need of them. If His name were not shared with them, they would be lost. Blessed is the people who have such a privilege, blessed is the people whose Lord is the Lord their God. 21 The Torah, from the letter "Bet" in "Bereshit" to the letter "Lamed" in "Le'einei kol Yisrael" (In the eyes of all Israel), is in the view of all the people of Israel, as it is in our hands today. It is constructed based on the names of the Lord and His attributes, representing the secret of divine emanations, which is the essence of divinity. Therefore, it is considered divine and is referred to as the Torah of the Lord because it embodies the very name of the Lord. To elaborate on the place from which it emanated, it began with the letter "Bet" and concluded with the letter "Lamed." This corresponds to the "Lev" (heart) that symbolizes the supreme wisdom encompassing thirty-two paths, through which the entire existence emanated. This ancient Torah, predating the world, is the Torah of the Lord. In the Midrash of Rabbi Nechunia ben Hakanah, Rabbi Bun said, "What is the meaning of the verse, 'I was set up from everlasting, from the beginning, before the earth was'? 'From everlasting' refers to something hidden from the entire world, as it is written, 'Also, He has set the world in their heart,' - do not read 'the world' ('ha'olam') but 'hidden' ('he'elem'). The Torah said, 'I preceded to be the head of the world,' as it says, 'I was set up from everlasting, from the beginning, before the earth was.' And do not say that the earth preceded the Torah, as it says, 'In the beginning, God created,' meaning that He created everything necessary first, and afterward God. And what is written after that? 'The heavens and the earth.' The intention is on the wisdom of God, which is the ancient Torah that preceded the world by thousands of years. As they also said there, "And I was daily His delight, rejoicing always before Him," the Torah says, "I was a delight for a thousand years in His bosom," as it says, "Day by day." And the day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, as it says, "For a thousand years in Your sight are but as yesterday when it is past." The intention with the "thousands of years" is in the secret of wisdom and understanding that predates the world, the building (Binah) preceding the construction. From it, the aspect of the beauty of the secret of the written Torah was emanated because the son (the written Torah) emerged from the mind of the father (wisdom and understanding), the place of the prophecy of the Lord of all prophets. From there, they received the Torah, which includes the 613 commandments emanated from the counting of wisdom that they received from the exalted realm, in the secret of the Ten Utterances (the Decalogue) from the types of lights. In the Midrash of Rabbi Nechunia ben Hakanah, they said: "And why is there an allusion to [raising] the hands and to bless them with a blessing? It is because there are ten fingers in the hands, hinting at the ten Sefirot through which heaven and earth were sealed. Those ten correspond to the Ten Commandments, and within these ten, all the 613 commandments are included. The letters in the phrase "until your neighbor" hint at these thirteen letters, and the entirety of all includes thirteen letters, corresponding to the thirteen types of lights in the primordial air, from which they emanated." Due to the fact that the Torah is the name of the Lord, with the secret of the splendor of Israel, the unique name is called the Tree of Life, which holds onto the upper life, the life of the King with the sons. That is why we say, "Great is the Torah, as it gives life to its doers in this world." It is known to the sages of truth that the written Torah encompasses the right and the left, as the name of the Lord, the secret of the splendor of Israel, is in the middle, encompassing both right and left. This is the reason it includes positive commandments and negative commandments. The Torah encompasses all seven sefirot; therefore, it is said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana, "Look, you learned that the Torah was given with seven voices until here, and therefore, there are seventy faces to the Torah." Regarding what they said in Berakhot, Chapter 1, "One who merits the Torah receives it with five voices," the reference is to the place of the dividing river that emerges from the delight of the first "aleph." Therefore, it includes the fifty gates of understanding, and those who know her interpret her with forty-nine faces pure and with forty-nine faces impure. For the fiftieth gate cannot even be reached by the greatest of prophets. Therefore, the Torah was given in five fifths, to instruct about her place of eminence both generally and specifically. The five fifths encompass all of the eminence—the ten sefirot—in the name, the unique name, in this manner. For the book of Bereshit corresponds to the wisdom of God; therefore, it began with it. The book of Shemot corresponds to Binah, including the redemption from Egypt, the giving of the Torah, and the construction of the Tabernacle, corresponding to Yud-Hei in the unique name. Thus, there are two books corresponding to the Yud and Hei in the unique name. The book of Vayikra corresponds to Tiferet and its branches on the left and right, including the sacrificial offerings, the laws of the priests, the order of the festivals, the Sabbatical and Jubilee years, valuations, and moral admonitions for those who deviate from the path. This corresponds to the Tiferet and its left and right branches in the unique name. The book of Bamidbar, which is the Chumash of Numbers, includes the census in the desert, the laws concerning the Land of Israel, and related matters. It corresponds to the righteous foundation of the world, as the righteous inherit the land, and its branches are on the left and right. This corresponds to the Yud and Vav in the unique name, combining two books – Vav and Yud. "The book of Deuteronomy, which is called Mishneh Torah, corresponds to the last letter 'א' (Aleph), for those who understand its secret and essence. Behold, the name is complete, and the Torah of the Lord is perfect; the testimony of the Lord is faithful. The certain testimony for His chosen ones [Moses], to whom the Lord assigned one portion. Therefore, there shall be one Torah for you and for the unique strangers in faith before the Lord; it shall be a merchandise and reward. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (may his memory be blessed), they said (Zohar III:111a) in this manner: 'If in My statutes,' meaning that the decrees of the Torah depend on that place, as it is said, 'You shall observe My statutes and My ordinances,' it is called so because it is referred to as another statute that ascends, for it is a unique statute connected to it, ascending and descending, and all the commandments of the Torah, and all the decrees of the Torah, and all the holy things of the Torah are unified in these, because this is the Torah of the Written Law and the Torah of the Oral Law. Therefore, if you walk in My statutes, this is the Torah of the Oral Law, and if you keep My judgments, this is the Torah of the Written Law. This is a general principle of the Holy Name. And anyone who transgresses the expressions of the Torah as such, stumbles upon the Holy One, blessed be He, due to constraint and the judgment of the Holy One, blessed be He. Therefore, if you walk in My statutes, this is the Torah of the Oral Law, and if you keep My judgments, this is the Torah of the Written Law. This is the general principle of the Holy Name." The Torah, in this way, encompasses the complete, supreme being, and therefore includes forty-eight positive commandments and fifty-three negative commandments, corresponding to the count of the limbs and sinews of the lower and upper parts of a person. The allusion to this is in the words "שמ"י" לעלם (my name forever) and "ז"ה" זכרי (this is my memorial)," where "שמי" (my name) includes the letter י"ה, and with the addition of the י"ה, it yields fifty-three. "זכרי" (my memorial) includes the letter "ו"ה (vav and hey), and with the addition of the "ו"ה, it yields forty-eight. The unique name encompasses the entire Torah. The Torah is woven with the name of the Lord, and it is the essence: Since the Torah assumed the form of a human, it was fitting for a person, and through it, a person becomes truly human. In the end, one will cleave to this human: I saw in a midrash using this language: Four holy letters are called "Adam," and upon them, the Almighty said, "Let us make man." From the Yud, awe shall be aroused before the Master of masters, that a person should be in awe of Him. From the Hei, repentance shall be stirred within a person. From the Vav, Torah shall be aroused for a person, and from the second Hei, good deeds. This is the hidden name, for just as the Almighty is hidden in His world, so is this name hidden within a person. If so, and this is the Torah that Moses placed before the children of Israel, containing the name of the Lord, it encompasses the supernal realm. Regarding this, there is a divine quality that cannot undergo change or alteration. It cannot be claimed or altered at any time whatsoever, for it is not within time; it is above time. It is that which renews time, and no change or substitution can affect it at all, neither in its entirety nor in its particulars. However, if it were for the glory of the Lord and by the directive of a specific moment according to the word of a prophet of the Lord, such as Elijah, then it is permissible. This applies to all the commandments except for idolatry, where even with a directive of the moment, one does not listen to him. Because the Torah, which is in our hands today and which we received at Mount Sinai from the mouth of the Almighty, is in a manner that does not accept change, alteration, corruption, or any form of external distortion of foreign ideologies. King David, peace be upon him, spoke of it with the Holy Spirit, saying, "The fear of the Lord is pure, enduring forever." He declared that, since the Torah, which bears the name of the Lord, emanates from the source of fear and is an internal manifestation of the secret wisdom of God, it is pure. The sages of truth have said that it is pure, clear, and free from all impurities of external thoughts and opinions that emerge from the side of understanding and emanate from it. And one who understands this truly knows that the Torah, emanating from the supreme wisdom, will not undergo change, nor will it be corrupted or distorted. Those who vainly strive to corrupt it will ultimately fail, as its essence remains pure and its righteousness endures forever. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar Chadash, Parashat Pinchas, page 8b), they said, "What does it mean 'stands forever'? Like the moon, which is constantly renewing and never wanes for eternity." Therefore, Isaiah the prophet, may he rest in peace, said in the name of the blessed Holy One, "I am the Lord; that is My name! I will not yield My glory to another or give My praise to idols" (Isaiah 42:8). He proclaimed that He and His name are immutable, and His glory will not be given to another. Thus, the Torah, which is His name, will not change or be replaced by another nation. He said, "For My own sake, for My own sake, I will do it; for why should My name be profaned? I will not yield My glory to another" (Isaiah 48:11). This is an allusion to the Torah, which includes the thirty-two paths of wisdom: thirty-two, in gematria, is equivalent to the word "kavod" (glory). These paths include the Ten Utterances, the Ten Commandments, and the Ten Sefirot. The twenty-two letters with which the Torah is constructed are the glory of the Lord and the glory of God. He declared that this glory will not be given to another, referring to the nations that come from another source. They are considered others and strangers to Israel, who are the portion of the Lord. Therefore, they accepted the Torah willingly, even though others did not want it when it was offered to them, and they later regretted it. And He said, "I will not give My glory," meaning, "I will not give My Torah," which is the glory that He mentioned. It is the Torah, and it is wisdom. In the Midrash of Rabbi Nehunia ben HaKana, what is the meaning of "My glory," as it is written, "A praise for David, I will exalt You"? "Praise" is mentioned because "I will exalt You," and what is "exaltation"? It is a blessing, as it says, "I will bless Your name forever and ever." And what is the blessing? It is a metaphor for a king who planted trees in his garden. Even though rainwater descended and constantly moistened them, and the soil was fertile, he still needed to water them from the spring, as it is said, "The beginning of wisdom is the fear of the Lord; all those who practice it gain sound understanding." And if you say that it lacks nothing, behold, it says, "His praise stands forever." For those who come with impurities, who are disqualified and come as rejects, they are disqualified from it because they did not want to accept it when it was returned to them, as stated in Chapter One of Avodah Zarah, "What does the he-goat seek, and what does the ibex seek?" Rabbi Yochanan said, "It teaches that the Holy One, Blessed be He, offered the Torah to every nation and language, and they did not accept it until Israel came and accepted it." The clarification is as follows: Indeed, the Torah will not change, and its formulation will not vary at all because it bears the name of the Lord, and the name of the Lord does not change, nor does it vary, nor is it ever uttered differently. This is what I intended to convey in this chapter. 22 The Mishnah and its commentary, which is the sacred and accepted Talmud among the nation, is called the Oral Torah. It is an explanation of the Written Torah, and one cannot approach it and contemplate its commandments like the Written Torah. This is because it reveals its hidden aspects, and just as it is impossible for the human intellect to understand the will of the Master without Him revealing and disclosing it Himself. And behold, the Torah and its commandments, when they are with us, they are extracted willingly and consciously, given to us known and revealed through it. Similarly, it is impossible for all of humanity to attain the taste of that will, its interpretation, and its mode of execution if it is not explained by the possessor of the blessed will. And behold, the written Torah is the thought and will, as explained, and that thought cannot be attained by anyone else. It is necessary for the one who brings it out to bring it to light in a manner that reaches the intended goal from the possessor of that thought, and he is the one who brings it out. Therefore, the master of the prophets, may his memory be blessed, needed to receive the interpretation of the commandments from the Blessed Commandment, just as he received the commandments, which are the Torah. And that interpretation is called the Oral Torah, and they are the two beloved companions that will not part. They are called the "Crown of Glory" by the wise ones of truth, the Torah of the Written Law and the Torah of the Oral Law. It is known that the Oral Law is the opening and gateway to enter the Written Law, and without it, one cannot enter and partake of it. Both of them were given to Moses as part of the same divine teaching, as our Sages said in Berakhot Chapter 1: Rabbi Levi bar Hama said in the name of Shimon ben Lakish: What is the meaning of the verse "And I will give you the tablets of stone, and the Torah and the commandment which I have written to teach them"? The tablets refer to the Ten Commandments, the Torah to the Written Law, and the commandment to the Prophets and Writings. "Which I have written" refers to the Talmud, teaching that all of them were given to Moses at Sinai. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Chagigah 3a), it states: "And the Torah, this is the Written Law, and the commandment, this is the Oral Law, 'which I have written to teach them.' To teach them is written twice; learn from this that, just as you said, 'And to the inner chamber I have taught,' here, too, there is room to look at it as 'to teach them' twice. If you say it means 'to teach them (the Jewish people),' it is not so, because Israel is not mentioned in this verse. Rather, 'to teach them' refers to the Torah and the commandment. And what is the analogy of 'wine of the commander'? Because every writing in the Book ascends there (to the inner chamber), and from there Torah emerges. And based on this, we read 'Torah of the Written Law,' and that is what I wrote 'to teach them, to teach them,' just as you said 'And to the inner chamber I have taught.' The Oral Torah is after the Written Law, meaning 'on the mouth.' Who is the 'mouth'? It is the one who has knowledge, who is the 'mouth' of the Book and writing and Torah. This is called the Oral Torah, for it stands on the mouth, and this is the Torah of the Written Law, because it is established through the mouth. Therefore, Moses was elevated above all the other faithful prophets, and it says, 'And I will give you, go.' 'Go' is specifically." The book and the writing are the wisdom of understanding, the source of the Torah of the Written Law, which is the mouth that brings into action what the power of thought conceives. It is the decisive knowledge that unites and harmonizes between them. The Torah of the Oral Law, which is the tree of knowledge, is established in the knowledge that is the mouth. Therefore, it was not given to be written down, as they said in Bava Batra: "Words of the Written Law, you are not allowed to say orally; words of the Oral Law, you are not allowed to write down." This is the teaching of Rabbi Yishmael: These you may write, and these you may not write. The secrets will be imparted through the kisses of his mouth, and it cannot be confined to a separate entity to teach individually, for its existence relies only in the mouth, where it is expounded, as the Torah of the Oral Law does not have independent standing but relies on the Torah of the Written Law. It is stated in the verse as a mere support to unite them with all their capabilities. The Torah of the Written Law is not known and revealed in the world except through the Torah of the Oral Law, which unravels its difficulties, elucidates its secrets, and brings to light its hidden mysteries. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana, Rabbi Rahmai said: "It teaches that [the Oral Torah] is the light of Israel and its candle. 'Its candle' and yet it is written, 'For a commandment is a lamp and the Torah is light.' And we say, 'The lamp is a commandment, and this commandment is the Oral Torah, and the light is the Torah of the Written Law.' Rather, because through the lamp, the light is sustained, it is called light. It can be compared to a modest room at the side of a house. Even though it is daytime and there is great light in the world, no one can see inside that room unless he brings a lamp into it. Similarly, the Torah of the Written Law, even though it is light, still needs the Torah of the Oral Law to resolve its difficulties and explain its secrets." Behold, the Torah of the Written Law encompasses the Torah, Prophets, and Writings, as the essence of the Patriarchs is Torah, and the teachings of the Lord with the righteous are the foundation of the world, along with the kingdoms of the House of David, which are written. Similarly, the Torah of the Oral Law encompasses Mishnah, Beraitha, Talmud, and the entire comprehensive entity mentioned in the Song of Songs, as it includes its chambers. For all these three elements included in the Torah of the Oral Law draw from there and are included there, with each part in its rightful place, one internal and the other external, all while the entirety is referred to as the Torah of the Oral Law, in the secret of the comprehensive entity. And the Holy Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, said (Zohar, Chelek 2, 267b): "Come and see the Mishnahs; it is the secret that sustains the structure. From there, the main trunk emerges. And upon it, the concluding teachings stand. This is the secret of the verse, 'I will lead you, I will bring you into the house of my mother, you will teach me.' The 'house of my mother' is the Holy of Holies, 'you will teach me'—this is the secret of the Mishnahs. Just as the river that flows and emerges from the Holy of Holies is written, 'You will teach me.' This is what is called Mishnah, just as you said, 'You will teach me this Mishnah of the Torah.' And afterward, when it descends further, it is called Beraitha, these are the two thighs mentioned in 'Beraithai,' [meaning] the secret of the covenant." Furthermore, in that place (Zohar, Chelek 2, 268a), it states: "And therefore, they are all 'Beraithai,' and they are all 'Tannai,' and they are all 'Amorai'—all exist in accordance with their characteristics, as they are seen. Some are above, and some are below. Among them, the thighs are bound, and some are above for the upper. With all of them, it is called the Torah of the Oral Law, up to this point." The Torah of the Written Law encompasses six sections, and the Torah of the Oral Law also includes six orders corresponding to the six sections. Since each measure encompasses all of them, the six orders include sixty tractates to teach, for these two Torahs are aligned as one, each unique in itself. One flows into the other, and one derives influence from the other. Their existence is dependent on each other, for they are twin siblings. Therefore, one must study and engage with both, unifying them. This is hinted at in the verse "And you shall meditate on it day and night," as will be explained with the help of Heaven. For the Torah of the Written Law and the Torah of the Oral Law allude to the secret of day and night, indicating a structured order of time. And they said in Pesachim, Chapter "Eilu Devarim" (Sefer 78b), "Rabbi Elazar said: If not for the Torah, the heavens and the earth would not have endured, as it is stated, 'If not for My covenant day and night, I would not have set up the ordinances of heaven and earth.' And the intention is concerning the Torah of the Written Law and the Torah of the Oral Law, for each one is called a covenant, and they are day and night, and they are the ordinances of heaven and earth. The secret of both is the divine name, the complete name of the true uniqueness." And I, Binyamin Chaim ben Gavai, elaborate further on this. The reason is that the Torah of the Written Law comes with five books of the Torah, and the Torah of the Oral Law with six orders, to teach that the Torah of the Written Law is extracted from the first five letters of the divine name and concludes with its seal. On the other hand, the Torah of the Oral Law is derived from the sixth letter of the divine name, as in the expression "The Lord said," for this is called the mouth, and it is synonymous with knowledge. It is already known that the sixth letter in the divine name encompasses six extremities and is called "orders," signifying the secret that all the orders in the world and their components are derived and created from them. And since each one includes ten, they collectively form sixty tractates, up to this point. And I, the young one, Yehuda Gedaliah, and the secret of understanding, the son of Yah, and the garden of the secret is the Temple, the name of the first letter, Aleph. Additionally, the garden in the Temple ascends to the eighth, which is understanding, the eighth from the bottom to the top. Furthermore, the numerical value of "Gan" (garden) is eight, and the one who gave rise to these orders is the Aleph of understanding, as the Talmud teaches: "Aleph is understanding." It would have been even more beautiful to Rabbi [Zakro] of blessed memory to say the Haggadah, Mishnah, Talmud is similar to what our sages said in Sukkah and Bava Batra regarding Rabbi Zeira, who did not leave out the Torah, Mishnah, Talmud, Halachot, and Aggadot, nor did he mention a Beraitha, for it is included in the category of Mishnah. In this version, a beautiful hint will emerge, as it will be said, "The Haggadah is Mishnah, Talmud," for all these are the Torah of the Oral Law. Even though Rabbi [Zakro] of blessed memory provides a beautiful explanation in the saying he brings from the Zohar soon after, people understand differently, especially from the place I brought as evidence. However, since he, of blessed memory, said that she [the student] was ready to accept it, we shall not insist otherwise. 23 Since Israel are the children of the Lord their God, and He apportions to them, as explained earlier, it is fitting that the Father will bequeath to His children the treasures of His house, which are the Torah and the commandments that emanate from the thirty-two paths of wisdom. His house is as He said about it, "In all My house, he is trustworthy." This reflects the attribute of God's benevolence, which is embodied in the "kallah," the community of Israel, which is the treasure of all. In the midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana on the verse "And God saw all that He had made, and behold, it was very good," God saw all that He had made and saw that it was exceedingly good, radiant and shining. He took its light, deemed it good, and integrated it into the thirty-two paths of wisdom, bestowing it upon this world. This is reflected in the verse "For I give you good teaching; do not forsake My Torah," emphasizing the good teaching that is the Oral Law. God said, "If they observe this measure in this world, which is considered in the entire world and is the Oral Law, they will merit the life of the World to Come, which is the hidden good," up to this point. In Midrash Shemot Rabbah, they said in this new language, "This month is for you." It is likened to a king who had treasuries full of silver, gold, precious stones, and pearls. He had one son, and while the son was young, his father guarded everything. As the son grew and reached maturity, his father said to him, "As long as you were young, I guarded everything. Now that you have reached maturity, behold, everything is entrusted to you." Similarly, the Holy One, blessed be He, guarded everything, as it is said, "And they shall be for signs and for appointed times." Once Israel matured, He handed everything over to them, as it is said, "This month is for you." The kingdom of the house of David is represented by the moon, and regarding it, the king says, "Beautiful as the moon." It embodies the secret of the new moon, "This month is for you," and the laws and judgments are dependent on the moon because it encompasses everything. And they also said in Midrash Shemot Rabbah, "This month is for you." This is what is written, "He declares His words to Jacob, His statutes and His judgments to Israel." "He declares His words to Jacob" refers to the Torah. "His statutes and His judgments to Israel" refer to the sanctifications of the months that contain statutes and judgments. "His statutes" refers to the appointed times that have statutes associated with them, and "His judgments" refers to the laws that are dependent on them. As it is said, "For it is a statute for Israel." Until here. "The statutes and the judgments" are the Written Torah and the Oral Torah, and they are the treasures that the king of Israel guarded until his son, who is the people of Israel, stood on his own and received everything from him. It is already explained that the souls of Israel come from the aspect of "teshuvah" (returning) in the secret and the soul of Shaddai (Almighty) will understand them. They will descend through the path of truth and faith, which are the Written Torah and the Oral Torah, and they are the treasures. It is fitting that they merit one another since everything originates from one source and one foundation. Therefore, the verse "He declares His words to Jacob, His statutes and His judgments to Israel" (Psalms 147:19) teaches that the laws and judgments are revealed to Israel as treasures. It is appropriate that they merit each other since everything comes from one source and one foundation. Therefore, He declares His words to Jacob – His statutes and judgments to Israel. It is known that the attribute of Jacob is truth, and the Torah is called the Torah of truth. The seal of the Holy One, Blessed be He, is truth, as our Sages say in Yoma 69b: "Rabbi Chanina said: Infer from this that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth." In the same way, if Jacob's attribute is truth, then the truth will be given to Jacob. The Torah, the seal, and Jacob are the secret of the glory of Israel. Therefore, Israel, as a nation, was worthy of receiving the Torah. However, the other nations, who are considered from nothingness and chaos and a place of impurity, did not merit receiving the Torah. Therefore, it is said: "He has not done so for any nation; and His judgments, they have not known them" (Psalms 147:20). In the P'sikta, it is stated in the following language: Rabbi Simon said: All the wonders and calculations that you calculated in order to prevent the nations of the world from accepting the Torah, why does it appear like a cycle behind them? It is to double our reward. Rabbi Simon said: All your calculations were in our favor, as for 900 years before the Children of Israel left Egypt, the Holy One, Blessed be He, sat and calculated calculations. He passed by them, passed through them, sanctified two Temples, renewed new moons, and once they left Egypt, He presented them to us, as it says, "This month shall be unto you the beginning of months" (Exodus 12:2). From here on, they are given over to you. In the Jerusalem Talmud, Tractate Rosh Hashanah, Chapter 1, it is stated in the following language: Rabbi Simon said: It is written, "You have done many wonders" (Jeremiah 16:21) – for the past, "You have done wonders," but from now on, "and your plans toward us are to be praised." Rabbi Levi said: It can be likened to a king who had a pearl. Once his son grew up, he gave it to him. Rabbi Yosei bar Hanina said: It can be likened to a king who had a tower. Once his son grew up, he gave it to him. Rabbi Acha said: It can be likened to a king who had a ring. Once his son grew up, he gave it to him. Rabbi Chiya bar Ba said: It can be likened to a blacksmith who had tools. Once his son grew up, he gave them to him. Rabbi Yitzchak said: It can be likened to a king who had treasures. Once his son grew up, he gave them to him. The Rabbis said: It can be likened to a doctor who had a chest of medicines. Once his son grew up, he gave it to him. The interpretation of Rabbi Simon's words when he said, "לשעבר רבות עשית" (you have done many wonders in the past), is as they said in his name in P'sikta. Before the son took over, the father would plan, cross, consecrate, renew, and this is the allegory of guarding the treasures. When the son took over, everything was handed over to him. Thus, it is stated here, "מכאן ואילך נפלאותיך" (from now on, your wonders and thoughts to us). Each of these wise individuals brought a parable in which the precious items that the king used to guard, namely the Torah and its commandments, with their miraculous qualities, would be attained by the son. The son, endowed with wisdom and knowledge, would conduct himself with them, preserving them in the manner in which his father, the king, guarded them. The Torah and its commandments possess those miraculous qualities because they are engraved and derived from the supreme wisdom, which is the source of all goodness and elevations that the sages mentioned. It is fitting to find the natural explanation in what is hewn from it. Therefore, the attainment of these qualities is through the observance of the Torah and its commandments, as they are the keys to open them from that source and to draw them towards it. This is because they were hewn and engraved from the supreme wisdom, which is the source of all types of happiness and success. In this way, the son fulfills the will of his father and merits all that goodness. Regarding "ארלוגין" (arlogim), the Baal HaAruch, may he rest in peace, interpreted it as signs of hours, meaning the order of time. The idea is that time is subservient and subjected to the Torah, as it was created and exists through it, along with everything beneath it. Time is prepared to submit to those who observe the Torah. Before the Israelites accepted the Torah, time was in the hands of the Holy One, blessed be He. After the Israelites accepted the Torah, which transcends the temporal order, they took control of time and used it to nullify its influence, turning it from a potential source of judgment back to its natural state, which existed before the primordial sin. This transformation was achieved through the Torah, which stands above the temporal order. The interpretation of "שומרה סוכה" (Shomera Sukkah) is that it refers to a prepared place for a garden or vineyard, where the caretaker watches over it to ensure it is protected from all sides. This is to prevent a wild boar from entering the garden to trample and damage it. The analogy is drawn to the assembly of Israel, likened to a garden. It is said about it, "My sister, my bride, you are a garden enclosed, a spring sealed up" (Song of Solomon 4:12). Similarly, it is compared to a vineyard, as in "A vineyard belonging to Solomon" (Song of Solomon 8:11). The Sukkah, in this context, represents the place where the divine supervision and protection are spread, and it was initially in the hands of the Holy One, blessed be He. When the Israelites stood at Mount Sinai and accepted the Torah, it was handed over to them. Through the Torah, they are constantly guarded and watched over, and from them, this divine care and protection extend to the entire world. The responsibility for guarding and watching over the world was given to Israel through their observance of the Torah and commandments. The metaphor is further emphasized by the idea that a father sells along with his daughter, implying that the one who acquires the Torah also gains the protection and care of the Father. This is reflected in the Midrash which states that God said to Israel, "I have sold you My Torah" as if it was sold along with them, as it says, "And they shall take for Me a contribution" (Exodus 25:2). This is a metaphor for a king who had an only daughter. Another king came, took a liking to her, and sought to take her as his wife. The father, unwilling to part with his daughter, suggested a compromise. He said, "My daughter, whom I have given you, is unique to me. I cannot part with her. I cannot say, 'Do not take her,' because she is your wife. Instead, do me a kindness. Wherever you go, prepare a small chamber for me so that I can dwell there, for I cannot leave my daughter entirely." Similarly, God said to Israel, "I have given you the Torah. I cannot entirely part with it. I cannot say, 'Do not take it,' as it is already yours. Instead, do me a kindness. Wherever you go, make a sanctuary for me so that I can dwell there" (as it is said, "And let them make Me a sanctuary" - Exodus 25:8). The metaphor of the ring is the king's signet ring that was in his possession, and when his son came of age, he handed it over to him. This signifies that all the great figures of the kingdom are in awe of him and submit to his will and commandments. This is similar to the concept expressed in the verse, "And all the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon you, and they shall be afraid of you" (Deuteronomy 28:10). Even the celestial beings submit to His will because of the king's signet ring that is in His hand. Further insights on this matter will be provided in the third section, with the help of Heaven. In Genesis Rabbah, Chapter 6, Rabbi Shimon ben Yochai said, "The Book of Deuteronomy served as a prop to Joshua," and more. They took him and showed him to the Sphere of the Sun. He said to it, "Just as I did not hesitate before you, so you be still before me." Immediately the sun and the moon were silent, and they stood still. Until here. And it has already been clarified that the Torah, where the name of the Lord is mentioned, alludes also to the fact that everything the son decrees, the father upholds. It has also been explained that the seal of the Holy One, blessed be He, is truth, and the Torah is called truth. The analogy of the blacksmith's tools is used to symbolize the Torah, which is the precious tool through which the world was created. Just as a blacksmith works with wood and stone according to his will using his tools, so too, Israel, with the Torah in their hands, can shape the material world according to their will and renew it with wonders. The blacksmith's tools were originally in the hands of the King because through them, the world was created. When the son stood up, they were handed over to him. In Sanhedrin, Chapter 4, Rava said, "If the righteous wanted, they could create a world," as it is said: "But your iniquities have separated between you and your God." Rava created a man, etc. In the Midrash of Rabbi Nechunia ben Hakanah, Rava says: "If the righteous wanted, they could create a world," and he supports this idea with the verse: "But your iniquities have separated between you and your God" (Isaiah 59:2). Rava explains that if your sins were not present, there would be no separation between you and God. This is exemplified by Rava creating a man in the statement, "Rava created a man, etc.," as discussed there. In Pirkei Rabbi Eliezer, immediately after the creation of Adam, God says to the Torah, "Let us make man." This highlights the close connection between the Torah and the act of creation. The analogy of the treasures ascending is very profound because it represents a parallel to the upper chambers, the royal chambers, which are the King's repositories. Among these chambers are the treasury of the chariot and its chambers, which are the treasures the King guards. When the son stands and assumes his place, his father hands over everything to him, and they are revealed to him. Similarly, through the Torah, Israel attains everything stored in those treasures and becomes revealed to them. And they said in Midrash Chazita on the verse "Bring me into the king's chambers" in this language, Rabbi Berachiah said: It is written, "And He told you His covenant," and He told you the book of Genesis, which is the beginning of the creation of the world, commanding you to perform ten things. These are the Ten Commandments, ten for Mikra (Scripture), and ten for Talmud (Oral Law). And how do we know? Elijah ben Baruch, the Buzite, will come and reveal to Israel the chambers of the animals and Leviathan, and how do we know that Ezekiel will come and reveal to them the chambers of the chariot? Rather, this is what it means: "Bring me into the king's chambers." The analogy of the medical ointment, which was in the hands of the king, and when his son stood up, he handed it over to him. Behold, the Torah is the remedy for the soul and the body, and it ensures their well-being and coexistence as long as the body follows and elevates itself after the soul, without opposing it. Then, both the body and the soul will continue to exist, for the Torah is the elixir of life and sustenance for both, ensuring their perpetual life. In their appropriate time, they will merit the elevated status mentioned in connection with Enoch and Elijah. This was the initial intent in the creation of man, were it not for sin. Sin brought about death from its source. Indeed, the Torah continuously maintains and preserves well-being as long as one does not transgress it. If one transgresses and harms his well-being, causing a spiritual ailment, the Torah will also guide him to return to his well-being by repenting, turning away from his ways, rectifying what he distorted, and returning what he stole, including the orphan's mother taken from the children. Through sincere repentance, his soul will also return to its proper place. In the World to Come, after resurrection, the body will also attain the intended state of existence from the beginning. In this, the intention behind the sages' parables is fulfilled. All of this, Israel merited by being the children of the King, born in His house. The King entrusts them with His delight and treasures, which are the Torah and the commandments. When they acquire the Torah, which is the daughter of the King, they acquire all the goodness that comes with her. As mentioned in Midrash Chazit, when God asked Solomon what He should give him, Solomon replied that if he were to ask for money, gold, precious stones, and pearls, God would give them to him. However, Solomon requested wisdom, which encompasses everything. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakana, Rabbi Yochanan said that everything in the Song of Songs is holy except for one verse. The Holy One, blessed be He, says, "Since your name is like My name, I will establish for you My sanctuary." This verse refers to the gift of the Torah given to Solomon, as it is said, "And God gave wisdom to Solomon." This is where the intention is fulfilled in this chapter. 24 In the introduction to his commentary on Shir HaShirim (Song of Songs), Rabbi Abraham Ibn Ezra argued for the necessity of the emanation of divine attributes, indicating the positive need for the spread of divine emanations. He also emphasized the existence of a singular and necessary Lord and the need for created beings for their existence. He asserted that the power of emanation is revealed through the division of entities, as illustrated by the wise Rabbi Ezra in his commentary. Rabbi Ezra explained the verse "Then I, King Solomon, desired, and I brought her" (Shir HaShirim 8:11) by suggesting that Solomon first contemplated the creation in his pure thoughts, similar to a person contemplating a task before beginning to work on it. The sages stated that the thoughts of Israel preceded everything, and based on those thoughts, God began the creation. "And I recounted it" refers to three books, representing wisdom, understanding, and knowledge. The entities were not yet arranged according to the order of building, and God, blessed be He, arranged them into one structure with a unified and balanced name, consisting of 22 letters, each connected to the other. Rabbi Ezra discussed the idea that the Divine Being, blessed be He, continued to shape and organize these entities, creating a unified structure with a name formed of 22 letters, each corresponding and connected to one another. This structure is characterized by measures and limits, even though it has no limit from its own beginning. He concluded by emphasizing the fear of the Lord as wisdom, a measure of His goodness, and the continuous blessing emanating from the wisdom of the Lord, which has no end. After acknowledging the necessity and obligation for the emanations to spread and be arranged in a certain order, engaging in contemplation and thought, one should not mistakenly assume that, after these attributes have spread, they separated from the Emanator. Heaven forbid! Instead, the true and supreme wisdom comes to establish us in the holy Torah and its commandments—the true root of uniqueness, well-known and accepted from those who truly understand it. This wisdom implants itself in the hearts of believers, and with the true Torah and its commandments, it establishes the true and known root of uniqueness. It is taught by those who truly understand that, even though the emanations have spread from the root of roots, they have not separated from it. Instead, all is one within it. For this intention and to testify to this, we were commanded with the commandments of uniqueness, and the Torah and its commandments revolve around this, for it is the ultimate goal. As it is stated in the Mishneh Torah: "And it shall come to pass if you hearken diligently to My commandments which I command you today, to love the Lord your God and to serve Him with all your heart and with all your soul." It is said that the acceptance of the commandments is for the purpose of love and service with all one's heart and soul. In the Sifrei, they ask, "What is the service that is in the heart?" The answer is prayer. The intention here is about the uniqueness, as prayer with its proper intention unites things with their root. Proper intention is also required for all practical commandments, as all the commandments need the appropriate intention. Since prayer is a spiritual service that entirely depends on the heart and the fundamental aspect of thought, this applies similarly to all practical commandments, as they are a way to reach the true uniqueness, following the path of the true scholars. This is because this service, which is the uniqueness of all to infinity, is the rectification of honor and the supreme need. For this reason, God asks this of Israel and says, "And now, Israel, what does the Lord your God ask of you but to fear the Lord your God, to walk in all His ways, to love Him, and to serve the Lord your God with all your heart and with all your soul." Here, it teaches that the service along the mentioned paths in the verse is in our hands, and its purpose is to rectify honor. For this reason, God asks this from us. The concept of honor is compared to a flame held by a wick. In this analogy, the flame has a white aspect and a blue aspect. The blue, from the upper side, holds and unites with the white aspect, while from below, it holds and unites with the wick that rectifies it to illuminate. Without the wick, there would be no place for this rectification. Similarly, Israel is like the wick in this analogy, attached and united with honor, and they rectify it to shine. From the perspective of that rectification, honor is attached and united above with the white light. The way to achieve this is through the observance of the Torah, commandments, and serving with all one's heart and soul. In this matter, there was difficulty in the blessings of the chapter "Ain Omdein Atu Yir'ah." Moreover, Rabbi Chanina said in the name of Rabbi Shimon ben Yochai: The Holy One, blessed be He, has nothing in His treasury except the treasure of the fear of Heaven, as it is said, "The fear of the Lord is His treasure" (Isaiah 11:3). As for Moses, it is a lesser matter; it can be likened to a person asked for a large vessel. If he has one, he is evaluated like a small vessel, and if he does not have one, he is not evaluated like a large vessel. And in truth, the attribute of fear concerning Moses, the man of God, is a lesser matter. For the place of his attainment is much higher than the place of fear. However, it still poses a challenge regarding Israel: Is it not a lesser matter? Furthermore, it is difficult to understand why they did not also question the higher levels mentioned in the verse, which are above fear, as they are all part of the same inquiry. And the resolution to the first doubt is through the path of wisdom, for even concerning Israel, fear is easy for them to attain. From there, their souls will gradually connect to holiness, and this is the "Im Habanim" (if the sons) aspect. This is when they prepare themselves to be like a throne of glory for her (the Shekhinah), always clinging to her without separation, like the analogy of the wick to the light, as we explained. Since Moses is constantly faithful and attached to the unique name, they said about Moses that it is a lesser matter, as his prophetic place is above in the unique name. Therefore, he is called the man of God, as it says, "Ish HaElohim." However, concerning Israel, there are times when the tree bears its fruits and sustains them, and there are times when it casts them off, all according to their awakening in their actions. Therefore, he asked them about the rectification of honor and its constant uniqueness without separation, and this is what he meant by "fear of the Lord, your God." And the resolution to the second doubt is that the question is only about fear, as fear is the gateway and beginning of attaining the other levels. The verse teaches us, "What does the Lord, your God, ask of you but to fear the Lord, your God?" in order that one may draw from it to walk in all His ways, etc. The intention here is not to come to walk impulsively. When it says, "And to keep the commandments of the Lord and His statutes," it comes to explain that the attainment of fear is the observance of not transgressing the commandments and statutes. For this will cause the connection and attachment between them and their Heavenly Father, as the light will be drawn away from the wick and extinguished. And the Sages have already said, "Guard, lest, and do not," are only negative commandments. It says further, "For your own good," to instruct that their need and the high need are in their hands. This is in the rectification of honor and their constant uniqueness in their good deeds, observance of the commandments, and guarding against transgressions. In the book "Maraot HaTzovaot," it is stated in this manner: Come and see that the awakening to kindle the blue light and adhere to the white light is not achieved except by the Israelites, who cleave to it below. Come and see, even though the nature of this blue light is to sever everything that clings to it below, the Israelites cleave to it below and exist in its existence, for their souls come from it and not from another place. This is as it is written, "But you who cling to the Lord your God," and it did not say, "our God," meaning to that blue-black light that consumes and removes what clings to it below. And you cleave to it and are sustained, as it says, "you are all alive this day." Furthermore, the final and ultimate name of His holy name is the blue-black light that unites with the "Yud-Hei-Vav-Hei," which is the white illuminating light. This son, come and see, is sometimes called the "Aleph" and sometimes the "Dalet." When the Israelites do not cleave to it below to kindle and unify it with the white light, then it is called "Dalet," meaning impoverished and in danger. And sometimes, when they awaken it to connect with the white light, it is called "Aleph," as it is said, "If there is a young virgin." Why is it written without the "Aleph"? Because she did not connect with the male. In any place where there is no connection between male and female, the "Aleph" is not found, and it remains impoverished and rises from there. As long as it connects with the white illuminating light, it is called "Aleph" because in this, everything unites, and it cleaves to the white light. The Israelites cleave to it below and stand beneath to kindle it, and in this, everything unites. Until here, his words. From all this, it becomes clear that the root of uniqueness, its necessity, and its existence are in the hands of Israel. The reason is to instill in their hearts the belief that even though the entities have descended, they have not separated from the Emanator. This is why we were commanded in it, as we wrote above, and this is what we wanted to elaborate on in this chapter. 25 Fear is the gateway and the beginning of the wisdom of sacred service. It is the path to attain the higher levels of it. Because of this, the Scripture warns about it and initiates with it, and afterward continues to the other levels. This is expressed in the statement, "And now, Israel, what does the Lord your God ask of you but to fear Him..." (Deuteronomy 10:12). From this fear, one will progress to walk in all His ways, love Him, and serve Him. Similarly, they said, "Fear the Lord your God, serve Him, and cling to Him" (Deuteronomy 10:20). Indeed, through fear, one enters into the sacred service, and from it, the attachment follows. Whoever aspires to engage in the sacred service to attain the higher levels needs to acquire the level of fear first. Then, the other levels will rest upon it, and all of them will be fulfilled. Through this, one will emerge and give birth from within them to the perfection of the desired fruit, which is the attachment they long for, as it is the ultimate goal. We find in Pirkei Avot (Ethics of the Fathers), in the chapter of Akavia ben Mahalalel, where Rabbi Chanina ben Dosa says, "Anyone whose fear of sin precedes his wisdom, his wisdom will endure." Here, we established the foundation with the precedence of fear leading to true wisdom, from which actions stem, and from it, comes learning (Talmud). The performance of commandments and their fulfillment is linked to their perfection. Wisdom, in this context, is the knowledge gained through their learning, teaching understanding, and guiding the way of their performance. With this, one understands their reasons and directs them according to the appropriate intent. All of this, related to this path, is called wisdom, as the essence and root is wisdom. Torah and its commandments are born and derived from it, as known to the wise of heart. Therefore, the two, wisdom and performance of the commandment, must be united in the act of the commandment for it to be a complete service. This is achieved by preceding the fear of sin, which serves as the opening and beginning to Torah and wisdom. There is no contradiction, as from this Mishnah, it appears that when one precedes fear with wisdom, there must be some time during which one fears sin without being wise. This seems to contradict the statement of Hillel that "an ignoramus cannot be pious." However, the pious Rabbi Yonah explained that this Mishnah is referring to the aspect of striving for knowledge. The idea is that one should strive to understand wisdom in order to know how to safeguard oneself from sin. When a person makes an effort to know wisdom for the purpose of safeguarding themselves and becoming wise, it becomes a reality in their hands, and they find themselves abstaining from transgressions. But if one learns without the intention to understand and apply it, merely for the sake of acquiring knowledge, it will not become a reality in their hands. Furthermore, Rabbi Yonah explained that one who is fearful of sin rejoices in what he learns because it affirms him in the way he is accustomed to. His heart adds love to it. However, when his wisdom precedes his fear of sin, wisdom prevents him from transgressions he is accustomed to, and ultimately, he kicks against it. Until here. By the way of God, a secret path through wisdom is known to the true sages. The portion of the Torah called negative commandments (prohibitions) warns us not to transgress them, to distance ourselves from impurity. The secret of the thorn which has been clarified and emerged outwardly is derived from there. From this, various desires and pleasures of people are drawn, which are stumbling stones and snares to trap the vulnerable, causing them to fall into their nets and dwell within their impurities. Since the husk precedes the fruit, and darkness precedes light, it is necessary to precede the fear of sin on that prior side, in the secret of "And the first emerged red," and its fruit is red, "If your sins will be like scarlet," and if they will redden like a worm, etc. This is the one who precedes the person's face to cause him to sin in the secret. "Therefore, I went out to meet you early, to seek your face," etc. Israel, as sons of the Lord their God, are made in His image and likeness. Similar to the king boasting about them, for they are in His image, as it is written, "And He said to Me, 'You are My servant, Israel, in whom I will be glorified.'" Therefore, they were warned about that side not to defile themselves with it, but to glorify themselves with His glory and wear garments of holy and pure kingship. As it is written, "And you shall sanctify yourselves, and you shall be holy, for I am holy," for one who is in the likeness of the king's image should not deviate from His ways. If one turns his desire away from the path, he causes himself to become impure and brings impurity to the sanctuary in the secret of "The sanctuary of the Lord, which is defiled." Because, just as the awakening below causes an awakening above, everything is interdependent. It is necessary to fear both the sanctuary in the secret of "You shall revere My sanctuaries" because it is the attribute of judgment. Therefore, the attribute of fear is connected to it. The secret is that the fear of the Lord is wisdom, etc. (Job 28:28). Since this is the gate to the Lord and it is the beginning of all the names and attributes, preceding them from below to above, fear had to be preceding the service to instruct about it. In Kedushin, Chapter "Ha'Ish Mekadesh," they said, "You shall fear the Lord your God," to include Torah scholars. In Yerushalmi, Chapter "HaRoeh," they said, "The same applies to 'And His Torah,'" and everything ascends to one place and one intention. The secret is like "And El Shaddai shall bless you." In Shabbat, Chapter "Bameh Madlikin," Rabba bar Rav Huna said, "Anyone who has Torah but lacks fear of Heaven is like a treasurer to whom they gave keys to both the inner chambers and the outer chambers but did not give him a bowel of knowledge." The hint to the last "א" in the great name, which is the entrance and gate to the glory of the Lord of hosts, is the secret of the written Torah, which is the keys to the inner chambers. Without fear of Heaven, which is the keys to the outer chambers, one cannot enter. There is no way and entrance to see the face of the King, the Lord of hosts, except through the opening of the eyes. Concerning this, King David said, "Open to me the gates of righteousness; I will enter through them, I will praise the Lord." This is the gate through which the righteous enter, and it is the secret of the fear of Heaven. One sees the name, the unique one called "Heaven," and it is said there that when a person is brought to judgment, they say to him, "You were created and given with trust, established times for Torah," and even so, if there is no fear of the Lord, there is no treasure. It is compared to a person who told his messenger to bring him wheat. The messenger went and brought it to him. He said to him, "Have you brought a kab of sifted wheat?" He said, "No." He said to him, "It is better if you did not bring it." The meaning of "sifted wheat" is land that is salty, preserving the fruits. The hint about the Land of the Living is the secret of the fear, the attribute of mercy in the everlasting covenant, which preserves the fruits and guards Israel. One must mix the wheat with the sifting because then everything comes in complete unity: Torah, fear, and everything together. Indeed, the positive commandments and the negative commandments are one Torah. The positive commandments emanate from the attribute of "remember," and they ascend to it. The negative commandments emanate from the attribute of "guard," the secret of fear, and upon them, they instruct in the secret of punishments. The entire Torah encompasses both aspects within the attribute of fear. It is stated, "You shall fear the Lord your God," which includes both positive and negative commandments. Whoever refrains from committing a transgression is one who fears Heaven. Indeed, the principle regarding positive and negative commandments is that by saying, "Do not add to it nor diminish from it," violating a positive commandment diminishes it. Therefore, one who sits and nullifies the commandments is worthy of punishment since he diminishes them. On the other hand, one who refrains from committing a transgression is worthy of reward, as stated in Kiddushin 40a, "If a person sits and does not commit a transgression, he is given a reward as one who performs a mitzvah." This refers to a situation where the opportunity to transgress is within his reach, yet he refrains from taking advantage of it, as it is said, "Nor has he done any perversity with them; they have walked in His ways." King Solomon, may he rest in peace, explained the secret in his saying: "The end of the matter, everything is heard: Fear God and keep His commandments, for this is the whole man." When he said, "Fear God," it alludes that positive commandments include negative commandments, and when he said, "and keep His commandments," it alludes that negative commandments include positive commandments. And he said, "for this is the whole man," because he encompasses all of them, as there are 248 limbs in him corresponding to the 248 positive commandments, and 365 sinews in him corresponding to the 365 negative commandments. And behold, he is composed of matter and form; therefore, the fulfillment of negative commandments is in intellect alone, and the fulfillment of positive commandments is also in matter. And he said, "For these are the two parts of the commandments that make up the whole man. And if one is lacking, he is not a man. Therefore, fear, which corresponds to negative commandments, is a significant part of man. It is necessary for it to be crowned with it initially because it precedes all the crowns and serves as the gateway to the other levels, such as Torah and wisdom. The complete and adorned one with them unifies the great Name, as the uniqueness is completed in them, and it is the purpose of creation, as our sages hinted in their saying (B'Midbar Rabba, Chapter 14): "Rabbi Yehuda said: The Holy One, Blessed be He, created His world only so that it could be seen before Him, as it says: 'And God made to be seen.'" In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may he rest in peace (Chagigah 16b), they said in this language: Rabbi Elazar said, "Serve the Lord with fear. Whoever wishes to serve a king, to whom should he turn? If the king is in the east, he should turn eastward. If the king is in the west, he should turn westward. The same applies here: serve the Holy One, Blessed be He, with fear." Whoever wishes to serve should turn to the side of the king, and if he turns, he should aim to unite with the side of the king. Then he said, "Fear is the service of the lower to the upper." This is the explanation until here. Here they clarified that fear is the beginning and the gateway to the uniqueness, which is the true service. Fear is the first in the chain of uniqueness from below to above, in the secret of "The fear of the Lord is the beginning of knowledge" (Proverbs 1:7). Therefore, it must precede all the levels of Torah and service, as it is the foundation stone for the head corner. This is what is intended in this chapter. 26 The fear, of which an external part is called "outward," and an internal part is called "inward." Indeed, the external part is the fear where a person fears his Creator as long as he has not yet attained the level of recognition of the Holy One, blessed be He, and His greatness. In this state, one fears transgressing His commandments, knowing that those punishments incurred from those transgressions are warned against. Additionally, upon the arrival of the practical commandment within one's reach, the person fulfills it so as not to withhold the reward that is obligated and designated for that specific commandment. In this, one serves out of love for reward and fear of punishment. And they said in Sotah, Chapter "Hayah Notel Parosh," one takes a meaning out of love, and a meaning out of fear. Rashi, may his memory be blessed, explained: a meaning out of love for the reward of the commandments, not out of love for the Creator's commandments and fear of punishments, until here. Now, serving in this way is very good, for one is cautious and refrains from doing any evil deeds, ensuring not to defile oneself, preventing the impurity from reaching the Holy of Holies. However, this is not considered true service or the fear of Solomon, for this individual fears only himself. As our Sages taught, "Let the fear of Heaven be upon you, that [others] will learn from your fear of Heaven, not from your fear of yourselves." The one who fears and serves in the manner we mentioned is not truly fearing Heaven but rather fearing himself, ensuring that he does not incur the punishments that his soul will be liable for by transgressing the commandments. And there are those who do not recoil from the impending punishments of the soul because they perceive them as too abstract in comparison to the entanglement with their desires. However, they do restrain themselves from the imminent ethical punishments administered by the appointed judges responsible for disciplining and penalizing those who transgress the Torah and its commandments. Furthermore, there is another type of fear, which is fear of the impact of time and its hardships, fearing that they will not afflict him, his children, and his household. Additionally, he fears for his acquisitions and property, ensuring that he does not lack sustenance for himself and that his children will not die during his lifetime. He guards against afflictions, severe illnesses, and unpleasant and reliable ailments by refraining from doing any harm. If these reasons prevent a person from sinning, in any case, these are positive qualities, as he believes that there is a Master who rewards his enemies. This type of fear is not exclusive to those who seek to fulfill divine commandments. Indeed, any reason that prevents a person from engaging in wrongdoing is commendable, and the choice is given to involve oneself in it. As the sages say in a place where it is customary for people to engage in Torah and commandments, even if not for their own sake, one should engage in them, for through engaging in them not for their own sake, one comes to engage in them for their sake. The external fear is an opening and initiation that leads to the inner sanctity, which is the pure internal fear. Now, the external fear that we explained its essence corresponds to the final letter "א" in the attribute of leniency, if children who are disciplined by their mother, causing them through their wicked deeds to be sent away from her and become the leaders of her youth. This is akin to what is written, "And with your transgressions, your mother was sent away" (Ezekiel 16:27). In the Book of Deuteronomy, which corresponds to this attribute, it designates severe punishments for those who do not fear it, violate the Torah and commandments given to instruct them. It is stated, "If you do not observe to perform all the words of this Torah that are written in this book, to fear this honored and awesome Name, the Lord, your God, then the Lord will cause extraordinary plagues to befall you, and so on" (Deuteronomy 28:58-59). The reason is that it is an attribute of strict judgment, and its children need to be careful and greatly fear lest they be punished. Therefore, this external fear is very beneficial, as it serves as a deterrent, and it is the beginning and initiation for all the attributes from below to above. Due to the fact that fear on this side requires greatly influencing the body and dazzling it so that it does not sin, therefore, the Torah presented it with voices, lightning, the sound of the shofar, and their souls departed (Deuteronomy 4:12), as our Sages expounded on the verse, "My soul departed when he spoke" (Song of Solomon 5:6). This was done to immerse them in this fear and instill it deeply within them so that they would be rooted in it, ensuring that they would not sin. That is why Moses said to Israel, "Do not fear, for in order to test you, God has come, and so that His fear will be upon your faces, so that you do not sin" (Exodus 20:17). The prophet Isaiah (Isaiah 26:9) said, "Indeed, with my soul I desired You in the night; yes, with my spirit within me I will seek You early; for when Your judgments are in the earth, the inhabitants of the world will learn righteousness." This implies that even from the perspective of Your judgments and punishments, we will desire You. This type of fear, which is suitable for subduing the body, making it fearful and dazzling it with the dread of God's judgments and punishments, will cause the soul to refrain from sin. Afterward, the prophet Isaiah mentions, "For when Your judgments are in the earth," indicating that this internal fear, to which the purified soul aspires, will emerge from the recognition of the unique name of God and His perfection. The complete individual who constantly engages and strives for the attainment of the wondrous level achieved through that acquisition will always be in awe. They will perceive that they are not worthy or fitting for the greatness of that level. Therefore, they will augment their awe and engage in complete service, seeking ways to improve and enhance their awe. To the extent that they are not afraid to speak about matters that stand in their way, considering even their own body, flesh, and possessions as nothing compared to the unique name of God. Everything will be considered insignificant to them, and they will willingly give and devote all for the sake of the sacred name without any reservation. They will continually add sanctity and purity to themselves, adorning themselves with the garments of worship and commandments. Perhaps through this, they will find favor in the eyes of their Master, making them worthy to draw near and serve in His sanctuary, to love Him, and it goes without saying that the one who follows this path will preserve themselves from defilement, ensuring they do not become impure with the impurity of sins and transgressions, in order not to be hated in the eyes of the King. Instead, they will always be occupied with things they know are in line with the King's will, with their heart set solely on accomplishing His desires, drawing closer, and cleaving to Him. Therefore, they adorn their soul with the ornaments of pure thoughts and upright beliefs, thoughts of Torah and faith, paying no attention to their own thoughts at all. Furthermore, they diligently and energetically strive to fulfill the commandments. They actively pursue them to adorn their body and perfect their limbs with them so that no part of their body is found lacking or devoid of commandments and worship. They know that completeness prevails and rules over what is complete, not over defects and deficiencies. Therefore, they constantly strive to perfect their soul and body so that they may become a throne of glory upon which the perfect name will reign. Behold, a person of this kind becomes a complete chariot to the Divine glory. Then, the glory descends from the upper realms and comes to rest upon and rule over them in the lower realms. This is similar to what our Sages said, "The Patriarchs themselves are the chariot," because the Patriarchs lived the true lives that we emulate. Therefore, they became a chariot to the divine name while still alive, sealing it in their lives. Indeed, we find that our forefather Abraham, may he rest in peace, was called "Yirat Elohim" (fear of God) after the binding [of Isaac], which was the tenth trial. This is because he was crowned with the internal fear, which is higher than love. From the perspective of love, he is called "Abraham, my lover," and from the perspective of this internal fear, he is called "Yirat Elohim." The proof of how we defined this internal fear is as we explained, and it is the fear with which Abraham, our forefather, was crowned after the binding. It is stated in Genesis Rabbah in this language: "Abraham called the name of that place 'Adonai Yireh.' Rabbi Yochanan said, 'He said before Him, Master of the Universe, from the moment You said to me, "Take, please, your son, your only one," I had nothing to reply. Yesterday, You said to me, "Through Isaac, you shall have descendants," and now You say, "Take, please, your son," etc. If it were not for the fact that You had mercy and relented to fulfill Your will...'" Similarly, it is said in Midrash Shocher Tov on Psalm 29, and it can be explained from this that there was no external force compelling Abraham to perform that act, but it was his will to fulfill the commandment motivated by the internal fear. The commandment of God did not coerce him, for he could have given a response, apologized, and been acquitted from the judgment. Yet, he did not respond, nor did he even contemplate, because he was bound to the attribute that has no flaw—pure fear of God, the internal fear. That is why he was crowned with this fear in the tenth trial. Since this fear is pure from any external disturbance of thought and superficial knowledge, it is the supreme internal fear. Therefore, the Binding is attributed to Abraham and not to Isaac, as Isaac was not obligated by that commandment from the legal perspective, as we wrote. What Abraham did was out of his eagerness and zeal to love and draw closer to the King with all his might. His fear was directed towards attaining the love of the Almighty and following His will. This fear is the cause of love, and through it, the true lover enters the realm of internal fear. This is the fear of our forefather Abraham, peace be upon him. As stated in Sotah (31a), just as water represents the fear of God, so too, the word "fear" in the context of Abraham should be understood as an expression of love. "And that which we have stated, that Rabbi Shimon ben Elazar says, 'Great is one who acts out of love compared to one who acts out of fear,' this applies to a thousand generations, and that applies to thousands of generations. Rashi, may his soul rest in peace, explained that these [generations] do not compare to one who acts out of fear, as this [refers to] love for reward and fear of the curses and punishments. Behold, the love of the Almighty and the awe of His majesty, greatness, and terror are imposed upon him." For we have written that this awe is above love, based on their words, and as they further demonstrated there, it will be seen that love is above awe. This does not pose a difficulty for us because this awe, which we have explained, has various levels. There is one who fears and guards himself against transgressing the commandments, for he knows that one who transgresses them defiles the Supreme Sanctuary, introduces a blemish into the holy chamber, cuts down the beautiful branches, and separates the champion of the world. For this purpose, he guards his hands from doing any evil. This, however, does not exempt him from the awe of the curses and punishments. Rather, he is a person who fears, and his fear is of a high level, as explained in the manner we have written. This awe is very elevated, though it is below love, and it is the awe they referred to as being dependent on a thousand generations, etc. This is the awe that one of the two disciples who stood before Rava possessed. Rava interpreted his dream, saying, "What is the meaning of 'O great goodness that You have hidden away for those who fear You?'" He said to them, "May your Talmudic studies be successful. The perfectly righteous are divided into two categories: those who act out of love and those who act out of fear. This awe is the beginning of internal awe, and one who desires to merit it must go beyond the letter of the law in all his actions. There was never anyone in the world who merited it except for our forefather Abraham after the Akeidah (the binding of Isaac), because there was a commandment from which he could have exempted himself based on the law. Nevertheless, he overcame his compassion, accepted the decree, and went and performed the act—all to fulfill the will of the Blessed One." Therefore, one enters beyond the letter of the law to fulfill the unique will of the Blessed One, to cleave to and adhere to the internal awe. Since this attribute is one of the branches of awe, concerning which it is said, "The fear of the Lord is pure," it is clear, pure, and untainted by the confusion of external matters. Therefore, the one who fears, adheres to this awe and does not mix in any confusion with it. He is not afraid of any ulterior motive included in external awe. It stands as a testimony that this internal awe will not fall or be lacking at any time because it is not dependent on any external factor. Therefore, it will never be lacking, as the cause of this internal awe is the desire of the one who fears to cleave to the sublime wisdom with a humble and awe-inspired heart. When he assesses the greatness of its level within his soul, he is very afraid that perhaps he will not be brought close to it, and it will not accept him in the palace of the King to be among His ministers and those who see His face. In this awe, one finds an addition of sanctity and purity to one's soul. He guards himself against any blemish or defect, lest, due to it, he be expelled from the palace of the King. Therefore, he constantly adorns and beautifies his soul, purifying it with excellent deeds that he knows are desired by the King. This awe has no causes of loss or absence at any time because the one who fears, in this awe, constantly adds more awe. This is a reason for him to always examine his ways, seeking to emulate the King in them. As they said in the verse, "And you shall walk in His ways," since his fear is not fear of punishment, and he does not serve out of love for reward. As it is written, "Fortunate is the man who fears the Lord, who desires greatly His commandments." They also said in the Talmud (Tractate Avodah Zarah), "He serves through His commandments, not through the reward of His commandments." This is because the commandments are the adorned, beautiful, pleasant, and embellished garments with which the King takes pride. His will is always that His servants be adorned and take pride in them. The one who fears knows this and desires them to be the ornaments of the King and the witnesses of His glory. He desires them to be the instruments through which he may find favor in the eyes of his Lord. And they said in the Sifrei: "And it shall be that whoever calls in the name of the Lord shall be saved." Is it possible for a person to call by the name of the Holy One, blessed be He? Instead, the Holy One, blessed be He, is called compassionate, as it says, "Gracious and compassionate is the Lord, He does kindness freely." The Holy One, blessed be He, is called righteous, as it says, "For the Lord is righteous, He loves righteous deeds. Also, you should be righteous." The Holy One, blessed be He, is called kind, as it says, "For I am kind, says the Lord. Also, you should be kind." Therefore, it is said: "And it shall be that whoever calls in the name of the Lord shall be saved." And it says: "Everyone who is called by My name, and for My glory I have created him, and so on." And it says: "For every deed of the Lord, for His sake, and so on," until here. Behold, the one who fears the word of the Lord truly knows that he was not created except to call in the name of the Lord, and he always endeavors to fulfill the intention in his creation. Thus, in his fear, he is always uncertain and fears that perhaps in everything he does and calls, he does not fulfill His will, and he does not fulfill his duty. Therefore, he always adds awe and pursues after his completeness. At the end of the chapter, Mar Gula asked Abaye, "A person should always be prudent in fear." This hints at everything we explained about the secret of this internal fear. And behold, the one who fears comes to purify, and they assist him, for after this fear, his ultimate goal is to fulfill his duty, and the intention in his creation is within his reach. This serves as a reason for the prolongation of life and the addition of days, as it is written, "The fear of the Lord adds days." It is also written, "The fear of the Lord leads to life," and so on. Similarly, this measure, as the fear we explained, is truly adherent to the internal fear, which is the source of life. Therefore, in his fear, he extends life from the source, as it is written, "For with You is the fountain of life; in Your light, we see light." 27 The love for the unique Name is the highest level in the service of holiness, as the complete service required from the perfect servant is the service of uniqueness, which involves uniting the great and unique Name. True uniqueness is love, and therefore, the gematria of "Ahavah" (love) is one. The great Name is called "One," and its letters are intertwined with each other in love. Hence, true uniqueness is dependent on love. In the midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, it is stated in the following manner: "Come and see: If love were not called by the Name (YHVH), it would not endure, as it is written, 'Many waters cannot quench love.' And love, with compassion, endures. For perhaps it is forgotten, but it is established in the Yod. [This is like] a verse that is not explained by the Vav from above to the Yod for eternity, for in compassion, she is fit for him, and she is not separated from him forever. The Hei, behold, is established, [it] shall not be separated from it. And it is forgotten together as one, for [from] this Yod, [which] is stated [to be] like [the verse], 'And a river went out of Eden,' [which] goes out to eternity, for in compassion, it is fit for her. In endearment, he cleaves to this, and the Vav is frequent, the groom with the bride. For in endearment, Yod in Hei, Hei with Vav, and Vav with Hei. Therefore, in this way, love is called, and from this [connection], they are bound in endearment. Thus, whoever desires the King and binds with endearment, love is bound to him. Therefore, it is written, 'And you shall love the Lord your God.' Here, it will be explained from their words that uniqueness is called love, and the letters of the unique Name are bound with one another, and their connection is called love. This is because their uniqueness in love is without any separation, only with desire and constant attachment, without interruption. As previously explained, the soul of Israel emanates from the place of uniqueness and love. Therefore, it is appropriate and obligatory for it to yearn and strive to resemble the place from which it originated, and to continually move towards it to cling and unite with it. Every species desires and aspires to join its own kind, and when separated from it, it will not rest or be at ease until it returns to it. Thus, all its movements will be against anything that separates it from its kind. One who is accustomed and familiar with dwelling in the place of the illuminating light naturally desires and aspires to attach to its kind. When separated from it, one will not find rest until returning to it. Therefore, all its movements will be against anything that goes against it. This is because one who was accustomed and habituated to dwell in the place of the illuminating light will desire and aspire to draw from the darkness that is in it to return to the mixed, fading light, the place where his tent was initially pitched. And behold, the soul comes to the body from the place of love and uniqueness. Therefore, it yearns and strives towards love and uniqueness to maintain its existence in accordance with its faith, as when it was in faith with it. While it loves its beloved, it is still connected to the body. When it is distant from its place, it draws near with that love, and even while in this life, it does not separate from it. It testifies and declares through its actions that it is always in that love and is not constrained by any constraint. This is the love that we are commanded to have, closely connected to uniqueness, to be derived from it, as stated: "Hear, O Israel: The Lord our God, the Lord is one." Immediately following uniqueness is love, as expressed in the commandment: "You shall love the Lord your God." For uniqueness is love towards the One who is unique. As stated in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Zohar Chadash, Ruth 217a): "And you shall love the Lord your God," Bar Nasha asks to bind himself to Him with faith and compassion, for every lofty connection, Bar Nasha needs to attach himself to God with compassion. There is no connection like the compassion of the Holy One, blessed be He. Behold, it is explained that excellent love is the attachment to the unique name and the dedication to it with true faith. It is the faithful service, and it was the service of our forefather Abraham, the first among created beings who served out of love. Therefore, his attribute was the attribute of kindness, which is the secret of love, as expressed in 'And you shall love kindness,' and it is the first attribute in building. Since he served out of love, he was connected to the secret of the attribute of love, as his soul descended and came through that name. Therefore, he served with love, guided by his love, because when his soul descended and became attached to the body, it did not separate from its original place of connection. Its constant inclination was to return to it. Therefore, all his actions and every aspect of his service were directed toward kindness and love. Because he was connected through love, he was called Abraham, the one who loves, and the definition of love is that the true lover takes the craftsmanship of his beloved in his hands. He engages in his work and constantly does it without interruption, to emulate his beloved and to place him. These were the life and actions of our forefather Abraham. Similarly, it is said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana: What does it mean, "And he guarded My charge"? Thus said the attribute of kindness: "All the days that Abraham was in the world, I was not needed to perform my work, for Abraham stood in my place and guarded my charge." Even though this is my work, as I bring benefit to the world, and even if they obligate themselves, I benefit them. Moreover, I persuade them and bring into their hearts to do the will of their Father in heaven. All this Abraham did, as it is written, "And he planted an eshel in Beersheba." He arranged for his bread and water for all the inhabitants of the world. He benefited them and spoke to their hearts, saying, "To whom are you devoted? Serve the Lord, the God of heaven and earth." And he admonished them until they returned. Indeed, our father Abraham fulfilled the place of the attribute of kindness by sustaining the world, benefiting and perfecting it. Thus, the ultimate goal of the lover's love is achieved—to acquire and create lovers for the Beloved. The desire is that all should love Him, and it is said in the Sifrei: "And you shall love His love upon creatures, like your father Abraham." As it is written, "And the souls they made in Haran." They converted them and brought them under the wings of the Divine Presence. In the end of Yoma, it is taught: "And you shall love the Lord your God," meaning that the name of heaven should become beloved through you. And in the morning, 'I will shower You with my kindness, Lord; I will cherish You for Your creatures.' All of this is to teach about the uniqueness, which is the secret of love. Therefore, our father Abraham loved the Holy One, blessed be He, for His creatures and united them with Him, which is the secret of the Sabbath. All things ascend to the place of uniqueness. Even those things that originate from evil, divisiveness, and separation, as they were initially conceived with the supreme thought in uniqueness and complete love. All of this is from the attribute of kindness, which is the attribute of love and is the attribute of our father Abraham, who merited it and was crowned with the crown of kindness and love because he was the first to unite. Therefore, Abraham was known as the one who possessed kindness – 'Chessed to Abraham.' And we learned in the chapter 'Behold with all your heart' about the two inclinations, the good inclination and the evil inclination. In Sifrei, we learned 'with all your heart,' that there should not be any division regarding the Holy One, blessed be He. All of this is a lesson in uniqueness because the evil inclination arises from evil, divisiveness, and separation. A person must direct his love toward the glorious Name and unite with it. The desire in creation is to return all things to uniqueness, and this defines love. There should be no division or separation in creation, especially in man himself, who needs to unite with his Creator and not see any division within himself. The will was that everything would be corrected and unified through man, as explained. This is the love that one should love with both inclinations, as it is stated, 'with all your heart.' "And to instruct about this manner derived from uniqueness, we learned in the chapter 'Behold, one sees.' A person is obligated to bless for the bad just as he blesses for the good, as it is said, 'And you shall love the Lord your God with all your heart.' This alludes to the fact that a person must demonstrate and publicize true unity in all things, unify them, and direct them to true uniqueness. Therefore, he is obligated to bless for every measure, and this is an instruction about uniqueness. This defines love, and for this reason, they established this manner from uniqueness to love with the statement 'And you shall love the Lord your God,' etc. This intention itself, through the Torah, they established uniqueness and love because this is dependent on it, and they are one secret." 28 "Love also has a part in it known as external, and a part known as internal. Indeed, the external part of it is when a person loves the Creator due to his success, seeing himself as successful in all his affairs. He will derive and say, 'And he shall arise for himself; let not his success be cut short.' Beholding himself, that everything he does will succeed, he instills the desire of his love for his Creator. Furthermore, there is one who loves the Creator by seeing that His lovers merit eternal life. To achieve this goal, he pursues His commandments and seeks His love." "And it should be known that these types of love are included in the secret of minor love, which is the gateway to enter and ascend into the secret of great love. From it, various types of love are drawn in the secret of intermingling and various types of pleasures, whether those stemming from the body or those stemming from the soul. In the secret of 'How fair and how pleasant is love with delights!' Because this love is the path to the higher ascent, these types of love are beneficial. Through them, the lover enters into the proper love. This is the kindness that is the secret of this love, which only reaches up to heaven. From it, a person can enter into the higher love—the kindness that is above the heavens." "And they said in Pesachim, Chapter 'The Place They Were Accustomed,' Rava raises a contradiction: It is written, 'For Your kindness is great up to the heavens' (Psalms 57:11), and it is also written, 'For Your kindness is great beyond the heavens' (Psalms 108:5). How so? Here, [God performs acts of kindness] for its own sake, and here [God performs acts of kindness] not for its own sake. Behold, it is explained that love in this manner is called 'not for its own sake,' and for this, it reached a limit, and it has a measure, for the lover places his love on things that have value, although it is love and it is good, even though it is not for its own sake, for what the lover hopes to achieve from it is for its own sake." "And they said in Sifrei and in Nedarim, in the chapter of 'Consecrating Wine,' 'To love the Lord, etc.' Lest you say, 'I will study Torah so that I may become rich, so that I may be called "Rabbi," so that I may receive reward in the world to come, so that I may sit in the study hall, so that I may live a long life.' Therefore, it states, 'For the sake of love.' All that you do should be done only out of love. Rabbi Elazar ben Tzadok says, 'Do things for the sake of their outcome, and speak about them for the sake of Heaven.'" From their words, it appears that one who serves for the purpose of obtaining what will come to him from his work does not truly love, but rather loves only himself. This is because there is no part of his work directed towards the higher goal. The desired and intended goal was that a person's entire intent in his work should be for the sake of Heaven, which is the unification of the great Name both in thought and in deed. This is the work done for its own sake, and the one who serves for this purpose is called one who loves the Creator. The one who serves out of this love will not turn his work towards any goal that pertains to his own needs. After there is no personal goal in his work other than fulfilling the will, which is the unification that is a higher need, he will not hesitate to give himself over to this. Moreover, if the opportunity arises for him to surrender his body for this purpose, he will do so willingly and will not withhold. Certainly, he will not withhold his possessions. Up to this point, the goal of the work and love will be achieved. This is the love we were commanded to have: "Love the Lord your God..." (Deuteronomy 6:5). In this way, Abraham our forefather served, and he loved the Creator. Abraham's service and love were in accordance with the commandment: "And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul, and with all your might" (Deuteronomy 6:5). They said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, in this language (Zohar, Volume 3, page 207): 'And the love of one who walks in the ways of the Holy One, blessed be He, is adorned with kindness in every situation, and he performs kindness continuously, not sparing himself or his possessions.' From where do we learn this? From Abraham, as it is stated, just as it was said, that he did not withhold the compassion of his heart from his Creator concerning his own body, soul, and possessions, as he did not pay attention to the death of his only son for the sake of the love of his Master. And for his own soul, for his son, and for his daughter, for his possessions, as he was standing in the portion of hospitality and preparing sustenance for the entire world. Because of this, he adorned himself with the crown of kindness, as it is written, 'kindness to Abraham.' And whoever binds himself with the compassion of his heart, like Abraham, merits this. Moreover, not only that, but all the worlds are blessed through him, as it is stated, 'And Your pious ones will bless You.' Do not read 'they will bless You,' but 'they will bless Kaf-Hei.' Behold, they explained that one who loves the Almighty adorns himself with the attribute of kindness, and he merits it from every side. He practices kindness in both higher and lower matters. This is the secret of establishing peace in the heavenly assembly above and in the earthly assembly below. They said that the definition of love for the Almighty is that one does not spare himself or his possessions. They illustrated this with the example of Abraham, who, in his love for the Almighty, acted ruthlessly towards himself, his son, and his wife. If someone values his possessions more than his own body and soul, Abraham did not spare even his possessions. He spent them for the love of the Almighty. It is said that through this, he merited the attribute of kindness, which is the secret of love, and he bound himself to it, as it is stated, 'kindness to Abraham.' Similarly, one who loves and serves in that manner will bind himself to it and merit it. "And one does not need to direct himself or serve for any specific purpose, for it will come naturally and draw him in. For one who serves in this manner, he unifies the name [of God] and causes blessing in all things, from the beginning of the thought to its end. And through his blessing, he himself will also be blessed. Not only that, but all the worlds will be blessed through him, as evidenced by what is written, 'And Your pious ones will bless You.' They illustrated this with what is written, 'Your pious ones will bless You.' The intention is that the pious ones, those who have merited the attribute of kindness and adorned themselves with it in their service out of love, will draw blessing and nobility until the end of thought. This is what is meant by 'they will bless You,' and the one causing it is also included in the general blessing without intending for himself. As they said in the chapter on the consecration of wine, 'Learn from love, and the end of honor will come.' From this, the possibility of love between the Almighty and humans will be clarified. This is the way: The pious ones, those who have merited the attribute of kindness and adorned themselves with it in their service out of love, will draw blessing and nobility until the end of thought. This is what is meant by 'they will bless You,' and the one causing it is also included in the general blessing without intending for himself. This is what they meant in the chapter on the consecration of wine, learning from love, and the end of honor will come. Through this, the possibility of love between the Almighty and humans will be clarified." We have already written that love for the unique name of the Almighty is His uniqueness. The true unifier causes abundance and nobility in all the holy levels included in the great name, which is the fulfillment of His will. This true unifier, the one who causes this, is beloved higher than the unique name itself. Therefore, from the perspective of his love for the unique name, love will also extend to him from the Almighty. Through this aspect, it is possible for love to fall between the great name and the unifying lover, just as it falls between humans and the unique name. This is the secret of the verse that says, "I am my beloved's, and his desire is toward me." Meaning, "I am the beloved of the Lord," the secret of the final Aleph. The idea is to say that love continues from the secret of kindness to Abraham through the stages, up to the final Aleph, which is the ultimate wisdom, the wisdom of Solomon, who loved them because they unify the great name. Therefore, they are beloved to Him, for through this unification, they bring delight to their Creator. He loves them in the manner of those who derive pleasure from each other, and they love one another. Through this aspect, it is possible for love to fall between the great name and Israel. Furthermore, from the other side, it is also possible for love to fall between the great name and Israel. This is the love of a father for his child, as the child is a part of him and has a relationship with him. As we have already written, the souls of Israel are derived from truth and faith, which are the Holy One, blessed be He, and the Assembly of Israel, their father and mother. They are their portion, as it is written, "For the portion of the Lord is His people." Because of this connection, there was very intense love between the Almighty, who is the Father, and Israel, who is the Son. As written, "Israel is a youth, and I love him." "I have loved you, says the Lord." "And the Lord, your God, will turn your curses into blessings because the Lord, your God, loves you." "Because of the love of the Lord for you." This love grew and intensified greatly until it reached the level of desire, which is the culmination and goal of love. As it is said, "Not because you are more numerous than all the peoples did the Lord delight in you and choose you." "Only because He loved your forefathers." The reason is that the Assembly of Israel is cherished and beloved to the King, for their peace is His peace, as they are His beloved and cherished friends. She is the mother of Israel, and His delight in them also extends to their children, as they follow the straight path and cause love and desire between them. In the Midrash of Rabbi Nechunia ben Hakanah, the interpretation of "And He knew" is illustrated through a parable. It is likened to a king who had a beautiful wife and fathered children from her. He loved and raised them, but they turned to bad behavior, hating each other and hating their mother. The mother rebuked them, saying, "My sons, why are you acting like this, causing your father to hate both you and me?" Until they repented and returned to doing their father's will. When the father saw that, he loved them as before, and he also loved their mother. This is expressed in the verse "And He saw and knew." From this aspect, the Jewish people are obligated to dedicate themselves to the love of the Almighty, as it is written, "And you shall love the Lord your God with all your heart and with all your soul." As we learn in the chapter about the one who foresees, even if He takes your soul. In Sifrei, Shimon ben Azzai says, "Love Him with all your soul," as we find with Rabbi Akiva, as mentioned in the chapter on the one who foresees. When they took Rabbi Akiva out for execution, it was the time to recite the Shema. They were scraping the flesh from his body with iron combs, and he was accepting upon himself the yoke of the heavenly kingdom. His students said to him, "Our teacher, even up to this point?" He replied, "All my life, I have been distressed over this verse, 'with all your soul,' even if He takes your soul. I used to say, when will I have the opportunity to fulfill this verse? And now that it has come to my hand, shall I not fulfill it?" He prolonged the utterance of the word "One" until his soul departed with that utterance. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, in the book of Heichalot (Heichalot Rabba 3:3), he said in this language: "From here we derive that two entities emanated from Him, and the Crown of Love upon the Name of the Sanctuary. These entities stand to watch over all those who dedicate themselves with a unique dedication to their Creator with compassion. They surrender their souls for Him with compassion, ascend and testify above. All those who perform kindness in the world, these are the kindnesses that ascend and adorn the Palace, and they ascend to be adorned with the upper love. Concerning this, it is written, 'For your kindness is great to the heavens,' in this Palace, as it is written, 'Many waters cannot extinguish love, nor can rivers wash it away. If a man would give all the wealth of his house for love, it would be utterly scorned.'" The one who serves out of love establishes the world because love encompasses Torah, worship, and acts of kindness, which are the pillars of the world. Engaging in Torah out of love unifies the great name, as Torah has been explained to be the name of the Lord Himself. As stated in the passage you mentioned, "These entities stand to watch over all those who dedicate themselves with a unique dedication to their Creator with compassion," which includes the intention of unification in the Shema prayer. In contrast, the act of worship is expressed through the words, "They surrender their souls for Him with compassion," and there is no greater form of worship than this, exemplified by the worship of our forefather Abraham and the worship of Rabbi Akiva and his companions, whose level is unmatched. Regarding acts of kindness, it is stated, "All those who perform kindness in the world, these are the kindnesses that ascend and adorn the Palace." They ascend to be adorned with the upper love, the secret of the kindness to Abraham, which is above the highest heavens. This is the unique love, the great love, a secret contained in the full name of God (YHVH Elohim), the secret of "Havaya" (YHVH). In summary, the one who serves out of love unifies the great name through Torah, worships with profound dedication, and engages in acts of kindness that ascend to be adorned with the higher love. This encompasses the secret of "Hesed to Abraham," which is above the upper heavens, and it is the unique love, the great love, in the secret of the full name of God. Service in this manner is the fruit of the entire Torah, which is encompassed by the three pillars we mentioned. Concerning these, we are commanded to love the great name, as it is said, "And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might." When it says "with all your heart," it corresponds to the Torah in general, which includes both positive and negative commandments that counteract the inclinations of good and evil. The one who serves out of love needs to unify and dedicate oneself to these commandments for the sake of the unique name out of love. As mentioned, "with all your heart" refers to both of your inclinations, as explained above. Corresponding to worship, it says "with all your soul," and they said, "Even if He takes your soul," indicating that we are obligated to surrender ourselves unto death for the worship of the unique name and His love. We find this exemplified in Hananiah, Mishael, and Azariah, as it is said about them, "And their bodies they did not give up, and they did not worship any god but their own God." Regarding acts of kindness, it says "with all your might," and we learn in the chapter on the one who foresees, "with all your possessions." We have learned this indicates the obligation to perform acts of kindness with one's money. Indeed, these three pillars correspond to the three aspects that the worshipper must love in order to love the name: heart, soul, and might, and they correspond to the three unique names of the Lord our God - YHVH, Elohim, YHVH - which are all one. Similarly, the one who loves must unify them with all his heart, soul, and might. This is the worship and love for which there is nothing higher, and therefore, in the Torah, the concepts of uniqueness (Yichud) and love are connected because they are one matter in the secret of the unique name, YHVH, which is one and His name is one. This is what we have seen to serve with, from the aspect of love. The first part of this book, called "Avodat Hakodesh" (Holy Service), is concluded here, praising the Almighty, clothed in strength and glorified with holiness. So far, He has helped us, blessed be He, and exalted above all blessing and praise. Amen, Amen. Forever. Selah. The unique part is complete and finished. Praise to the God of all uniqueness.

חלק א פרק א ראיתי להישיר דרך ולהאיר נתיב לפני החכמים האמיתים, ולהדריכם ולהועילם באופן ישיגו החיים האמיתיים, אשר אני בביאורם כפי מה שקבלו בעלי העבודה הם חכמי האמת, אשר קבלו האמת איש מפי איש עד מפי אדון הנביאים ע"ה, הם אשר נמסרו אליהם מסורות החכמה האמיתית, אשר ממנה יכנס החכם לדעת ולהבין סוד האלהות, אשר הוא האצילות, אשר בו יכיר האדם את בוראו, ויעבדנו עבודה שלמה, כפי הרצון והחפץ העליון, אשר זה היה התכלית והכוונה בבריאה, תל שהכל פונה אליו. ואליו צפיית הלב וכוונתו בעבודתו, הוא הכלי אשר בו העולם עומד, וממנו בא אליו הברכה והשפע, בו נברא ובו מתקיים. ובזולת זה הכלי אי איפשר שיברא שום נברא ולא יתקיים: כללו של דבר לא יצוייר שלמות הנפש והצלחתה בשום צד אם לא ימסרו אל העובד מסודות החכמה הזאת, היא הקבלה האמיתית אשר לא תושג כלל בחקירה שכלית, כי היא למעלה מכל שכל, החקירה בה בדרך הסברה אולת, לריק יגע בה החוקר, ללא אלהי אמת וללא תועלת, והרוצה לעמוד על האמת יתאבק בעפר רגלי החכמים, ויגלה למקום תורה, כדי שידע את בוראו ויעבדנו, כי הם ילמדוהו ויודיעוהו דרך יועילהו, והוא פדה את נפשו מרדת שחת, כי בה תתעלה הנפש מעלוי לעלוי אל צרור החיים אם בעודה בחיים ידעה את אלהיה ודבקה בו: ולפי שנצטוינו בתורה הקדושה לאהוב הריע, ומאהבת הריע שיאהב הטוב אליו כמו שיאהבנו לעצמו: והנה המשתדל ורודף אחר תכליתו שבעבורו נברא, והוא מבקש החכמה האמיתית שהוא הכלי לדעת את בוראו ולעבדו, לדעתו בחור בטוב האמיתי שיחיה החיים האמיתיים, הרי זה אוהב את נפשו, כי השתדל להשלימה לאור באור החיים את פני המלך יי' צבאות: כן כזו תהיה אהבתו לרעהו להאיר נתיב לפניו, ולהאיר את עיניו, ולהועילו בהשגת בוראו, ובעבודתו, להשלים את נפשו להתהלך לפני יי' בארצות החיים. עד כאן יגיע תכלית אהבתו לרעהו, והועילו אליו התועלת העצום אשר אין למעלה ממנו: לכן ראיתי קודם הכנסי לעסוק בעיקר כוונת הספר להקדים קצת רמזים, יהיו כדמות מבוא ופתח לבא בהם אל חדרי הספר הזה, ומהם יתבונן המשכיל בתכלית עבודתו ליוצרו: חלק א פרק ב עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, כך שנינו בפרקי ר' אליעזר פרק ב', ויש גורסין קודם שברא הקב"ה עולמו. וסוד הענין כפי מה שקבלו בעלי העבודה איש מפי איש, כי קודם שנאצל האצילות הנעלם היה אדון יחיד הוא שרש כל השרשים, הנקרא בפי חכמי האמת אין סוף, הוא ושמו בלבד, והכוונה בשמו רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, כי הוא קדמון כקדמותו, לפי שאין השם נבדל מן העצם, וכן מצאתי לאחד מחכמי האמת בבאור סודות הרמב"ן ז"ל שכתב ז"ל הכתר קדמון כקדמות אין סוף, עד כאן: וזהו מאמר הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי, שהוא מורה שהוא ושמו דבר אחד. והסוד הנעלם כלו נרמז באמרו אני יי' הוא, כי בם נכלל כל האצילות, כי אני רמז לכתר עליון אחרונה. יהו"ה רמז לוי"ו שבשם הוא רמז לכתר עליון ובו היה כל האצילות בכח, עד שבא החפץ הפשוט והאציל כחותיו ממנו בכח וחפץ אין סוף. וכשעלה בחפץ הפשוט להתגלות באצילות כחותיו אשר היו בו גנוזים ונעלמים, הוציא והאציל תוצאות התעלומה והאמונה בהשואת האחדות הפשוט שאין שום נברא יכול לעמוד על עקרו, ונאצלו הספירות הקשורות בו כשלהבת הקשורה בגחלת: ואין ענין האצילות הזה אשר זכרנו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי האצילות הוא האלהות, והאלהות לא ישתנה מדבר לדבר, אבל ענין האצילות הוא הכח וזה מאהבתי להועיל להרע התועלת המעולה אשר אין למעלה ממנו. ולהיות זה גם כן צריך לשלמות מלאכת עבודת הקודש: שני הכמוס והחתום לצאת מן הכח אל הפועל, והמשל בזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה, כי לא נודע להבה בגחלת עד צאתה לפועל לאור העינים, וידוע כי הלהבה בגחלת בכח, ובצאתה מן הכח לאור בפועל אין חדוש בלהבה, אך הפועל שהוא האור חדוש לרואה עתה, ולא קודם, גם בצאת הלהבה מן הגחלת אין חסרון בגחלת, אבל יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה בה עתה, ולא טרם הראותה קודם השלהבת, והנה קדמה במעלה: כן הוא הנמשל באצילות, כי הספירות שהם הכחות הם במאציל, עד עלות הרצון לפניו להתגלות ולצאת מן הכח אל הפועל: ואין הכוונה בענין זה באמרי מן הכח אל הפועל השנוי המובן ממנו בתחלת המחשבה חלילה, כי כבר כתבתי כי האצילות הוא האלהות והאלהות לא ישתנה, ולא ייוחס אליו יציאה מן הכח אל הפועל, אבל דברנו בזה על דרך ההעברה הלשונית לתת הבנה וקצת ציור בענין אצילות הספירות באופן יצוייר הענין בשכל המאמין האמיתי: כי לא נעלם ממנו כי היציאה מן הכח אל הפועל לא תצדק כי אם באחד משני דרכים, אם היציאה מהכח אל הפעולה הגשמית, ואמנם האצילות הוא רוחני אלהי גמור. אם בדברים שלא נשאר להם שום מציאות ממה שהיה להם בהיותם בכח בצאתם לפועל, והרי הם בענין אחר עתה, והנה זה שנוי בהם אף אם אינם גשם, כגון השכלים שהם נפרדים, אבל באצילות שהוא האלהות לא יצדק זה כלל, וחלילה, כי לא נפרד הנאצל מן המאציל כלל, אבל נשאר באחדות ובמציאות ההוא עצמו שהיה, כי בעבור שהמאציל לא יתפעל ולא ישתנה כלל, נשאר אצילותו בו באחדות גמורה כמו שהיה כן קשור ומיוחד בו קודם שנאצל, כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השנוי במאציל, הנה אם כן לא יצדק בו שנוי, ולא יציאה מן הכח אל הפועל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ו' ע"ב) אמרו בזה הלשון, תנן עשר שמות אשתכללו מהאי י', דהיא עשיראה דאתוון, וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעברת, ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד, י' כליל לון, י' אפיק לון, האי אב לכלא, אב לאבהן, מניה נפקו, ביה יתבין, עד כאן. עם באור קבלתם ע"ה בזה המאמר אשלים הכוונה במה שהתחלתי בענין האצילות, וזה יהיה אחר הציעי הצעה אחת נפלאת, והיא זאת: ידוע לחכמים האמיתיים, כי ראשית האצילות הוא מחכמה העליונה, כי כת"ר אינה במנין הנתפשים בהרהור הלב, כקבלת רשב"י ע"ה כפי מה שמצאנו בספרו בסתרי התפלין, (ח"ג רסט ע"ב) זה לשונו, כ"ע הוא כליל כלא, ולא איהו בחושבנא, עד כאן, ובעת פטירתו גלה הענין יותר, כפי מה שנמצא כתוב בפרשת האזינו (רפ"ט ע"ב), ואמר שם בזה הלשון, ואי תימא מאן עתיקא קדישא, תא חזי לעילא לעילא אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, וכדין כלא אחרת הכי אתתקן, וההוא לאו במניינא, לא בכלל ולא בחושבן דרעות לבא, ועל דא אתמר (תהלים ל"ט ב') אמרתי אשמרה דרכי וגומר, אתר דשרותא אשתכח מעתיק, אדנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא, עד כאן: וכן נראה שהיא קבלת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה שלו, שהתחיל בו בשלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה חקק וכו', ואמר בפרק ההוא בבבא אחת ממנו עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו': וכוונתו בזה על ספירת חכמה, ואמר אחת רוח וכו' לומר שהיא הראשונה במנין, ופירש הרמב"ן ז"ל בבבא זו שאין התחלת ישות אלא מחכמה. והתורה התחילה בה באמרה בראשית ותרגומו (תרגום ירושלמי) בחוכמתא, שהיא ראשית האצילות: וקבלת רשב"י ע"ה בפרשת האזינו (ר"צ ע"א) כי משלים המנין היא הספירה הנקראת דעת עליון,ואמר שם בזה הלשון אלין תלת נהורין נהרין לתלת אתרין דאיקרון אבהן, ואלין אבהן כתרין לבנין, וכלא נהיר מאתר חד, עד כאן. ופירוש תלת נהורין חכמ"ה, בינ"ה, דע"ת, ופירוש אבהן חס"ד, גבור"ה, תפאר"ת, ואם כן נמצא סדר המעלות חכמה, בינה, דעת, ועליהם כתוב (משלי כד, ג.) בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאון. ואחריהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומה ששנינו בספר יצירה פרק ראשון חמש חתם רום ביו"ד, הכוונה על דעת עליון המשלים המנין: ואמר שם עוד בזה הלשון (שמואל א' ב, ג.) כי אל דעות יי' תרין דעות, חד דעת דאתגליא, וחד דעת דטמירא אזיל בגויה כמוחא בגופא. ואחר הצעה זו אומר, כי באמרם עשרה שמות וכו' באו לבאר אצולות הספירות מחכמה שהיו בה גנוזות והיא שרמזוה כאן בי' שהיא דקה שבאותיות לרמוז על דקות החכמה והיא עשירית לאותיות ולפי שכל עשר ספירות נאצלו מספירת חכמה והיא בכללן רמזוה בי', וזה להודיע שהיא הראשונה באצילות כמו שהצענו. וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא הכוונה על ספירת בינה שהיא שניה באצילות שנאצלת מחכמה בכח רום מעלה מכח אין סוף, והיא נתעברה מחכמה כלומר קבלה ממנה האצילות שהאצילה בה החכמה שאר המדות וכמו שאמר וכלהו אעיל לון וכו'. והאצילה היא שאר האצילות עד סוף המחשבה העליונה בכח העליונים לה וזה אמרם כד אתעברת. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד וכו' האי אב לכלא אב לאבהן. הכוונה על ספירת חכמה שהיא כוללת כל עשר ספירות כי ממנה נאצלו, ולזה קראוה אב שהיא האצילה האצילות בכח רום מעלה מכח אין סוף, אב לאבהן, הכוונה על חס"ד גבור"ה תפארת שהם האבות, מניה נפקו, ממנה נאצלו כל הכחות, ולפי שלא יובן באמרו מניה נפקו שנפרדו חס ושלום, חזר ואמר ביה יתבין לרמוז למה שאמרנו מתחלת הענין כי אם נאצלו ממנה לא נפרדו ממנה כי בה הם בייחוד גמור ואחר צאתם ממנה הם באחדות בה כמו קודם שנאצלו ואין שם שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל וזה אמרו ביה יתבין: זהו מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק א פרק ג כבר כתבתי למעלה כי בכתר עליון היה האצילות בכח עד שעלה הרצון להתגלות, ואז נאצלה ממנה בכח אין סוף ספירת חכמה שנרמזה ביו"ד, לפי שבה היו כל העשר בכח כמו שכתבתי בפרק הקודם לזה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ט"ז ע"כ) אמרו בזה הלשון יהי אור ויהי אור, שכבר היה אור דא רזא סתימאה אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימאה, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י' אתגלי י' לבתר עליה מאטי ולא מאטי כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר והיינו אור שכבר היה. עד כאן: הנה גלו לנו התפשטות האצילות מכתר עליון וכבר כתבתי כי עד שלא נברא עולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא עולם האצילות שהוא נעלם היה הוא ושמו והנרצה בשמו הוא רום מעלה שנקרא במדרש הזה אויר עילאה לרוב דקותו, והנה היה בו כל האצילות בכח והוא י' שבאויר שהיא חכמה, והודיענו איך נאצלה החכמה מאויר עליון והוא כ"ע, ואמר שהיה סתום מכל צד ובקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימאה שהיא חכמה הנרמזת ביו"ד, ואמר שאין סוף הוא אשר בקע זה האויר שהיה סתום וגלי האי נקודה היא חכמה. והנה בארו לנו בזה סוד התפשטות האצילות מאויר עליון בכח אין סוף, ושהוא הבוקע והמוציא והמאציל סוד נקודת הי' שהיא חכמה הראשונה באצילות, ומגלוי זה יתבאר לנו בברור סוד התפשטות האצילות מחכמה עד סוף המחשבה העליונה שהיה בדרך ההוא עצמו וכמו שכתבתי למעלה, וקבלו בעלי העבודה שלא היה בענין זמן או המתנה או טורח ועמל חס ושלום, אבל כאשר עלה הרצון המחשבה היה סוף המעשה כענין שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו: ומה שאני צריך לעורר עוד עליו להרים מכשול הוא כי מה שכתבתי למעלה כי כת"ר אינו בכלל ולא במנין הספירות, לא יובן מזה שיהיה הוא האין סוף, אינו כן, אבל הוא עם היותו קדמון כקדמות האין סוף הוא עלול ממנו, והוא שמו שאינו נבדל ואינו חוץ ממנו, והוא כולל הידיעות הנעלמות שאינן נתפשות בשום הרהור ומחשבה והם עשר, ולפיכך היה אצילות הספירות במנין הזה וכולן נרמזות ביו"ד במלואה ואלו ואלו הם שם ועצם לשרש השרשים: והנה הנעלמות נכללות בשלשה, ונקראות אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כקבלת רשב"י ע"ה בספר התקונין שלו. (ת"ז ת' ע' קכ"ח ע"א) וכן היא קבלת רב האיי גאון ז"ל שאלו השלשה מאורות הם למעלה מהעשר ספירות, והם שם ועצם לשרש השרשים שהוא אין סוף, וכן נמצא בספר היחוד לרב חמאי גאון ז"ל: והנה השלשה מאורות נכללים באחד שהוא מכללם וכמו שנראה מהמאמר שכתבתי בפרק הקודם לזה, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, והוא רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, והוא כ"ע שקראו המאור הקדוש רשב"י ע"ה במדרש שהבאתי למעלה אוירא עלאה, ואמר דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וכו'. הנה כי אין סוף בקע בכ"ע שהוא אוירא דיליה שאינו חוץ ממנו, והוא עלה לשמו שהוא אויר זה: וכבר התבאר זה מדברי למעלה אלא שהוצרכתי לשנותו פה להוציא מלב הטועים בקבלתם האומרים כי כת"ר הוא אין סוף, ויחסו זה הדעת לרשב"י ע"ה כי ראוהו תמיד במדרשו שהוא קורא לכתר עתיקא קדישא, וחשבו שכנהו כך להיותו הוא הקדמון והוא האין סוף, וחלילה לו ע"ה מזה הדעת, כי הוא היה מקובל מהתנאים אשר קדמוהו אשר היו מקובלים מהנביאים ע"ה ובידו היתה הקבלה האמיתית באלהות, אבל כנהו כן בשם עתיקא קדישא לפי שקדם לכל האצילות, כי בו היה גנוז, וכמו שאמר הוא במדרשו בסוד אויר עלאה ושאין סוף בקע ממנו וגלה נקודת י' שהיא חכמה, וכענין שהתבאר למעלה, ועוד שהוא שם ועצם לאין סוף, ולזה יצדק בו שם עתיקא קדישא, לא שיובן מזה הלשון שקבלת רשב"י ע"ה שכתר הוא אין סוף בהחלט: ועוד יש לתמוה על זה אם היה שכתר הוא אין סוף בהחלט, איך כל בעלי הקבלה ימנוהו ספירה בכלל העשר והוא לא יגדר במספר חלילה, ולדעתם במה ישלימו מנין עשר ספירות ואין לפחות מזה המנין כלל, ועוד שכנוהו בשם כתר, ושאר כנויין, הרבה העלו לו חכמי הקבלה ושרש כל השרשים אין לו שום שם, ולא יוגבל בשום תואר וכנוי כלל כפי אמתת עצמו, כי הוא התחלה וראש לכל והוא יתברך אין לו שום התחלה: וזה לשון רב האיי גאון ז"ל בתשובה שהשיב לרב פלטוי וחבריו ז"ל, חפשנו בכל צדי החקירה מרבותינו המקובלים מפי זקנים קדמונים, לדעת אם יש לשלש העליונות שמות נבדלים בעצמם כאשר לשלמטה מהם, ומצאנום כלם מסכימים בדעת מוסכמת שאין להם שם ידוע, מרוב העלמתן, זולת השמות המיוחסים להם בשם מאורות, וכן השרש שאין לו התחלה אין לו שם ידוע ושם ד' אותיות כ"ש שאר הכנויין כלם מיוסדים על כבוד נברא עד כאן דבריו: הרי ביאר הגאון ז"ל שאפילו הג' עליונות. שהניח למעלה מעשר ספירות, והם אור קדמון, ואור מצוחצח, ואור צח אין להם שם ידוע מרוב העלמתן וכו' וכן השרש וכו': ומה שאמר הגאון ז"ל כלם מיוסדים על כבוד נברא, אין להבין חס ושלום שדעתו שהאצילות שהם עשר ספירות הם נבראים, שהרי הם האלהות מתיחדים ביחוד גמור בהתחלתם ושרשם, אלא שהגאון ז"ל הוציא האצילות בלשון בריאה, וכן נמצא לרז"ל אמרו בבראשית רבה אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ואומר יי' שמו עד כאן: והכוונה להם בב' על חכמה, וכמו שאמרו בבהיר אל תקרי בית אלא בית, הה"ד בחכמה יבנה בית, ואומר זה שלמעלה בראני, הכוונה על מקום אצילותה ומוצאה וכמו שכתוב והחכמ"ה מאי"ן תמצא, ואמרו בלשון בראני וידוע כי היא נאצלת לא ברואה. ואמר הגאון ז"ל כי אפילו שם בן ד' אותיות והוא השם המיוחד הנקרא שם המפורש מיוסד על כבוד נברא והוא האצילות שהוא האלהות, והשם הזה כולל הכל ומיחד הכל כידוע לחכמי לב, והכל להורות על השרש הנעלם ולהגיע אליו, לא לכנות וליחס כלל, ואם כן איך יוגבל ויוגדר בשום גבול ובשום שם, כל שכן להביאו במנין לקראו בשם ספירה: אבל חכמי האמת ירוממוהו בלשון אין סוף, להורות שאין לו סוף ותכלה ולא התחלה, ויקראוהו שרש השרשים ועלת העלות וסבת הסבות, להורות שהוא התחלה ושרש וסבה לכל מה שנאצל מאורו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה יקראהו עתיקא דעתיקין סתימא דסתימין, טמירא דטמירין, ולכת"ר יקרא עתיקא קדישא, והכל לסוד נשגב ונעלם רמזנוהו כבר: שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה ופירושה כפי מה שקבלו בעלי העבודה והוא כי האלהות הוא אצילות עשר ספירות, וספירה מלשון מספר, בעבור היות שרש כל נגדר בגדר עשר, כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כלם נגדרים בגדר עשר וגם הוא מלשון לבנת הספיר על שם האור והזוהר, ואמר בלימה לרמוז שהם בלי מהות אחר נבדל מעצם האלהות כי הם עצם האלהות ממש, ואמר עשר ולא תשע, שלא להפריד הראשון באצילות מהתשע לגודל מעלתה, ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה, לפי שהיא קרובה אל הנפרדים: כי צד הייחוד שוה בכולן כי כולן מתאחדות בעצם השרש, וכמו שאמר שם בבבא אחרת עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן, כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו, ואין סוף בלתי ראש, ולא ראש בלתי סוף, כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו, כי לא ימצא זה זולת זה, הוא מה שאמרו חז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעשה: ואין הכוונה בזכרי בענין הספירות ראש וסוף היות להם גבול ראש וסוף, כי הם האלהות והאלהות אינו נגבל בגבול, אבל הרצון הוא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף לתקון הנבראים, ומצדנו ניחס להם גבול ראש וסוף לא מצדם חלילה: ואמר עשר ולא י"א, שלא למנות השרש הנעלם אשר נאצלו מאורו, שהוא לא יגדר במספר כי אין שם מספר נתפש בו, ואם כן אינו ספירה ולא יבא במנינם, כי הוא למעלה מהם עם היותם שוים באחדותו, אך מעלתו עליהם בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת, וכמו שהמשיל אברהם אבינו ע"ה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה: ולפי קבלת רשב"י ע"ה על כת"ר שאינו בכלל ולא במנין הספירות, תהיה הכוונה באמרו עשר ולא י"א עליו, לפי שהוא עם המאורות העליונים הנעלמים הכלולים בו שם ועצם לשרש השרשים כקבלת רב האיי גאון ז"ל, ולא יבא במספר כי השרש הנעלם לא יצטרך לזה כי פשוט הוא, ובעלי העבודה אומרים כי שרש השרשים אדון יחיד איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אלא שהם מקובלים בו בקצת רמז: חלק א פרק ד אצילות עשר ספירות שבארנו הוא עצם האלהות, וזהו ענין האצילות כי אין הנאצל נפרד מן המאציל, ואינו חוצה לו, ולא דבר אחר בלתו, אבל הוא עצמו כי הוא בהיות ובעצמות ובאחדות ההוא שהיה במאציל קודם התפשטותו בו, כי מהתפשטות בשרש הנעלם באו לא חוץ ממנו, כי אין לומר שמעצם השרש נתפשטו כדרך התפשטות המלאכים שהוא דבר אחד והם דבר אחר נפרד ממנו, אבל ההתפשטות הזה הוא בעצם השרש הנעלם בלתי נפרד ממנו עד שנאמר שהוא הם, והם הוא והכל אחד: ובעלי העבודה קבלו בזה רמז דק ממה שכתוב בתורה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ונהר היא ה"א ראשונה שבשם המיוחד, יוצא מעדן היא היו"ד שבה היה כל האצילות וכענין שהתבאר כבר, להשקות את הגן היא ה"א אחרונה, כי עליה אמר המלך שהשלום שלו סוד הוא"ו שבשם גן נעול וגו', והנהר משקה את הגן שהוא ה"א אחרונה באמצעות הנחלים המתפשטים מהנהר, באמרו כל הנחלים שהם סוד וא"ו שבשם הולכים אל הים ים החכמה, ומשם יפרד משם ולמטה הוא עולם הפרוד אבל עד שם עולם הייחוד האמיתי ארבעה אותיות שבהם נכלל כל האצילות בייחוד וארבעה ראשים בפרוד, אם כן הנאצל במאציל באחדות גמורה כי שמו בו והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו: וכתב הרב המקובל רבי טודרוס הלוי ז"ל באוצר הכבוד בפרק אין עומדין במה שדרשו רז"ל על זכור לאברהם ליצחק וגומ' אשר נשבעת להם בך, מאי בך א"ר אלעזר אמר לפניו רבש"ע אלמלא בשמים ובארץ וכו' ועכשיו שבשמך הגדול בו נשבעת וכו', ופירוש הרב ז"ל ראה והבן כי הוא שמו ושמו הוא וכי הוא בשמו ושמו בו, כענין שכתוב בך, ואומר בי נשבעתי, ולזה נתכוונו חז"ל במאמר עד שלא נברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, ויש גורסין הוא בשמו בלבד עד כאן: והרב המקובל רבי בחיי ז"ל בפרשת וארא כתב בזה הלשון ממה שהזכיר נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצינו והיה בעבור כבודי ואמר עד עברי ולא אמר עד עבור כבודי, אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד עד כאן, ומזה יוחס שם בן ד' לאין סוף לפי שהוא מיחד וכולל כל האצילות שהוא האלהות: ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום פרשת ויקרא (י"א ע"ב) בא זה הלשון, אילין אינון עשרה שמהן דקב"ה אקרי בהו, וכולהו מתקשראן דא בדא בייחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו ואינון ושמיה והוא אינון עד כאן: ובפרשת אמור בא זה הלשון (ח"ג צ"ג ע"ב) לך אמר לבי בקשו פני וגו' דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא, ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר בקשו פני, אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה, אינון שמיה והוא ושמיה מלה חד הוא, בגיני כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד"א דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה במקום אחר. (ח"ג ע' ע"א) תא חזי הקב"ה אפיק עשר כתרין עטרין לעילא קדישין דמתעטרא בהו ומתלבשא בהו, והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא בעמודא ולית תמן פרודא עד כאן, ובבהיר בא זה הלשון דבעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו יחודו של אלהים. ועוד שם דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל"ף ול"א אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו עד כאן, הרי שהוא מיוחד בהם כי אם נאצלו לא נפרדו ולזה נצטוינו בקרבן ליחד כחותיו בו. שאם לא כן איך יותר לנו ליחד דבר שהוא חוץ מהעצם חלילה והיה זה עבודה ללא אלהי אמת אבל אם היה שהם עצם האלהות הרי זו עבודה ליי' לבדו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ב' ע"א) בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה רבי יהודה אלהינו מאי בעי הכא, א"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל עד כאן, והכוונה על ה"א אחרונה שבשם הנקראת עיר ואמר שהיא דחלא כלומר אלהי ישראל ויראתן, שיורה כל זה שהיא ביחוד מה שעליה עצם האלהות, ולזה יותר לומר שהיא דחלא ותושבחתא דישראל כענין הוא תהלתך והוא אלהיך, וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל הוא תהלתך אלהי ישראל והוא אלהיך השם המיוחד, וכאן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת לתהלה שהוא השם ולתפארת השם המיוחד עד כאן. הרי שהם אלהי ישראל והם עצם האלהות ולזה ישראל נתונים להם כענין ואתכם לקח יי' והנה ישראל אינם נמסרים לשום כח ולשום שר ואל כלל כי אם ליי' לבדו, וכענין כי לי בני ישראל עבדים וגו' כי חלק יי' עמו וגו': ולקבוע בנפשותינו שהאצילות הוא עצם האלהות באה הקבלה לחכמי האמת ליחדו בפסוק שמע ישראל. וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל כוף אזניך ושמע בפסוק שמע ענין היחוד האמיתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם ממעלה למטה עד כאן, כל זה יורה שהאצילות הוא עצם האלהות ולזה באה מצות היחוד ליחדו כי אם היה דבר אחר נפרד מהעצם היה זה יחוד ללא אלהי אמת וחלילה: וממה שקבל החכם הזה ז"ל ממה שכתב בפרשת וישמע יתרו בפסוק וידבר יתבאר היטיב היות האצילות עצם האלהות, כי האריך שם הרבה יעלה ביד המשכיל מאריכותו מה שאני בבאורו, עם היות כל זה מקובל מסור לחכמי האמת ולא ערער אדם על זה מעולם כי אם פתי מתעקש שלא נמסרו לו מסורות האמת ולא נשלם בחכמה האמיתית ואין דבורנו עם הסכלים: וראיתי להביא כאן מה שקבל החכם הזה בפסוק לא יהיה לך, זה לשונו ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אבל פני שלי יהיו אלהיך עד כאן, והכוונה על המדות שהם פניו וידוע שאין פני האדם דבר בלתו ולא חוצה לו ולא נפרד ממנו אבל הם הוא עצמו, ומזה נקראו הפנים המאירים אלהים כלומר אלי הם, וכמו שכתב הוא ז"ל בפרשת בראשית השם הזה שתי מלות אלי הם, והנה הנה פירוש היו"ד וזכור את בוראיך מלא ביו"ד והמשכיל יבין עד כאן. וכן היא קבלת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ובפירוש ספר יצירה שלו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (האזינו רצ"ז ע"א) תנא כי שם יי' אקרא הבו גודל וגו' מאי שם יי' אמר רבי שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדו"לה. הצור תמים פעלו דא גבור"ה. כי כל דרכיו משפט דא תפאר"ת. אל אמונה דא נצ"ח. ואין עול דא הו"ד. צדיק דא יסו"ד. וישר דא מלכו"ת, הוא כלא שמא קדישא שמא דקב"ה ובגין כך כי שם יי' אקרא. אמר רבי חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא כולהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין עד כאן, הרי בארו ע"ה בזה המדרש היות האצילות הוא עצם האלהות בלא שום פרוד והנאצל קשור במאציל בייחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת: והחכם ה"ר מנחם מרקנאט זה לשונו כתב על זה המדרש זה לשונו זה המאמר העירני על פירוש הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא רמז על ההויות, ואמר אני הוא, שההויות הנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד וכן מצאתי בתנא דבי אליהו שנתעוררו רז"ל על זה ואמרו ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וכו', משמע כי מלת אחרונים רמז להויות והבן, הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים וכבר ידעת עניינם עד כאן דבריו. ואמר הנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך כה אמר יי' מלך ישראל וגואלו יי' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. הודיענו כי הכל הוא ואין בו רבוי חלילה, ולפיכך יו"ד בראש ויו"ד בסוף, והראשונה תורה עליו יתברך שהוא ראשון והאחרונה שהוא אחרון והאמצעית, כי מבלעדיו אין אלהים והוא מיוחד בכלן, והוא הכל ואין חוץ ממנו, וכן ראיתי כזה הרמז בזה הפסוק לרשב"י ז"ל בספר התקונין שלו. וכתבתיו בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: חלק א פרק ה ראיתי להוכיח עוד ולאמת מדברי קבלה כי האצילות הוא עצם האלהות, ואומר כי קבלה אמיתית קבלו בעלי העבודה כי כוונת התפלות להשפיע הכח העליון אל המדות בכל מדה ומדה הצריכה, ונמצא לחכמי האמת האחרונים זה הלשון כלל הברכות שקבלנו איש מפי איש עד הרב רבי יצחק כן הרב ז"ל שאמרו עליו שהיה שלישי לאליהו ז"ל. דע והתבונן כי לעולם כל ברכות המצות וברכות ההנאה והריח וכל התחנות והברכות של מיושב כלם לתשובה, ותפלות של מעומד כל יום שיש בו קרבן מוסף ואנו מתפללין י"ח ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות לתשובה, והאמצעיות הכוונה והדבור לתפארת, ובלבד שלא יזיז דעתו מהבינה, והאריכו בזה בספריהם להודיע כוונת התפלה, ואין הכוונה להם ז"ל שיכוונו במדה ההיא לבדה כי כוונה כזו תהיה הריסה אבל תהיה הכוונה בייחוד כל השאר בה אלא שעקר הכוונה הוא לעשות המדה ההיא הצריכה לו עקר בשאלתו: ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום אמרו בזה הלשון (ח"ב ס"ג ע"ב) אמר רבי חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כלא ואכליל כלא בהאי עמיקא דבירא, ומהכא שאיב ואתנגיד. בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה ומשקין מניה, ומאן דמצלי צלותיה בעי לכוונא לבא ורעותא לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא בגין דיתקבל צלותיה ויתעביד רעותיה עד כאן, והכוונה כי חכמה עליונה שקראוה כאן עמיקא דבירא שהיא עמוקה ועליה נאמר עמוק עמוק מי ימצאנו, ובירא היא הבינה הנמשכת ממנה שממנה נמשכין הנחלים אל הים האחרון בחכמה ההיא אוצר הברכות והשפע ובה הכל כלול ושרוי והכל מאור העליון שזמן בה הכל להריק ברכות ושפע אל כל העולמות, ולכך אמרו שהמתפלל צריך לכוין אליה להמשיך ממנה הברכה והשפע אל המדה שהוא צריך, וצריך ליחדם ולהסכימם כלם במדה ההיא כמו שכתבנו ואז תקובל תפלתו ויעשה רצונו, ואמרו עוד שם שעל זה אמר דוד המלך ע"ה ממעמקים קראתיך יי' כל זה הוראה אמיתית יורה כי האצילות הוא עצם האלהות כי הכל מסכימים מצד האמת אשר קבלו וגדלו עליו כי כוונת התפלות והברכות אל המדות על הדרך שכתבנו למעלה ובארנו באר היטיב בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. ואם היה שאצילות נפרד מן המאציל ואינו הוא עצמו איך יותר להתפלל ולכוין ללא אלהים חלילה והשואל או מתפלל לשום כח או מלאך עובד אלילים וקוצץ בנטיעות: וזה לשון הרב הגדול הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד דבר נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב עד כאן. ועוד כתב שם זה לשונו ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד יי' מלא את המשכן וזולתו איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים, ובדברי רז"ל דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך עד כאן. ובחלק השלישי פרק ל"ב יבא עוד מזה בסייעתא דשמיא: וכתב החכם רבי בחיי הדיין ז"ל בפרשת יתרו זה לשונו ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות, מתעלה על כל התהלות, כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא, אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה אל השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואמתי כשיקראוהו באמת, וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בשתי לשאול מן המלך וכו', והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין וכו', והוא ז"ל באר זה והרחיב הלשון יותר מדאי יעויין משם, כי ממה שהבאתי מלשונו די להוכיח ממנו מה שרצינו לבארו והוא כי אצילות המדות הוא עצם האלהות ולכן הותרה כוונת העבודה אליהם: עוד כתב בפרשת ואתחנן זה לשונו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללין ונענין, כי יכוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם, והזכיר גוי גדול ולא אמר גוי קדוש או גוי צדיק לפי שהגדולה היא החסד והחסד תחלת המדות, ובאור הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו המדות קרובות אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו ולא אל המדות, ומזה יאמרו רז"ל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עמוד מכסא רחמים ושב על כסא דין הכל כפי מה שצריך המתפלל. ועל המדות הזכיר הנביא ע"ה כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ודרשו רז"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב והבן זה עד כאן. ובזה כתב הרא"ש ב"ר דוד בן הראב"ד ז"ל בספר היהוד, ומקבלת הרבנים האלה יתבאר מה שכתבנו והוא כי האצילות הוא עצם האלהות ולזה קראו משה רבינו ע"ה אלהים קרובים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ל"א ע"ב) אמרו בזה הלשון אמר רבי יוסי האי דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו קרובים קרוב מבעי ליה אלא אלהים עילאה אלהים דפחד יצחק אלהים בתראה ובגיני כך קרובים וגבורות סגיאין אינון דנפקו מחד וכלהו חד עד כאן. הוא קרובנו ואנחנו קרוביו וכמו שכתוב לבני ישראל עם קרובו, וחלילה שנהיה קרובים לשום כח או מלאך חוץ מעצם האלהות, ולא שום כח או מלאך קרוב אלינו כי חלק יי' עמו וגו', ומה שאמר אליו ולא אל המדות אינו כנגד מה שכתב בפרשת יתרו אבל הכוונה לומר שהמכוין וקורא למדה מן המדות אם לא ביחוד (כלים) [כלם] קצוץ נטיעות והריסה, ועם יחוד כלם צריך לכוין אל הכח העליון ליחד הענף בשרשו והנאצל במאציל, להורות בדעתו שהכל אחד ואין שם רבוי הלילה, ובזולת זה הקורא אל המדות לבדן הריסה כי הוא מפריד אלופו של עולם וגם המכוין אל השרש לבדו בזולת מדותיו מכחיש פמליא של מעלה וקוצץ נטיעות על כן צריך לדעת ולהבין כפי מה שקבלו בעלי העבודה וכמו שבא בתורה ברמזים הנעלמים, הנגלים לאשר מצא חן וזכה אליהם כי האצילות ביחוד גמור עם המאציל ואינו נפרד ממנו ולא חוצה לו ושהוא עצם האלהות שאנחנו לו לעם והוא לנו לאלהים ותפלותינו ועבודתנו אליו כי אנחנו עמו ועבדיו, ולזה באה הקבלה האמיתית ליחדו במדותיו בפסוק שמע ישראל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ג ע"א) שמע ישראל כד"א שמעו שמים האזינו השמים אוף הכא שמע ישראל וכלא חד מלה, יהוה, רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא ואקרי א"ב. אלהינו, עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקי ונגדין לכלא, יהו"ה, נופא דאילנא שלימו דשרשין, אחד, כנסת ישראל וכלא חד שלמותא ואתקשר דא בדא ולא אשתכח פרודא אלא כל אחד עד כאן: והכוונה ברישא דכלא היא יו"ד עליונה סוד חכמת אלהים עם קוצה, והוא מקום אצילותה וכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא בלשון ידיעה, והוא אמרו בנהורא דעתיקא קדישא, והוא רום מעלה אויר הקדמון שאינו במנין ובו כלולים השלשה מאורות כלל העשרה הנעלמים שהם שם ועצם לשרש השרשים, ובזאת הכוונה מתיחד הענף בשרשו והנאצל במאציל והכל ביחוד גמור, והיו"ד שבשם עם קוצה רומזת כל זה, ואנו רואים היו"ד עם קוצה קשורים זה בזה דבר אחד מיוחד לא נפרד זה מזה, להורות על אחדות וקשר המאציל בנאצל ושהוא הוא עצמו לא דבר חוץ ממנו, כמו שאין היו"ד חוץ מקוצה ולא קוצה חוץ ממנה ואין זה בלתי זה ולזה באה הקבלה האמיתית בספר תורה שאם היה חסר קוצו של יו"ד פסול. אלהינו עמיקתא דנחלין וכו', ה"א ראשונה שבשם השניה באצילות סוד בינ"ה הרי י"ה. יה"וה נופא דאילנא סוד וי"ו שבשם שלימו דשרשין, והכוונה על תפא"רת ישראל כולל ששה קצוות ומתויים הכל מכל צד תיומת הלולב, והסוד ויעקב איש תם הרי יה"ו אחד כנסת ישראל, ה"א אחרונה סוף המחשבה העליונה קשורה בראשיתה מעלוי לעלוי בסוד אריכות הדל"ת שבאחד בכוונת הלב הרי יהו"ה שם המיוחד המיחד וכולל כל האצילות בשלמות המחשבה והכוונה, וזהו היחוד האמיתי שנצטוינו עליו שהוא שרש האמונה והוא העבודה האמיתית, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נה ע"ב) וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דקב"ה עד כאן: מכל זה יתאמת כי האצילות עצם האלהות ולזה באה המצוה בייחוד, אם היה דבר לעצמו חס ושלום איך יבא הצווי ליחד ולעבוד דבר שהוא נפרד וחוץ מהעצם האלהי וכבר באה האזהרה שלא לעבוד שום נברא וכמו שכתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, והכוונה בשמים חמה ולבנה ככבים ומזלות, ממעל הם המלאכים, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ אפילו שלשול קטן שבים. ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם. שכל אלה הם נבראים כמונו, אבל העבודה תאות אל הבורא שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, הוא השם הגדול המיוחד המיחד מדותיו בו שאינן חוץ ממנו והם בו בלא שום רבוי והם עצם האלהות כמו שבארנו: חלק א פרק ו מן הדברים המופלאים המאמתים אמות גמור ומורים הוראה ברורה על האצילות שהוא עצם האלהות הוא עבודת הקרבנות, והוא כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות אלו עם אלו עד עלותם בקנה אחד לאחדים עד התיחדם במקום יחודן המאצילן הוא אדון יחיד אשר הוא אחד בהם, ובעלי העבודה קבלו כי הקרבן הוא הייחוד וקרוב הכחות, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) בזה הלשון רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי דאקרי קרבן, קרוב מבעי ליה או קרבות מאן קרבן א"ל הא ידיע לגבי חברייא קרבן מאנון כתרין קדישין דמתקרבין כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דעבדין כלהו ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקיאות, הה"ד קרבן ליי' קרבן דאנון כתרין ליי' הוא לאתקנא שמא דא וליחדא ליה כדקיאות בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא דאתעטרי בעטרוי לאתבסמא כלא, ועל דא ליי' בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליי' ולא לאלהים ליי' אנן צריכים לאתערא ולא לאלהים רחמי בעינן ולא דינא עד כאן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון בעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו ייחודו של אלהים, ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כד"א וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וגו', ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף ואין ניחח אלא ירידה דכתיב וירד ותרגום ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן. עוד שם והדין נקודה אתיא דרך הצנורות להדין אתיא ע"י דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחח ליי' שיורד יי' ליי' הה"ד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי הסכימו חכמי המשנה והתלמוד בקבלתם האמיתית על שהקרבן הוא ייחוד הכחות שהוא השם הקדוש שם בן ארבע אותיות המיחד כל המעלות עד אין סוף ואז ריח ניחח ליי' אשר זה יורה היות הנאצל עצם המאציל, ולהורות על שהוא כן נצטוינו בעבודה זו ולזה היתה הברכה מתפשטת בכל העולמות על ידיה, כי השפע והקיום הוא מצד הייחוד וקרוב הכחות הקדושות במקום אצילותן שהוא האלהות האמיתי המיוחד, מה שלא יתכן ולא יצוייר שפע ברכה וקיום מדבר שהוא חוץ מעצם האלהות ונפרד ממנו, וזו הוראה נפלאת על שהאצילות הוא עצם האלהות: והחכם ה"ר בחיי ז"ל כתב זה לשונו ויבן נח מזבח ליי' כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים זהו שאמר מזבח ליי' ומן הרחמים מתעלה ומתיחד הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח עלת כתיב, וכן אמר הנביא יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח והזכיר תחלה מעל המזבח, ואחר כך השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהוא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב וממנו לעליונים ולתחתונים וזהו שאמר וירח יי' את ריח הניחח כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות עד כאן. האמת יבחן מצד הסכמת הכל בו וכן היא קבלת כל החכמים ראשונים ואחרונים כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות הקדושות עד המאור העליון מקור הכל הוא שרש השרשים וכן קבלו איש מפי איש עד המקבל הראשון ע"ה: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר היכלות (ח"ב רנ"ט ע"ב) בזה הלשון והא אוקימנא דבגוונא דא קרבנא סלקא ליחדא יחודא ולאסתפקא כל חד וחד כדקא חזי ליה מההוא תננא דסליק, וכהנא דאיהו ימינא בקשורא דייחודא ברעותא, וליואי בשירתא דא כליל בדא היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברן באתריהו שיפא בשיפא למהוי כלא כליל כחדא כדקא יאות, והא אוקימנא דכד אשתלים כלא כחדא שייפין עלאין בתתאין כדין נשמתא עלאה דכלא אתערת ועאלת בכלהו ונהיר לכלא, וכלהו עלאין ותתאין מתברכאן, וההוא דלא אתידע ולא עאל בחושבנא רעותא דלא איתפס לעלמין בדין כלא סליק עד אין סוף ואתקשר כלא בקשורא חדא עד כאן, הרי באר עוד ע"ה כי הקרבן הוא קרוב הכחות הקדושות שהם סוד האמונה וייחוד של אלהינו ברוך הוא אשר הורה בזה שהאצילות הוא עצם האלהות, ולזה באה עבודה זו להורות על ייחודו ואלו היה הנאצל נפרד מן המאציל לא היה מקום לזה כלל, ולא היה מסלול ודרך להתפשטות האור והשפע לקיום העולמות, אבל בהיות הנאצל ביחוד גמור עם המאציל אז בהתעוררות התחתונים בעבודתם תתפשט הברכה בהם כי הייחוד מקום לכל זה כמו שכתבנו: גם עבודת הקטרת הוראה על קשר הכחות הקדושות וייחודן, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"א.) קטרת קשיר קשירו דמהימנותא עד כאן, הנה שקרא מהימנותא אל האצילות הקדוש שהוא האלהות לפי שהוא האמונה האמיתית אמונתן של ישראל, וחלילה להאמין בדבר שהוא נפרד וחוץ מעצם האלהות כי אם ביחיד המיוחד מכל צד, הוא אדון יחיד אשר האציל כחותיו מאורו לקיום הנמצאים והוא אחד בהם: חלק א פרק ז ראיתי לאחרונים מחכמי אומתנו מתחכמים מדעתם רוצים להוכיח דברים שאי איפשר לשכל האדם להשיגם בדרך המחקר אשר דרכו בו, וזה היה מהם חשבם שאין בישראל חכמה מקובלת כי אם הפלוסופיא ונטו אחריה, עד שזאת הנטיה סבבה להם לשלוח ידם במה שאין היד משגת בדרך החקירה השכלית, ואחר טרחם ועמלם בעיונם והתבודדות להוציא שכלם מן הכח אל הפועל לחשבם שהחיים ההם היו להם החיים האמיתיים עד שלזה הוציאו כל ימיהם בהם, בוקש הדבר והנה הפכו ללענה משפט בבקשם להתחכם בדבר שלא היה להם מבא ופתח להכנס אליו, ומי יתן החרש יחרישו ותהי להם לחכמה, ומהם הר"י אלבו במאמר ב' מספר העקרים שלו פרק י"א אמר שם זה לשונו ומהשכל העשירי שהוא השכל הפועל לא הושפע היות עלול אחר שיהיה שכל עומד בעצמו אלא נפש שקיומה בחומר כנפש הגלגל, ונשאר הוא לפי זה כנקבה שהוא מושפע ואינו משפיע, הוא שאמרו ז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך, הנה באמרם אמרה שבת יורה שירמוז על מדה שהיא מושפעת ולא משפעת והיא השכל העשירי, וקראוהו שבת לפי שחכמי הקבלה ייחסו כל יום מימי בראשית אל עלול אחד מן הז' שכלים האחרונים, ויקראו העלולים ספירות, ויאמרו שהג' ראשונים הם דבר רוחני ויקראו אותם אור שאינו נתפס, והז' האחרונים ייחסו כל אחד מהם אל יום מז' ימי בראשית, ויקראו את העשירי שבת לפי שהוא אחרון העלולים ובו שבת ההשתלשלות ויאמרו שהשכל האחרון שהוא השכל העשירי והוא השכל הפועל והוא הספירה העשירית שיקראוה שבת נתרעמה לפני הקב"ה למה שבת בה ההשתלשלות ולא היה לה בת זוג כלומר נמצא אחר שיהיה שכל עומד בעצמו, וכמו שהוא בשאר השכלים שיהיה מושפע ממנה עד שנשארה היא כנקבה ומושפעת, ולא משפעת ואמרו שהשיב הקב"ה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך עד כאן: הנה התחכם מדעתו ואמר שהעלולים שאמר עליהם בפ' ההוא שהם אפשרי המציאות הם שקראו חכמי הקבלה ספירות, ולדעתו הספירות הם השכלים הנפרדים שהם דבר אחד זולת האל יתברך, וחלילה לחכמי הקבלה מקבלי האמת מהיותם מזה הדעת שהרי קבלו איש מפי איש כי כוונות העבודות אליהם כמו שכתבנו למעלה מקבלתם ואם הם השכלים הנפרדים איך יותר זה והיא הריסה, כי לא הותר לכוין ולקרא לשום נברא חוץ מהאל יתברך: ובירושלמי דברכות פרק אין עומדין אמרו בזה הלשון ר' יודן אמר בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לבן ביתו ואומר לו איש פלוני בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן אם באת לך צרה לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח לו והוא ענה לך הה"ד כל אשר יקרא בשם יי' ימלט עד כאן, הרי שלא הותר לקרא ולכוין לשום נברא כי אם בשם יי' שהם מדותיו הנאצלים מאורו והם הנקראים שמו כידוע למקבלי האמת העומדים בסוד השם הגדול וכמו שהתבאר כבר והם ע"ה לא שללו כי אם דבר נפרד באמרם לא תקרא למיכאל וכו' ואמנם מה שהוא נאצל אינו בכלל זה שהרי הוא עצם האלהות. ואם כן איך ייחס הוא הדעת ההוא לחכמי הקבלה, ויאמר שהעלולים ההם שאמר עליהם שהם איפשרי המציאות הם הספירות וכבר הצילם השם יתברך מזה הדעת: ושבקה להימנותיה שהרי הוא עצמו כתב בפרק שמונה ועשרים מאמר שני וזה לשונו ובעבור זה הוא מבואר שאין שום אדם רשאי להשתמש בדבר מדברי חכמי הקבלה מסברת עצמו אלא אם כן יהיה מקובל מפי חכם בעל קבלה בה וכו', וכבר הזהיר על זה גדול החכמים האחרונים המקובלים רבינו הרמב"ן ז"ל ואמר כי דברי חכמי הקבלה לא יושגו ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם כו', והסברה בה אולת רבת הנזקים, אלו דבריו ז"ל בפירוש התורה עד כאן: ועל מה שאמר בהשתלשלות הדברים ורבוי הנמצאות מן האחד הפשוט יתברך, כי הוא השפיע עלול אחד, והעלול ההוא ממה שישכיל מהתחלתו יושפע ממנו שכל אחד וממה שישכיל את עצמו יושפע ממנו נפש הגלגל וגרמו, שאם נודה זה במה שישכיל מהתחלתו שיושפע שכל אחר איך נודה שמהשכלתו את עצמו יושפע נפש הגלגל וגרמו, ויהיה זה האמנת שתי רשויות חלילה, ולא ירגיש אחר שהוא סובר שהם נפרדים, ועוד שהוא נגד התורה ומקבליה ע"ה באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וקבלו בעלי העבודה כי זה הפסוק מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, וכשיפורש בעליונים הנה שם אלהים ירמוז לה"א ראשונה שבשם הגדול, וכשיפורש בתחתונים ירמוז לה"א אחרונה, ואחד זה ואחד זה רומז אל האצילות שהוא האלהות, כי אין דבר יוצא חוצה לו והוא לבדו הבורא עליונים ותחתונים. ובבראשית רבה כי גדול אתה ועושה נפלאות, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו שנושאין עמו במשאו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו, אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות למה כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם עד כאן. הרי בארו ע"ה כי אלהים הנאמר בבריאה אינו משותף אבל נאמר על היחיד האמיתי, והוא לבדו ברא העולם ואין שום נברא מתקלס עמו לומר שהוא נשתתף עמו בבריאה, שהוא משאו כי אם הוא לבדו, והוא אמרם כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך וכו', ואם היה כדעת הרב הזה שאמר בסוף הפרק ההוא, הנה זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה, והוא שממה שישכיל העלול מעצמותו יושפע נפש הגלגל וגרמו, וכן כל שאר השכלים וגרמים ונפשותם עד העשירי, ומן העשירי יושפע חומר כל מה שתחת גלגל הירח וכל הנפשות אשר שם, הנה אם כן לדעתו לא ברא אלהים לבדו את העולם: ודעת רז"ל מקבלי האמת כי בריאת שמים וארץ קדמה לבריאת המלאכים, אמרו בבראשית רבה אימתי נבראו המלאכים רבי יוחנן אמר בב' נבראו המלאכים וכו', רבי לוליאני בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו. והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו, אלא אני יי' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם, ביום ראשון לא היה מלאך וכו' עד כאן: וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי רבי אליעזר פרק ד' בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים וכו'. והלא השמים והארץ נבראו ביום ראשון שנאמר בראשית ברא וגו' ואיזה רקיע ברא ביום שני רבי אליעזר אומר רקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו' עד כאן: והקרי והכתב בפסוק ישרישונו אמונה אומן בבריאה, כי הקרי והוא מאתי בא להודיענו היות הבריאה מאת הבורא, וכי מאתו היה הכל ואין דבר יוצא חוצה לו, ולפי שלא יחשב שהיה הוא יתברך הסבה הרחוקה בבריאה, וכבר היו השכלים יותר קרובים כי מהם הושפעה כדעת החכם הנזכר, וכמו שאמר הפלוסוף שהאל עיין בעולם השכלים והשפיע מהם המציאות, לזה בא הכתב מי אתי לשלול שלילה מוחלטת ולומר כי הוא יתברך הסבה קרובה, והוא לבדו הבורא ולא היה שם אז שום דבר חוץ ממנו ישפיע ממנו המציאות כי אם מאתו יתברך היה הכל: ולא הרגיש החכם הזה כי השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול ועל הדרך שיראה הוא ז"ל הוא ענף מענפי השרש המר, בנוי על סברת קדמות העולם שהכל היה בחיוב, כדעת הנפסד המפורסם לפלוסוף הורס עקרי הדת הקדושה: אבל אנו מאמיני התורה ומקבליה שהיא תשרישנו שהכל היה בכוונה וברצון פשוט, לא יקשה עלינו איך איפשר הרבוי מן הסבה הראשונה עם היותו אחד בתכלית הפשיטות, כי זה מגדר הרצון כי עם היותו בתכלית האחדות והפשיטות ימציא הרבוי ברצונו להורות על מציאותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, והוא שכתוב והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו אותה ויעש, כי ישלים חוקי, וכהנה רבות עמו. ופירושו כפי כוונתנו. והוא, יורה על שהוא יתברך בהיותו מציאות נצחי תמיד בענין אחד עד שיצדק בו תמיד לומר הוא, באחד, שלא נאמר כי אחר שברא העולם יצא מן ההיות ההוא השוה ברבוי הנמצאים, אבל היה תמיד באחדות ההוא, ומי ישיבנו, להורות על יכלתו כי הבלתי בעל תכלית לא יושב, ונפשו אותה ויעש, כי המציא כל הנמצאים ברצון פשוט. ואמר כי החפץ היה להשלים הנמצאים ההם שהמציא להגיעם אל תכלית משובח אשר מחוק הנמצא להגיע, וזה כי ישלים חוקי: ולפי שלהגעת השלמות והחוק לא תספיק מעלה ומצוה אחת, אבל כבר יצטרך העובד אל קנין כל המעלות והמצות אשר כפי התורה להגיע אל ההצלחה אחרונה, אמר וכהנה בלשון רבים, שב אל כי ישלים חוקי להורות על כי המציא השם יתברך רבוי מעלות ומצות להשלים זה החוק, וכאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ואמר רבות, לומר כי כמו שלהשלים הפרט המציא רבוי מעלות ומצות לתכלית אחד והוא הגעת השלמות, כן עם היותו יתברך אחד פשוט בתכלית האחדות והפשיטות המציא הרבוי בנמצאות מתחלפות, וזה היה לתכלית אחד בלבר והוא קיום הנמצאות כלם, והקשרם קצתם בקצתם והתאחד כל חלקיהם עד שיעלה הכל ויקשר בסבה אחת פשוטה יתברך, וזה אמרו וכהנה רבות עמו, כי עם רבוי והתחלפות הנמצאות לא יצאו מאחד, והרבוי ההוא בהתאחדו קצתו בקצתו יורה על האחד האמיתי הפשוט אשר בא ממנו, ולזה המציא השם יתברך הרבוי מאחדותו הפשוט להעיד באחדותו: וירצה עוד באמרו וכהנה רבות עמו, כי הוא אמר למעלה שהוא במציאות שוה ואחדות פשוט, ויכול בלתי בעל תכלית ורוצה ברצון פשוט וכענין שבארנו, וידוע לחכמים כי אין שום אחד מאלו דבר נוסף על מהותו, כי הוא ורצונו ויכלתו אחד, וכמו שאלו ואם הם שמות מחולפים לא ידומה שיחייבו רבוי בו אבל הם עמו כלומר שהוא אחד בהם, כן רבוי הנמצאים לא יחייבו רבוי בו, אבל היה מחכמתו הנפלאה להמציאם ולסדרם באופן יעידו על אחדותו, ולזה סדר האדם הגדול שהוא כלל הנמצאים כלם כאיש אחד, וגוף אחד וכל מה שהדברים מתקרבים יותר אצל השרש הנעלם יתברך הם מתאחדים יותר והיה זה כן להורות על אחדות השרש אשר באו ממנו, ועל זאת התכונה סדר הוא יתברך האדם שהוא עולם קטן שהוא לתבנית העולם הגדול, וזה וזה באו להורות ולהעיד על היחיד המיוחד. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קס"א.) אמרו בזה הלשון ועתה יגדל נא כח אדני וגו' רבי אחא ורבי יוסי אמרי זכאין אינון ישראל מכל עמין דעלמא דקב"ה אתרעי בהו, ואתכני בהו ואתפאר בהו דהא עלמא לא איברי אלא בגינהון דישראל דישתדלון באוריתא בגין דחד בחד אתקשר, וישראל לתתא בהאי עלמא אינון קיומא דיליה, וקיומא דכל שאר עמין אימתי בזמנא דעבדי רעותא דמריהון. תא חזי כד ברא קב"ה בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא יקירא עילאה, ויהב חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קב"ה עלמא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תלייאן, וההוא לבא אתקשיר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא, כך הוא כד ברא קב"ה עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דארעא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחרת להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין. ותנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם והמזבח. ובית האולם והמזבח סחרן להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינה וכפרת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל עלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי ישובא דאינון שייפי דגופא. ולבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הה"ד מכון לשבתך פעלת יי' כגוונא דא לעילא ברזא יקירא סתימאה ימא עילאה לקבל דא, ואי תימא לעילא מן ימא וימא מן ימא. תא חזי נהר דינור אסחר לכמה משריין מקבלי שבעין סטרין גליפין משבעה דליקין ואינון סחרן לאינון שמשין דלגו מינייהו ואינון סחרן לארבע רתיכין, ואינון סחרן לההיא קרתא קדישא דרביעא עליהו. ותאנא תמן עזרות לגו מעזרות, לית ישיבה בעזרה דתמן אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו דתמן מתישבי ויתבי. וסנהדרי גדולה משתכחי תמן בלשכת הגזית וההוא בית דינא עליהו דמשמש לאתר דמשמש, ודינא אתיהיב מתמן לקדישי עליונין עד דמטא לאתר דאיקרי קדש הקדשים כלא ותמן הוא לבא שריא ודא אתזן ממוחא דעילא ואתאחיד דא בדא. כגוונא דא לעילא לעילא, ואיהו ברזא דמלכא עילאה עד דאשתכח דכלא אתזן מן מוחא עילאה סתימאה דכלא, וכד יסתכלון מילי כל אתקשר דא בדא ודא בדא עד כאן. והמבין הכוונה במה שכללו המאמר הקדוש יתבאר לו קשר הנמצאות קצתם בקצתם עד התאחדם באחד, להעיד כי האחד האמיתי ברא אחד וידע כי הוא לבדו ברא העולם: ואם היה השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול וכדעת הרב בעל העיקרים ז"ל הנה יפול במה שברח ממנו, כי הוא ברח מפחת השניות והרבוי ויפול בו, ואם היה השתלשלות הנמצאות בדרך ההוא, אי איפשר להם שיתקשרו ויתאחדו קצתם בקצתם, אחר שהיה השתלשלותם באמצעות דבר נפרד היו נפרדים, ולא תשלם הכוונה בהם שהיתה להורות על אחדות האחד הממציאם, אבל כשנאמין שהאחד המציאם מאתו בלא אמצעי, הנה יאמן שיתכן להם ההקשר וההתאחדות קצתם בקצתם עד הגיעם אל האחד הממציאם, ואז הם עדות על אחדות האחד, ולנטוע זה בלבבות באה החכמה להעיד עליו באמרה יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו וגו', והכוונה הנעלמת בזה שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, וכמו שיבא עוד מזה בפרק י"ד מזה החלק בסייעתא דשמיא. ובמה שכתבתי בזה הענין נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק א פרק ח אדון יחיד שרש כל השרשים ית' הפליא עצה הגדיל תושיה להאציל אצילותו בו להיות מקום שבו יברא המציאות, ולהיותו כלי בו יתקיים, כי בלתו לא היה כל זה איפשר כלל. וזה לשון החכם הרב המקובל רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב החסיד רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל. הוסיף השואל לשאול באי זה הכרח תכריח שיש שם עשר ספירות, כי רצוני לומר שאין שם רק אי"ן סוף בלבד: תשובה אי"ן סוף הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול, ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלמותו, ואם תאמר שהגבול הנמצא ממנו תחלה היה העולם הזה שהוא חסר מהשלמתו, חסרת הכח שהוא ממנו, ולפי שאין לחסר שלמותו יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר, כשהם מקבלים מהשפע הבא משלמותו הם כח שלם, ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר, ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון, והשלמות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר: ואם תאמר כי הוא בלבד כיון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב על זה כי הכוונה מורה על חסרון המכוין. ואם תאמר שלא כוון בבריאתו, אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר הבא במקרה אין לו סדר, ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר, על סדר הם מתקיימים, ועל סדר הם מתחדשים, ועל סדר מתבטלים, והסדר הזה שבו הם מתקיימים ומתבטלים הוא הנקרא ספירה, שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר, ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות הם משתנים זה בזה ויש בהם רם ושפל ובינוני, ואע"פ שכלם מעיקר אחד והכל מאי"ן סוף שאין חוץ ממנו ע"כ: עוד כפל וכתב ועל מה ששאלת באיזה דרך תכריח שיש שם ספירות, דע כי אי"ן סוף אין לומר בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה לא דבור ולא מעשה, אע"פ שאין חוץ ממנו, ואין לומר בו שום דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל, כי כל מוגבל משתנה ואין אצלו לא שינוי ולא חידוש ולא חילוף, ואנו רואים מתוך הכתוב שהוא אוחז דרך גבול, ויעל, וירד, ויבא, וילך, וידבר, ויאמר, וכל כיוצא בזה: ואם תאמר כל זה נאמר להשגת השכל, כבר ידעת כי השכל יש לו גבול, א"כ כל הנבראים הנמצאים בכתוב נאמרים על גבול, אע"פ שהגבול מבלי גבול, והגבול הזה הם הספירות וכל סדרי בראשית וסדרי המצות שהם על סדר הספירות מעידות על זה, וכ"ש סדרי הקרבנות שכתוב בהם את קרבני לחמי לאישי, זה יעיד שיש רחוק שהוא מתקרב מדבר לדבר עד שהוא מגיע לזה העליון, וכל זה לא יתכן בלתי ספירות וסדורן במוטבע במורגש במושכל, כי לשון עליה וירידה שהיא מדרך הטבע, והריח שכתוב בו וירח יי' את ריח הניחח שהוא מדרך ההרגש, והשגת החכמה שכתוב מי כהחכם שהוא מדרך השכל כל אלה יש להם גבול, ומה שאין לו גבול אין להגבילו ולהמשילו בכל אלה, וסדר הספירות שהוא גבול מבלי גבול נקרא בבראשית רבה סדר זמנים, כמו שאמרו ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והם נקראים סדרי בראשית ע"כ: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותן העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן העשרה נכללין. כל תרי"ג מצות ע"כ: ידוע כי הידים כלי הפעולה וזולתם לא תצוייר, וכן לא יצוייר ולא יתכן שום פועל כי אם בספירה, ולפיכך היה ונברא הכל באמצעותם לפי שהם לאדון יחיד כמו הידים לנשמה לפעול בהם ולהראות כחה, ואין המשל דומה לנמשל מכל צד לפי שהספירות אינם דבר זולת השרש וחוץ ממנו כי הם באחדות אמיתי, מה שאין כן הנשמה עם כליה כי זה רוחני וזה גשמי, אלא כדי לקרב הדבר אל השכל ימשילו כן, כי אי איפשר לגשם להשיג ולהבין בזולת זה, וכמו שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן הם סדר הנבראים, וכן סדר התורה כלה כמו שיתבאר בס"ד, נמצא שאין דבר יוצא מהם חוצה כי הם הכל וזולתם אי איפשר למציאות שימצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בהם כי הם הכלי שבו יושפע השפע והברכה לעולם: ובאידרא דרשב"י ע"ה (ח"ג קל"ב.) תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתקן בהדין תקונין לא אשתכחו עלאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי. וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה כי קיום כל דבר בעוד הרצון בו, ר"ל כי קיום העולם התחתון והעליון בעוד התפשטות אצילות עלת העלות בו, ויהיה כל בהתהפך הרצון להשיב הדברים להויתן כמושך רוחו אליו ע"כ: הרי באר כי קיום העולמות הוא התפשטות האצילות שהוא הלב והרצון וזולתו אי איפשר המציאות וקיומו, ולזה הוכרח וחוייב התפשטות האצילות מאדון יחיד ובו הראותו אחר שהיה כמוס ונסתר בו להמציא בו הנמצאים כלם למלוך עליהם ולגלות מציאותו: ובפרקי ר' אליעזר פ"ג אמרו בזה הלשון, מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם, השיבה לו ואמרה, רבון העולמים אם אין צבא ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך, אי זו כבודו של מלך, שמע אדון העולם וערב לו, אמרה תורה בי נתיעץ הקב"ה לברא את העולם שנאמר לי עצה ותושיה וגו' ע"כ: והכוונה כי בתורה הקדומה שהיא חכמת אלהים שהיא כוללת כל האצילות, כי בה היה כמוס, נברא הכל, ולזה התחילה התורה בה בראשית והיא ראשית הכל, ותרגם אנקלוס ע"ה בקדמין הם הנתיבות הקדומות, ותרגום ירושלמי בחוכמא, ועוד שם בעשרה מאמרות נברא העולם, בשלשה כללו שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, והכוונה באמרם בעשרה מאמרות כנגד עשר ספירות שהם נכללים בשלשה ראשונות, שהם חכמה ובינה ודעת, ובהמצא אלו נמצאים כלם כי חסד ונצח ענפי החכמה, גבורה והוד ומלכות ענפי הבינה, תפארת ויסוד ענפי הדעת, ובחכמה נכלל הכל כי ממנה נאצלו ובה הכל תלוי, ובה נברא הכל וכמו שכתוב מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית וגו', ומחכמה נאצל הכל בבינה, והוא הפועל בעליונים ובתחתונים מכח חכמה, ולזה כוונו רז"ל בב"ר באמרם היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מג.) א"ר אבא מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית, כמה סגיאין אינון עובדוי דמלכא קדישא וכלהו סתימין בחכמה, הה"ד כלם בחכמה עשית, כלם בחכמה כלילן ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיעין לגבי בינה, ומתמן אתעביד כלא ואתקן כלא כמד"א ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה עשית בבינה: מכל זה יתבאר כי אצילות עשר ספירות היא כלי ומקום לכל מה שנעשה ונוצר ונברא בעליונים ובתחתונים, ובלתו אין דרך לזה כלל, ואם כן מוכרח היה התפשטות האצילות לשיברא המציאות ויקויים בו: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו אני יי' עושה כל נוטה שמים לבדי וגו', אני כשנטעתי אילן זה, להשתעשע בו אני וכל העולם, ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו, ובו צופין, ולו מחכים, ומשם פורחים נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לומר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבו נטעתי והשרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגיליתי לו סודי זה. א"ר רחמאי, מדברך נלמוד שצורך העולם הזה ברא הקב"ה קודם לשמים, אמר לו הן. משל לה"ד למלך שבקש ליטע אילן בגן השגיח בכל הגן לדעת אם יש לו מעין מים המעמיד אותו ולא מצא, אמר אחפור מוצא מים ואוציא מעין כדי שיוכל להתקיים האילן, חפר והוציא מעין נובע מים חיים ואח"כ נטע אילן ועמד ועשה פרי והצליח בשרשיו שהשקהו תמיד ששאב מן המעין ע"כ: האילן הזה הוא שאמרו עליו במדרש הזה, אילן אחד יש לו להקב"ה ובו שנים עשר גבולי אלכסונים. והוא שאמרו עליו במדרש שוחר טוב תנא עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו ע"כ. ואמר שנטעו להשתעשע בו כל העולם כי זולתו אין לו קיום, והוא שאמר שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו וכו', וא"ר רחמאי מדברך נלמוד שצורך העולם הזה וכו', הרי בארו בפירוש שאצילות זה האילן היה צורך העולם, כי זולתו לא יברא ולא יתקיים. משל למלך שבקש ליטע אילן וכו': מוצא המים הוא העדן שהוא המקור שמשם נאצל האילן, והמעין הוא הנהר היוצא מעדן המשקה את הגן לשיפרח ויצליח האילן הזה בשרשיו, וירמוז ג"כ המשל לבריאת העולם וראה הקב"ה שאי איפשר שיתקיים בזולת שיוציא קודם מוצא מים להשקות האילן שהוא העולם, ואז חפר והוציא מוצא המים, כלומר האציל מאורו האצילות שיהיה כלי ברכה שבו יתקיים העולם, כי אי איפשר זולתו: ובמדרשו של רשב"י פרשת בראשית (טו.) אמרו בזה הלשון זוהר סתימא בטש אוירא דיליה, מטי ולא מטי בהאי נקודה. וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה לתושבחתיה, תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין, ורזא דא זרע קדש מצבתה ע"כ. וזה מה שרציתי לבאר בפרק זה: חלק א פרק ט קבלו בעלי העבודה כי אדון יחיד שרש כל השרשים הנקרא אי"ן סוף איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל, אך קבלו בו קצת רמז, וכבר פירשתי בפירוש עשר ולא י"א לרמוז שלא יגדר בגדר מספר, ולא יבא בחשבון כלל: ואמרו חכמי האמת כי עליו אמרו דרך כלל אל יהי לך עסק בנסתרות, ולהיותו נעלם בתכלית ההעלם לא רמז בו משה ע"ה הורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה לגודל תעלומיו, ומהעלמותו נתבונן מעלת אצילות ראשון שהוא שמו והוא בו כשלהבת בגחלת הוא רום מעלה עד שלרוב העלמו ומעלתו קבל רשב"י ע"ה שאינו במנין המדות ואינו נתפס בהרהור הלב כלל כמו שכתבנו במה שקדם, וגם באצילות ראשון ושני קבלו בעלי העבודה שאין כח באדם להתבונן בהם לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה פרק אין דורשין ת"ר יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, ת"ל לימים ראשונים, יכול ישאל אדם מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. הרי בארו ע"ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת וארא (ח"ב כב.) אמרו בטחו ביי' עדי עד דהא מתמן ולעילא אתר טמיר הוא וגניז דלא ייכול לאתדבקא, אתר הוא דמיניה נפקו ואצטיירו עלמין, הה"ד כי ביה יי' צור עולמים, והוא אתר גניז וסתים, ועל דא בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל בר נש מכאן ולהלא לית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה דהא סתים וגניז מכלא, ומאן איהו י"ה יי' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ולית מאן דקאים על ההוא אתר. א"ר יהודה קרא אוכח עליה דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים עד הכא אית רשו לאסתכלא, מכאן ולהלה לית מאן דיכול למיקם עליה ע"כ. הרי בארו ע"ה כי באצילות ראשון ושני אין רשות לאדם להסתכל ולהתבונן, והטעם מפני שכל הקרוב יותר אל השרש הוא יותר נעלם, ויותר נמנע ההשגה וההתבוננות, וכ"ש בשרש עצמו ית' שהוא מתעלה ומתעלם מכל שאי איפשר להתבונן בו כלל, עם שהוא הכל וכולל הכל ומיוחד בכל, אבל מתוך התאחדו והקשרו במדותיו שהם נאצלים ממנו מעלתו וגדולתו מתפרסמת ונכרת, שהוא ית' מראה בהם כחו וגדולתו בפעולותיו שהוא פועל על ידם להתאחדו בהם, ומצד פעולותיו נגלה לעין כל, מה שלא היה איפשר להשיג ממנו דבר ולא להכירו ולדעת אותו אם לא באמצעות מדותיו הנאצלים מאורו, והוא ית' מתיחד בהם כלהב האש המתיחד בגווניו, ומתעלה ומתרומם מהם עד שאי"ן סוף לרוממותו: והנה הוא מראה פעולותיו ומעלתו בהם עם היותו נעלם מכל, כי מתוך הנגלה יתבונן האדם בנסתר, כי הנשמה שבאדם נעלמת ואינה נכרת, אבל בהראותה פעולותיה באיברי הגוף והאיברים פועלים בכחה ובסבתה אנו מכירים מעלתה ובאים עד תכונתה, כך הוא המשל והדוגמא כי שרש הכל ית' נעלם ונסתר, הנה הוא מראה כחו וגדולתו ומעלתו ומציאותו באמצעות מדותיו שהוא להם כמשל הנשמה לגוף, ומהם אנו מכירים מציאותו וגדולתו מה שלא היה איפשר בזולת אצילותו, כמו שלא היה איפשר להכיר מעלת הנשמה ולהתבונן בה בזולת איברי הגוף שהיא פועלת על ידם, ולזה רמז איוב באמרו ומבשרי אחזה אלוה, כלומר שמבחינת גופו היה בוחן האלהות, והוא מה שכתבתי כי מעלת הנשמה תוכר ותושג מצד הגוף שהיא מראה כחה ופעולותיה על ידו, ובזה אנו יודעים מציאותה, כן הוא המשל בענין האלהות כי באמצעות האצילות אנו יודעים מציאות אדון יחיד המאציל, ואם כן מוכרח ומחויב היה אצילות המעלות המתיחדות באמצע יחודו ית' כדי להכיר מציאותו ומעלתו ולהעיד באחדותו, כי ברוב העלמתו והסתרו מכל לא היה איפשר להכירו ולהתבונן בו אם לא על ידו: וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה זה לשונו ולכך נעשו המדות כך להתבונן בהם באי"ן סוף ע"כ. התבאר אם כן מה שרצינו באורו והוא כי זריחת אור האצילות והתפשטותו בשרש הנעלם היה להתבונן בו ולהכיר ולדעת מציאותו ולהעיד באחדותו, והוא מה שרצינו לעמוד בו בזה הפרק: חלק א פרק י הפועל כל מה שיהיה ביתר שאת ומעלה ושלמות יורה יותר על פועלו היותו בתכלית השלמות, וכל מה שיהיה הפועל ההוא מתיחס אל פועלו בשלמות ומעלה יורה יותר על מציאות פועלו והיותו שלם לאי"ן סוף, שאם היה שהפועל ההוא מתאחד בעצם הפועל ולא נפרד ממנו הנה זה יורה על היות הפועל ההוא שלם מכל צד בתכלית השלמות, וממנו יתבונן המבין לדעת מציאות פועלו ושלמותו, מה שלא ימשך כל זה אם היה הפועל נפרד מן הפועל וחוץ ממנו: ואחר זאת ההקדמה האמיתית אומר כי כבר הסכימו כל החכמים והעלו ונמנו וגמרו כי ראוי לסלק מהאל ית' כל חסרון להיותו הוא השלמות בעצמו. ולזה אומר כי להיות האצילות שלמות מבלי חסרון כי הוא עצם האלהות, חוייב שיהיה בזאת המעלה והשלמות, רצוני, נאצל לא נברא כי הנאצל אינו נפרד מן המאציל, והוא שלמות מבלי חסרון להיותו במאציל באחדות, מה שאין כן הנברא שהוא חסר, להיותו חוץ מן הבורא ונפרד ממנו, ופועל כזה תהיה הוראתו על פועלו חסרה, ואולי לא יורה עליו כלל להיותו רחוק ממנו ובלתי מתיחס אליו ולא נערך אליו ולא דומה לו, ובמה יודע איפה מציאות שרש כל השרשים ותוכר מעלתו אם כן, כי מצד הנברא החסר הרחוק ממנו לא יודע כלל, לא נשאר אם כן כלי בו נשיג מציאותו כי אם במה שהאציל, שיש לו ערך ודמיון עמו במה שהוא בו באחדות, כי ממנו נתבונן בו לדעת מציאותו ולהכיר שלמותו שהוא בלתי בעל תכלית: ולזה היה המציאות הנמצא ממנו תחלת אצילות מדותיו להיות כח האצילות שלם, מה שאין כן כח נברא שהוא חסר, שאם לא היה כח האצילות שנוטלין ממנו ואינו חסר היאך היינו מכירים שפע השלמות הבא מאי"ן סוף, כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט, מה שאין כן האצילות שכחו שלם להשפיע בשלמות מבלי חסרון להיותו מיוחד בשרשו שהוא מקור השלמות והשפע, ואם כן אצילותו היה מאתו להורות על מציאותו ועל שלמותו להיות לו יחס וערך ודמיון עמו, מה שאין כן בשום נברא מן הנבראים: ויעיד על כל זה קצת מקראות מהמזמור המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום הנקרא איתן האזרחי, (תהלים ע"ט) שהוא בעל החסד, כי הוא אשר עמד במקום מדת החסד לעשות חסד עם כל באי עולם להביאם באמונת הייחוד האמיתי לזכותם, וכמו שאמרו בבהיר מאי וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה') כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וכו', ולזה פתח בזה המזמור במדת החסד שהיא מדתו, והנה הוא מפרסם בו מלאכתו שהוא הדעת האמונה האמיתית, ואמר חסדי יי' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי, ובאר זה ואמר כי אמרתי עולם חסד יבנה, כי ממדת החסד ולמטה הוא בנין העולם, כי משם ולמעלה אין התבוננות והשגה כי הוא עולם נעלם. שמים הם שמו של הקב"ה כמו שאמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וגו'. תכין אמונתך בהם, הוא מה שכתבנו למעלה כי במדותיו הנאצלים מאורו הכין אמונתו כי מהם יודע מציאותו, והמשיך ואמר כרתי ברית לבחירי וגו', הכוונה על מלכות בית דוד ליחדו בשמים הנזכרים ולזה תכפם זה לזה, ולהורות שהוא מתפרנס משם וחוט של חסד משוך עליו: ובמדרש שוחר טוב שמים תכין אמונתך, ולא השמים בלבד אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד שנאמר והוכן בחסד כסאו. משל למה הדבר דומה לכסא שיש לו ארבע רגלים והיה אחד מהם מתמוטט נטל צרור וסמכו, כך היה הכסא של מעלה כביכול שנתמוטט עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו בחסד, הוי עולם חסד יבנה ע"כ, ויודו שמים פלאך יי' ההודאה הוא הפרסום וההודעה וגילוי הדבר שהיה מופלא ומכוסה, אמר כי השמים האלה שהם שמו ית' נאצלו לפרסם על ידם המופלא הוא אדון יחיד ולהודיע מציאותו, אף אמונתך בקהל קדושים, ר"ל אף יודיע האמונה האמיתית הזאת השמים שהם בקהל ישראל בניו הנקראים קדשים כי משם נתנה תורה להם והם הנותנים כי על ידה משיגים כל זה ומתפרסם המציאות הנעלה, כי מי בשחק יערוך ליי' הוא נתינת טעם לכל האמור כי הוכרח וחוייב להאציל ממנו מדותיו לפרסם זה, כמו שהודענו כבר כי הנברא כחו חסר ולא יספיק לזה, והוא אמרו כי מי בשחק, רמז לגלגלים המורגשים כלומר מי מכולם יערך ליי' להודיע זה, כי אין להם ערך ויחס עמו לפי שהם גוף הווים וגם יפסדו בהגיע עתם, ואין צריך לומר אלו אלא אפילו הנבראים הנוראים שהם פשוטים ונצחיים והם המלאכים, והוא שאמר ידמה ליי' בבני אלים, ואמר ידמה בהם, לפי שיש להם קצת דמיון עמו להרותם נבדלים מחומר, ועם כל זה לא יספיקו לזה כי הם נבראים והנברא חסר, אבל האצילות יש בו די לזה והוא הפתח ליכנס אליו ית' ועל ידו הוא מתפרסם ונודע ומתקלס, ונערץ בסוד קדושים, כלומר בקהל כמו לא ישבתי בסוד משחקים, והוא נורא על כל סביביו, על כל מי שהוא סבתם, יי' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה וגו', הורה על האצילות שהוא מתפרסם ומתקלס על ידו, כי באמרו ה' אלהי צבאות הרמז על שבעת אבני הבנין, ובאמרו י"ה הרמז על שלשה ראשונות שהם נכללים בשם זה, ואמר חסין, על השרש הנעלם שהוא תקיף בהם ועל ידם מודיע גבורותיו ונוראותיו, ואמר ואמונתך סביבותיך וכלומר כי אמונת מציאותו נודעת על ידיהם שהם מסובבים ממנו והם סביבו, כלומר מתיחדים באמצע יחודו מה שלא יושלם זה על יד שום נברא לפי שאין לו שום יחם ודמיון עמו ית': וגם לזה רמז ישעיהו ע"ה באמרו ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו, לומר ממי מהנבראים תקחו ראיה מדמות וערך לשתביאו האל בדמיונכם כלומר שתאמינו בו ותדעו מציאותו. ואמר עוד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כלומר מי הוא זה שישוה לי שיוכל לומר שהוא קדוש כמוני שממנו תקחו ראיה להביא אותי בדמיונכם להאמין ולדעת מציאותי, לא משום נברא כי אין לו עמי יחס כלל ולא ישוה לי כלל לפי שהם חוץ מהעצמות האמיתי, ואמנם האצילות שהוא שוה באחדותו ואינו חוץ ממנו יש בו די לזה. ואמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וקבלו חכמי האמת שהוא בלשון הודעה, והסוד כי מדת מי ה"א ראשונה שבשם הוא אלהים עליון ברא אלה ע"י ה' אחרונה שהוא אלהים של מטה, והודיענו הנביא ע"ה כי הכל נהיה ונברא בשמו שהוא אצילותו, והענין לומר כי אי איפשר שיברא כל נברא כי אם באמצעות שמו ית', כמו שאי איפשר לדעת מציאות השרש המאציל ית' כי אם באצילותו ולזה סמך הנביא ע"ה אלו הפסוקים: ובשוחר טוב מזמור י"ט אמרו כל פעל יי' למענהו לקלוסו כמד"א ענו ליי' בתודה, ד"א לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב למען אחי ורעי ע"כ. הכוונה להם בכל על עץ החיים אילנו של הקב"ה, והוא שאמר עליו אני יי' עושה כל וכמו שהתבאר למעלה, ואמר כי פעל והאציל כ"ל למענהו לקלוסו ולעדותו, עוררונו ע"ה על כל מה שכתבתי בענין זה: ואמרו עוד שם משל למה"ד למלך, שהיו לו מדינות הרבה והיתה כל אחת ואחת אומרת כך וכך זהב יש למלך כך וכך אבנים טובות עבדים ושפחות יש למלך. והיה שם פיקח אחד אמר להם מנין אתם יודעים ואתם רחוקים ממנה, אלא מדינה שהוא דר בה היא נאה לומר עשרו ושבחו של מלך שהיא יודעת כבודו, כך אמר דוד כל הארץ וכל אשר יש בה אינן יכולין לומר שבחו של הקב"ה, ומי יוכל לומר השמים מספרים כבוד אל. ע"כ השמים הנזכרים בזה המזמור הם הנזכרים בפסוק בראשית ובפסוק האזינו הם שמו של הקב"ה ועליהם נאמר ואתה תשמע השמים, ואמר בזה המשל שהם מדינתו של מלך שהוא דר בה, וכן הוא האמת שבהם דר ומתיחד כי אינם חוץ ממנו, והם היודעים כבודו ומפרסמים אותו ומודיעים מציאותו, אבל הארץ וכל אשר בה שהם רחוקים ממנו כי אין להם עמו יחס ודמיון אינן יכולים על זה, וגם לא העליונים ואם לא הוזכרו בפירוש במשל הזה כי אם ברמז באמרם אבל הארץ, לפי שכל מה שלמטה מן האצילות נקרא ארץ, כי רז"ל מדרך חכמתם לקצר באלה הדברים העמוקים לא ידברו בם כי אם ברמזים יבינו המשכילים אשר זכו להם. מכל זה יתבאר הכרח וחיוב אצילות עשר ספירות שהם האלהות כמו שכתבנו. ובזה נשלמה הכוונה בפרק זה: חלק א פרק יא אצילות עשר ספירות שהוא האלהות כמו שכתבנו הוא הנקרא רשות היחיד, להיותו בעלת העלות ביחוד ובהשואה גמורה כשלהבת קשורה בגחלת בלי שום חבור ופרוד ולא רבוי כלל. והנכנס לשמש חכמת האלהות לעבוד עבודת הקדש יצטרך לדעת ולהאמין ולהביא במחשבתו בציור רוחני שלם האחדות הפשוט, וכבר כתבו חכמי האמת כי עי"ן שבשמע ישראל ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות וכשיחוברו שניהם יהיו עד, לומר שהוא ית' העד האמיתי לדעת המחשבה והכוונה אם הקורא פסוק זה שהוא קבלת עול מלכותו הוא מיחד כראוי שמו הגדול בו למפרע יהיה עד דע. והייחוד הוא הנקרא ידיעה אמיתית ועליו אמר המשורר ע"ה (תהלים ק' ב') דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו, ואמרו בבהיר כתיב בא' ולא אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו ע"כ: ותורת יי' תמימה תשרישנו זאת הידיעה אמרה (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וסוד הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם יי' אלהים שהזכיר והם שניים וארץ שבפסוק ראשון, ואמר אין עוד לומר שלא יתרבה בהם אין לומר בהם עוד, שיהיו זה בלתי זה חלילה אבל הוא אחד בהם. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ו ע"ב) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים האי קרא הכי מבעי ליה וידעת היום כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך אלא זכאה מאן דאשתדל באוריתא, ת"ח והשבת אל לבבך אל לבך מבעי ליה, אלא אמר משה אי את בעי למיקם על דא ולמנדע כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך וכדין תנדע ליה, לבבך יצר טוב ויצר רע דאתכליל דא בדא ואיהו חד כדין תשכח כי יי' הוא האלהים דהא אתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבת אל לבבך למנדע מלה ע"כ: ובספר מראות הצובאות בענין היחוד והוא ממדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א נ' ע"ב) אמר בזה הלשון בא וראה כל מי שרוצה לידע חכמת הייחוד הקדוש יסתכל בשלהבת העולה מן הגחלת או מתוך נר דולק כי השלהבת אינה עולה אלא כשתאחז בדבר גס. בא וראה בשלהבת שהיא עולה יש בה ושני מאורות מאור אחד לבן שמאיר, ומאור אחר שנאחז בו שהוא כגוון שחור או תכלת, המאור הלבן הוא למעלה והולך בדרך ישר ותחתיו אותו האור של תכלת או שחור שהוא כסא לאותו הלובן ואותו הלובן שוכן עליו ונאחזים זה בזה להיות אחד. וזה המאור השחור או התכלת שהוא למטה הוא כסא הכבוד לאותו הלבן וזהו סוד התכלת, וזה הכסא נאחז בדבר אחר להדלק שהוא למטה לו והוא מעוררו להתאחד באור הלבן, וזה התכלת שחור פעמים יחזור אדום, ואותו המאור הלבן אשר עליו לא ישתנה לעולם כי לבן הוא תמיד, אבל זה התכלת ישתנה לגוונים אלה לפעמים תכלת לפעמים שחור לפעמים אדום, וזה יתיחד בשני צדדין יתיחד למעלה באור הלבן ויתיחד במה שתחתיו שמתקן אותו להאיר ע"כ: והכוונה בשני אלו המאורות הם המאור הגדול והמאור הקטן והם מדת יום ומדת לילה, וידוע שהמאור הקטון כסא למאור הגדול והם סוד לבן ותכלת ואמר שהוא משתנה לאלו הגוונים, ומדרך האמונה ידענו שהאלהות לא ישתנה וכמו שאמר הנביא מלאכי ע"ה אני יי' לא שניתי, והנה המאור ההוא שהוא משתנה אין השינוי ההוא בו מצד עצמו כלל אבל הוא מצד העץ או הפתילה שהוא פועל בהם פועל השרפה, ולזה אנו רואים שהלהב הנאחז בגוף העץ או הפתילה הוא משתנה לאלו הגוונים, אבל הלהב העולה למעלה הוא לבן וכן הוא השאר, והשינוי ההוא מצד הדבר שהוא פועל בו לא בעצמות המאור כלל כן הוא המשל והדוגמא. והוא כי האלהות לא ישתנה ממחשבה למחשבה ולא מפעולה לפעולה ולא מהנהגה להנהגה כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות ומיוחד בכל חלקי שמותיו ומדותיו בתכלית האחדות, ושינוי פעולה אשר מצד ההנהגה אינה בבחינת עצמו ית' ולא מצדו כי אם בבחינת המקבלים ומצדם כמו שיתבאר בפרקים שאחרי זה בס"ד: חלק א פרק יב חלוף השמות ומנין הספירות לא יחייב רבוי באלהות כלל וחלילה, כי מה שאנו מכנים האלהות פעמים בשם אהיה לפי שהוא רחמים גמורים, ופעמים בשם אלהים לפי שהוא דין, וכן שאר שמות וכנויין, אין זה כי אם חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולות מתחלפות. והענין לומר כי כאשר יבחן עצם האלהות מצד הרואתו על רחמים גמורים ר"ל שהוא פועל פועל הרחמנות נקראהו בשם אהיה. וכאשר נבחנהו מצד הוראתו על דין ומשפט ר"ל שהוא פועל המשפטים נקראהו בשם אלהים, וכן הענין בספירות וביתר השמות, ר"ל שאין כאן כי אם עצם אחד פשוט בתכלית האחדות והפשיטות, ולפי חלוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות כפי חלוף המקבלים יקרא בשמות רבים ויאמר בו שהוא עשר ספירות: והראיה לזה ממה שאמרו בפרקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, והכוונה לומר כי לפי שקודם הבריאה לא היה דבר יפעל בו האלהות כפי חלוף בחינותיו, כי לא היה שום נברא לקבל היה אז נבחן עצמות הבורא פשוט מצדו ית' ממש מבלי שום בחינה מחולפת בבחינת המקבל, כי לא היה שם עולם שיפעל בו, אבל היה עצמותו פשוט, אבל אחר שנברא העולם אז מבחינים העצמות לפי בחינות מתחלפות מצד חלוף הפעולות המקובלות למקבלים מתחלפים לא בבחינת עצמותו ומצדו, ואין זה מחייב שום רבוי בעצמותו ית' חלילה כי הכל נאמר בהקש אל הנבראים ומצדם. אמרו במדרש שוחר טוב מלך ב"ו כשהוא בכעס אינו ברצון, אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא בכעס הוא ברצון שנאמר (תהלים יב) כי יבער כמעט אפו על אומות העולם, אבל ישראל אשרי כל חוסי בו, אלו ישראל שהם חוסים בו בכל עת שלא יבער בהם ע"כ. הנה בארו כי הכעס והרצון שהם חלוף בחינות לא יבחנו מצד האלהות כי הוא באחדות שוה תמיד, אבל יבחנו מצד המקבלים כפי חלוף פעולותיהם, כי ההולך בתומו ושומר בית קבולו יקבל הטוב הנגזר מאת הקב"ה, והמסלף דרכו מקבל ההפך הנגזר גם מאתו, אך מצדו ית' אין רק טוב לא דבר רע, ועל זה נאמר אולת אדם תסלף דרכו כי הוא הגורם באולתו לסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו לחשבו בעצמותו כי השינוי והרע מאתו ואז"ל אין דבר רע יורד מן השמים. ובמדרשו של רשב"י ז"ל (ח"ב ס"ג ע"א) א"ר יוסי לא שני קב"ה נמוסי' בר אינון חייבי עלמא שניין לון ומהפכי רחמי לדינא כמא דאיתמר ע"כ: ובפ"ק דנדרים אמר ריש לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים הימנה ורשעים נדונים בה. צדיקים מתרפאים הימנה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', ולא עוד אלא שמתעדנים בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, ורשעים נדונים בה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו', הנה בארו כי השמש פועלת במקבלים כפי חלופם מבלי שינוי בבחינת עצמה כי הנה אנו רואים כי השמש תקפיא הדונג, ותתיך הזפת, ותשחיר פני הכובס, ותלבן הבגד, ואין אלו השנויים מצדה כי כל אלו ההפוכים פועלת בפשיטות אחד, אבל הם כפי חלוף המקבלים, וממנה רפואה לצדיקים ועונש וכליון חרוץ לרשעים, והכל כפי חלוף פעולותיהם וכך הם מקבלים ממנה ואין השנוי בעצמה אלא בהם, ואם זה כך בשמש כ"ש בבורא ית' שלא ידומה בעצמותו שום שינוי כפי בחינתו חלילה, ועל זה אמר אדון הנביאים ע"ה וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים וגו', והכוונה לומר כי מהיום שהוא השמש, וכמו שהבינוהו רז"ל באמרם כי הנה יום בא בוער ' וגו' ולהט אותם היום הבא על השמש, תקח ראיה לדעת ולהבין כי חלוף השמות ומנין הספירות אינם כי אם חלוף בחינות בהצטרף אל פעולות מתחלפות מצד המקבלים לא מצד הפועל, וממנו תקח ראיה על כי יי' הוא האלהים, וחלוף השמות לא יחייבו רבוי בעצמותו כמו שחלוף פעולות הבאים מן השמש לא יחייבו רבוי בעצמות השמש כי לא יבחן החלוף ההוא כי אם מצד המקבלים: ועל דרך האמת שמש צדקה הוא וי"ו שבשם שנקרא שמש, וכן הוא אומר כי שמש ומגן יי' צבאות, ונקרא צדקה וכמו שכתוב משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ואמר שממנו רפואה לצדיקים ועונש לרשעים בעצם אחד פשוט מבלי שינוי, והשינוי מצד המקבלים בבחינת פעולותיהם. וראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב ז"ל עשר ספירות בלימה מיוחדים זה בזה יחוד נכון, וכלם באדון היחיד המאצילם כאור השמש בשמש בלא שינוי כלל שאין השינוי אלא מצד המקבלים, בסוד אור השמש המכה בעשר זכוכיות וכל זכוכית צבוע בצבע משונה מצבע שאר תשעת הזכוכיות, והאור של השמש הנראה חוצה מעבר הזכוכיות מלובש בכל גווני הזכוכיות, והרואה אשר הוא בלתי משכיל ומבין אומר שהשינוי מצד אמתת אור השמש שהאור עצמו נשתנה, אמנם המשכיל יבין וידע ידיעה ברורה שאין השינוי מצד אור השמש כי אור השמש לא ישתנה ולא ישיגהו שינוי ולא חלוק ולא פרוד ואין השינוי והחלוק והפרוד אלא מצד המקבלים המשונים אשר הגיע בהם אורו הפשוט המיוחד אשר נתלבש בהם ונתלבשו הם בו עד כאן לשונו: וגם מזה הצד המשילה התורה להקב"ה לאש אמרה כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, כי האש יומשכו ממנו פעולות מתחלפות בכח אחד, כי היא תתיך קצת הדברים, ותקפיא קצתם, ותבשל, ותלבין, ותשחיר, ותשרוף, ומי שלא ידע טבע האש יחשוב שיש בה ששה כחות מתחלפות יצאו מהם אלו הששה עניינים המתחלפים שאמרנו, כי ימצא בה ענין בו יבשל, וענין בו ישרוף, וענין בו ישחיר, וענין בו יפעל הפך השחרות והוא שילבין הדבר, וענין בו יתיך, וענין בו יפעל ההפך ויקפיא, כי יאמר שאי איפשר שימצא ההפכים מפועל אחד בעצמו, ואולם מי שידע טבע האש יבין כי בכח אחד שיש בו והוא החום יפעל האש כל אלו הדברים, ויתחלפו הפעולות מצד התחלף המקבלים מבלי שיחייב זה רבוי בעצמות האש, כן יבחנו חלוף הפעולות הנמשכות ממנו ית' כי הם מצד המקבלים לא בבחינת עצמו ועם חלופם ורבוים לא יחייבו רבוי בעצמותו: ולא בפועל בטבע בלבד כמו השמש והאש ימצא זה כי גם בפועל ברצון ימצא, כי הכח המדבר שבאדם הפועל ברצון עם היותו אחד יפעול פעולות מתחלפות, כי בו יקנה החכמות והמלאכות, ובו יקרע ויתפור ויסתור ויבנה וכאלה רבות עמו מפעולות הפכיות או מתחלפות עם היותו אחד פשוט, כי לא נולד ולא יולד מי שיאמר שהכח מדבר שבאדם הוא מורכב: וחכמי האמת קראו להקב"ה נשמה לנשמה כי הוא ית' נשמה למדותיו הנאצלים מאורו שהם נשמות, כי העליונה נשמה לשל מטה ממנה וכל אחת לחברתה והם מיוחדות בייחוד אמיתי. וענין המשל הוא כן כי כמו שהנשמה שבאדם היא אחת ולא נוכל להשיג אמתתה רק בפעולותיה הנראים באברי הגוף, כן להבדיל אלף אלפי אלפים לאין קץ לא נוכל להשיגו ית' רק מצד פעולותיו הנעשות ע"י מדותיו, וכמו שאין פעולה לגוף בלתי הנשמה כי היא חיותו וסבתו, כך אין פעולה למדות אם לא בהיותם באחדות גמורה במאצילם ולכן הכל דבר אחד פשוט, וכמו שהנפש היא אחת וכחותיה אדוקים בה והם עצם הנפש אלא שיש לה שמות מתחלפים לפי התחלפות פעולותיה, ולזה תקרא לפעמים חיונית, ולפעמים טבעית, ולפעמים נפשית, עם היות שהם כחות משתלשלות מעצמות הנפש הפשוט, כן הספירות הם מתאחדות בעצמו הבורא ית', והרבוי וההתחלפות הוא בערך אל הפעולות המתחלפות המשתלשלות מאחדות הבורא לא שיהיה בו חלוף אלא שהוא בערך אל המקבלים. ולכן ידמו רבותינו ז"ל הנפש להקב"ה בחמשה דברים פ' קמא דברכות: והנה כל מה שאמרנו בזה הפרק רמז שלמה ע"ה באמרו במשליו להיות ביי' מבטחך הודעתיך היום אף אתה. כי הוא אמר למעלה מזה הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. כי באמרו הט אזנך ושמע דברי חכמים, יזהיר על החכמה המקובלת שהיא חכמת האלהות וצריך שמיעה מפי יודעיה שהם החכמים האמיתיים ולכן יטה אזנו לקבלה מפיהם. כי בזולת זה אי איפשר להשיגה בשום פנים כי היא למעלה משכל האדם. ולבך תשית לדעתי, כי ממנה יכיר יחודו של מקום שהוא הדעת אותו. כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', לומר כי יהיו פיו ולבו שוים בדברים ההם שיקבל מפי חכמים שמהם ידע את בוראו. ויאמר עוד כי כשיבא ליחד שמו בו שיהיה בענין שיכונו יחדיו הדברים כשלהבת קשורה בגחלת במה שיזכיר בשפתיו ובכוונת הלב, להיות ביי' מבטחך, כי מהידיעה בו ומיחודו ימשך שיהיה בו מבטחך. הודעתיך היום אף אתה, בא לרמוז כי אף אם יראה פעולות מתחלפות או הפכיות משתלשלות ובאות ממנו ית' שלא יחשוב חלילה שזה יחייב רבוי וחלוף ושנוי בעצמותו, כי מן היום שהוא השמש יודיענו כי חלוף הפעולות לא יחייב רבוי בו וכענין שכתבתי למעלה. ומן הנפש שבו יודיענו זה גם כן והוא אמרו אף אתה, והוא מה שהתבאר מענין דמוי הנפש להקב"ה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו (ח"ג קמ"א ע"א) בזה הלשון כללא דכלא עתיקא דעתיקין וזעיר אפין כלא חד כלא הוא וכלא יהא לא שנא ולא אשתני ולא משתני, (קמ"א ע"ב) ואי תימא מה בין האי להאי כלא הוא במתקלא חדא אבל מיניה אתפרשן אורחוי, ומכאן אשתכח דינא ומסטרא דילן הוו מתפרשן דא מן דא, ורזין אלין לא אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא וכתיב סוד יי' ליריאיו ע"כ: ובואלה שמות רבה אמרו בזה הלשון שאלו המינים את רבי שמלאי אלהים רבים יש בשמים שנאמר השמע עם קול אלהים וגו', אמר להם שמא כתוב מדברים, לאו. כשיצאו אמרו לו תלמידיו להם דחית בקנה, לנו מה אתה משיב, עד שבא רבי לוי ופירשה אמר להם אלו כתוב קול יי' בכחו אין העולם יכול לעמוד, אלא קול יי' בכח, בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, אמר הקב"ה לישראל לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא יי' אלהיך שנאמר אנכי יי' אלהיך ע"כ. והכוונה שהרבוי שמורה שם אלהים אינו בעצם האל ית' אלא כפי הערכים, אל הזקן, ואל הבחור, והקטן, כאלו יאמרו שעצמותו ית' פשוטה בתכלית הפשיטות ורבוי הספירות הם בבחינות הפעולות, ועשה משל מן הקולות לשאר כל הפעולות המשתנות הבאות מאת האל ית', כי בעבור שאין בעצמות האלוה שום רבוי אומר הכתוב בלשון יחיד מדבר מתוך האש, לא מדברים, אבל בעבור שכחו של הקב"ה הוא בלא תכלית בפועל, והעולם מצד שהוא נברא אינו בלא תכלית בפועל, שעל כן אמר אין העולם יכול לעמוד, התחייב להיות כחו של הקב"ה אשר הוא בלא תכלית בפועל, פועל פעולות שיהיו משום צד בלא תכלית, ומצד אחד בעלות תכלית, וכאלו יהיו בו שתי כוונות האחת משולחת בלתי מוגבלת, והשנית מוגבלת אשר ממנה יהיו הפעולות מוגבלות. כך פירש זה המאמר אחד מחכמי הקבלה ז"ל: ומבאר אם כן כל מה שרצינו לבארו שעצמות השי"ת מצד עצמו הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין בו שום ריבוי והוא בלתי בעל תכלית, אבל אם נקחהו בבחינה אל פעולותיו בנבראים, הנה מצד הנבראים יש שם הגבלה מה והוא התפשטות הספירות המוגבלות בבחינה הנזכרת, עם היות שבבחינות עצמותו ית' הם דבר אחד בלתי בעל תכלית: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון ד"א שלא יאמרו העולם הואיל והם עשרה מאמרות לעשרה מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד, כתב אנכי וכלל כל העשרה ע"כ. הנה באו לבאר שלא יטעה אדם בייחוד לומר הואיל והם י' דברות והם כנגד עשרה מלכים שהם עשר ספירות א"כ הם י' רשויות חלילה, על כן רמזם כלם בלשון יחיד במלת אנכי להורות על התאחדות הספירות בעצם האלהות וכמו שכתבנו: אני בנו חיים גבאי סובר פירוש הפסוק בשלמותו כפי כוונת א"א נראה הוא באופן זה, אמר וידעת היום והשבות אל לבבך כו', כאשר לבבך יסתפק בראותו חלוף הדברים, תדע ותסתכל ביום שהוא השמש שפועל בפשיטות עצמותו דברים מתחלפים והוא אחד בהם, ותשים אל לבבך מספקו ותתרצהו ותשיבהו אל נכון: פירוש אחר לפי שהדבר יותר יתאמת ויתקיים בשני עדים מאשר יאומת בעד אחד, רצה משה מפי הגבורה לאמת יחודו של אלהינו בפסוק זה בשני עדים והם השמש והלב כמו שיאמר הוא אחר זה בפסוק הודעתיך היום אף אתה, ואמר וידעת היום והוא השמש, כמו שהוכח ממה שקראוהו כן רז"ל במה שתדע פעולותיו שהם מתחלפות בהיותו פשוט, ועוד תשיב דעתך אל לבבך שהוא בקרבך שהם שני יצרים כלומר שתי מדות הנמשכים ממנו טוב ורע והוא אחד, או יהיה על הנפש והשכל באלו השנים, וידעת תדע כי ה' הוא עצמו השם הנקרא בשם אלהים, ולא ששם ה' אחר שאינו שם אלהים, כי ה' אלהים אחד והפעולות מתחלפות כפי המקבלים, וזה הוא בעבור שיש שמים ממעל וארץ מתחת, מה שסיים בשמים ממעל לומר תדע ממוצא כלומר בריאות מתחלפות ואינו בעבור שיש דבר היום והלב, כי מה שתמצא ה' ואלהים שני רשויות חלילה: חלק א פרק יג אמרו בואלה שמות רבה בזה הלשון אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול, ויאמר אלהים אל משה א"ר אבא בר ממל א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא יי, שאין יי' אלא מדת רחמים שנאמר יי' יי' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי ע"כ: הנה ירמזו לנו ע"ה שני דברים מוכרחים מאד ומחוייבים בידיעת הייחוד ובאצילות האלהות, האחד, והוא מה שהשתדלנו בבאורו בפרק הקודם לזה כי הש"י הוא אחד בתכלית האחדות, ואם נקחהו בערך אל הבחינות המתחלפות בערך פעולותיו בנבראים, כן יקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות, עם היות שעצמותו ית' אחד וזהו יסוד הכל, וכמו שכתבנו באורו בארוכה למעלה בס"ד: והשני, כי כמו שחוייב והוכרח שיקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות כן חוייב והוכרח אצילות המדות שהם אבות ושרשים לשמות ההם, ושיהו עשר לא פחות ולא יותר, וכמו ששנינו בספר יצירה עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, וזהו שאמרו שנתברר משה בעסקיו ורצה לעמוד על בירור כל זה, וזה בקשתו שיודיענו הקב"ה את השם הגדול: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"ה ע"א) אמרו בזה הלשון א"ל אי ניחא קמיה דאבא הא שמענא בהאי דכתיב אהי"ה אשר אהיה ולא קאימנא ביה. א"ל אלעזר ברי הא אוקמוה חבריא והשתא בחד מלה אתקשר כלא, ורזא דמלה הכי הוא אהי"ה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילן בחד אתר כדין אקרי כל דלא אתגליא בתר דנפק שרותא וההוא נהר אתעביד לאמשכא כלא כדין אשר אהי"ה, כלומר עד כאן אהי"ה אהי"ה זמין לאמשכא ולאולדא כלא אהי"ה כלומר השתא אנא הוא כללא דכל פרטא אשר אהי"ה דאתעבדא אימא וזמינא לקבלא פרטין כולהו ולאתגליא שמא עילאה. לבתר בעי משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר יהו"ה דא פרטא והכא לא כתיב אשר אהי"ה. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא לאחזאה קב"ה למשה, בקדמיתא אהי"ה כללא דכלא סתים לא אתגליא כמא דאמינא, וסימן אהי"ה אצלו אמון, וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לבתר אפיק ההוא נהרא אימא עילאה ואתעברת דזמינא לאולדא ואמר אשר אהיה זמינא לאולדא ולאתקנא כלא, לבתר שרי לאולדא ולא כתיב אשר אלא אהי"ה, כלומר השתא יפוק ויתתקן כלא, בתר דנפיק כלא ואתתקן וכל חד וחד באתריה שביק כלא ואמר יהו"ה דא פרטא ודא קדמא, ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא וסתים גליא ואדבק במה דלא אידבקו שאר בני עלמא, זכאה חולקיה ע"כ: הנה באר המאור הקדוש ע"ה כי הוא ית' גלה למשה ע"ה סוד השם הגדול שהוא אצילות האלהות, ואיך נמשך המעין מראש המחשבה עד סופה, ואמר שהכל היה סתום וגנוז בחכמה עליונה, והיא כלל הכל והיא סתימא ונסתרה, ועל זה אמר לו אהי"ה שהוא כלל כל האצילות וכל הנתיבות והכל נסתר ונעלם, וכמו שאמר ואהיה אצלו אמון ואמרו בב"ר אמון מכוסה. אמון מוצנע. והכוונה על חכמת אלהים שהכל היה שם סתום ונסתר והיא כלל הכל, וכאלו היה הכל עדיין בחביון אויר הקדמון ואין שם היכר בכבודו, עד שנמשך המעיין ונתגלה גילוי דק פנימי נעלם, ועדיין היה הכבוד נעלם עם שהיה מזומן יותר להגלות ולהמשך מבראשונה, והוא אמרו אשר אהי"ה, והוא שאם הבנים נתעברה כלומר קבלה הכל מחכמה, ושם היה הכל מזומן להמשך בפרט, ועדיין היה הכל גנוז וסתום דרך העלם, עם שהיה שם יותר מזומן להגלות ולהאצל, עד שבא הרצון הפשוט והגיע העת להגלות ולהמשך בשלמות המחשבה אמר אהי"ה כלומר עתה ימשך ויתקן הכל בשלמות השם הגדול, ולזה לא אמר אשר שהיה נראה שעדיין לא הגיע עת התקון וההוצאה כי אם הזמנה בלבד, ואז נאצל הכל עד גמר המחשבה ושלמות השם הגדול לתקון המציאות, ולזה פרט לו הקב"ה למשה ואמר לו כה תאמר אל בני ישראל יהו"ה אלהי אבותיכם וגו' והוא המשך המעיין בפרט, ואז ידע ועמד על סוד השם נסתר ונגלה, נסתר, בהיותו סתום ונעלם בחכמה שהוא כלל, ומזומן להמשך בבינה, והוא היות הכל נסתר עדיין, נגלה, אחר שנמשך הכל בפרט עד סוף המחשבה, כי קודם כשהיה הכל בחכמה לא היה אפשר להברא שום דבר ולא קיומו כי אין שם דבר בו יברא כי הכל היה נעלם, ולפיכך הוצרך להמשך משם דבר יהיה כלי ומקום לבריאת הנמצאים ולקיומם והיא בינה, ועדיין היה הכל בהעלם ההוא ולא היה איפשר הקיום בו עד שנאצל הכל בפרט ואז היה אפשר הקיום ונשלמה הכוונה, כי מחסד הוא התחלת הבנין ומשם נברא העולם כי משם ולמעלה הכל נסתר אין התבוננות ולא שום השגה בו, ולזה הוצרך אצילות השבעה כי הם ימי בראשית, ולזה היה האצילות כלו עולה למנין עשר, כי מצינו עשרה מאמרות בבריאת העולם, ואם כן מוכרח היה החשבון הזה, וגם לצורך התורה שהיא משם ולזה היו עשרת הדברות בחשבון הזה. וכבר התבאר כי לפי חלוף הבחינות והפעולות הוצרכו חלוף השמות, וכמו שאמרו במאמר שהבאתי למעלה לפי מעשי אני נקרא וכו' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. וידוע למקבלי האמת כי שם אלהים הנזכר בכל מקום בתורה פעמים שהוא מורה על מדת הדין הקשה סוד פחד יצחק, ופעמים על מלכות בית דוד סוד מדת הדין הרפה, ולפעמים יבא מן הדין לדון את הבריות במדת הדין הקשה כפי רוע מעשיהם. ולפעמים יבא מן הדין לדונם במה"ד הרפה, והכל כפי קלקולם הרי שהוצרכו שניהם. ועוד הוצרכו ב' מדות לעשות מלחמה ברשעים, והם צבאות של מעלה נצ"ח והו"ד, וזה אמרם וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. ועוד הוצרכה מדה אחת לתלות בה על חטאיו של אדם כי יש תקוה אולי ישוב, והוא צדיקו של עולם ויסודו הנקרא אל שדי. והוא אמרם וכשאני תולה על חטאיו וכו', והוצרכה מדה אחרת לרחם על העולם בהיותם ראויים לה והיא מדת תפארת, ולפעמים יהיה הרצון לפניו להתחסד עם עולמו ולזה הוצרכה מדת החסד והם ע"ה כללו שתי המדות בשם מדת דין, ובזה נשלמו שבע מדות הבנין שהם לצורך העולם, שהם אבות ושרש לאלו השמות שהוא נקרא בהם עם חלופם, לא בבחינת עצמו כי אם בחינת נבראיו: וכל אלו המדות כלולות אלו מאלו ובכל אחת דין ורחמים, להורות על המאציל שהוא מדת בינ"ה שממנה הדין מתחיל להאצל אלא שהיא רובה רחמים, להאחזה למעלה בעולם הרחמים ולפיכך שם י"הוה הנקוד בנקוד אלהים מורה עליה הכתיבה רחמים לפי שהיא נקשרת בעולם הרחמים והנקוד דין לפי שממנה נאצל בכל הספירות של מטה, ולזה היו כלם ככה כלומר כלולות אלו מאלו להורות שכלם מעיקר אחד, וכח כולן אחד ולמעלת המדה ההיא לא היה העולם ראוי וכדאי לה, אלא שהוצרכה להאציל השאר, וכל שכן מה שלמעלה לה שאין הקיום בהם אל הנמצאים, כי אין לנמצאים בהם התבוננות והשגה כי הם למעלה מעולמם, ואין אדם מתבונן אלא בעולמו וכמו שכתבנו במה שקדם, אלא שהוצרכו המדות ההם לשלמות האצילות בנשארים ולקיומם וכמו שכתבתי, אשר מכל זה יתבאר חיוב והכרח היות האצילות בחשבון הזה שהוא עשר ספירות, וכבר כתבתי כי לא היה שום שינוי לא במאציל ולא בנאצל וחלילה: ולזה רמזו באמרם בואלה שמות רבה ר' יצחק אמר א"ל הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתיב אהי"ה שלשה פעמים ע"כ. והכוונה כי לפי שאמרו למעלה לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, והוצרך להקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות הנמשכות מאתו אל נבראיו, אשר לזה חוייב והוכרח האצילות בחשבון זה וכענין שבארנו למעלה, ואולי יחשב שהיה כל זה שינוי בעצמו אחר שהאציל וגלה המדות מאורו מה שלא היה כן קודם ויהיו, שינוי במאציל ובנאצל, לזה אמר שכתב ג' פעמים אהי"ה להורות כי כמו שאין בו שינוי ולא חדוש דעת קודם שהאציל אצילותו בו, והיה צודק בו אז שם אהי"ה שהוא מורה אחדות והיות בענין אחד תמיד מבלי שינוי ותמורה, כי אל"ף שבו מורה אחדות, ושאר האותיות יורו הויה ומציאות בענין אחד לאי"ן סוף, כן אחר שהאציל וגלה כחותיו בו יצדק השם ההוא בעצמו, וכן לעתיד לבא אחר שוב ההויות כלם אל מקורם יצדק השם ההוא בעצמו. יתבאר מכל זה אם כן שחלוף השמות ומנין הספירות לא יחייבו רבוי כלל באדון יחיד שהוא שוה לכל, והכל מתאחד באחדותו ובהשואתו והוא אחד בהם, ולפי חלוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות יקרא בשמות רבים, והוצרכו עשר ספירות שהם אבות ושרשים אל השמות ההם ולקיום הנמצאים, והכל מצד המקבלים, וזה מה שבקשתי באורו בזה הפרק: חלק א פרק יד כבר התבאר במה שקדם הכרח וחיוב האצילות שהוא האלהות, וחיוב היותו בזה המנין שהוא עשר לא פחות ולא יתר, ושהם כח אחד מיוחד, וזה לשון החכם רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב ז"ל לאמת שהם עשר שהם כח אחד. אמר בזה הלשון הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח שהם עשר שהוא כח אחד. תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול, וכל הבא בגבול נגדר בעצם, ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברחב וכן בעובי הם תשע. ולפי שאין העצם מתקיים בלי מקום, ולא המקום בלי עצם, שאין המקום אלא מכח העצם, אין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר, ולכך נאמר עשר ולא תשע, ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר עשר ולא אחת עשרה, כי כמו שהשלשה עולים לתשע כן הרביעי שהוא מקום אל השלשה עולה לשש עשרה אך דינו בעשר לרמוז שהמקום מכח העצם והעשר אינו אלא כח אחד, כי אין לפחות מן האחד כח שלשה העולה לתשע המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל השלש שממנו כח אחד עשר עד כאן: ובעל ספר השמים כתב זה לשונו מאין סוף נאצלו כל עשר ספירות כדי להשפיע שפע וברכה לעולם התחתון, ואותו החלק אשר נשיג בשכלנו נקרא ספירה פירוש ספירה לשון ספור, פירוש שמותר לספר בהם, כי באין סוף אין לדבר כלל כאשר אמרנו. או נוכל לפרש כי ספירה מלשון זכות ובהירות כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. או נוכל לומר כי ספירה מלשון קצה דבר וגבולו כאשר אמרו חז"ל (עירובין מ"ה ע"א) העיר העומדת על הספר, ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו ספר ספר וספור. ואם ישיבו לנו ויאמרו אחרי שאין אנו משיגים כי אם חלק אחד קטן איך נאמר עשר. נשיב כי כל דבר המושג בשם יש לו גבול כאשר יאמר אדם שכלי מגיע עד חצי השמים וכל דבר שיהיה לו גבול יחלק לשלשה חלקים רום ושפל ומצוע וכל שלשה כשתעשה ממנו מרובע כמו שנאמר ג' פעמים ג' יהיו תשע הרי לך תשע ספירות ואחרי שיש לנו תשע יש לנו לומר כי כל דבר המושג בגבול יהיה בגדר העצם וכל מה שיהיה לו עצם יש לו מקום ואם כן הם תשע ועם המקום עשר וזו היא כוונת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה עשר ולא תשע ועל זה העשירי כוונו חז"ל באמרם ברוך המקום וכן רבים. והנה חכמי הקבלה לפי קבלתם העלו להם שמות לאותם עשר ספירות לכל אחת ואחת שם ואל יעלה על לב האדם לאמר אחרי שהם משונים בשמותם הם מחולקים ומופרדים זו מזו כמו שהודעתיך כבר כי זה נקרא קוצץ בנטיעות ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת והוא דמיון כאשר נאמר בזה האש יש בו שלהבת וגחלת והכל אחד ואין נפרד השלהבת מן הגחלת כך נאמר מהשם אין סוף יתברך כי יש בו חכ"מה בי"נה גדו"לה גבו"רה תפא"רת והכל ממקום אחד והכל בו בלי פרוד ובלי קצוץ וזהו עקר אמונתנו ובזה הזהירנו הפסוק באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי בארו שהספירות עשר שהם כח אחד כי כח זה בזה וכח זה בזה וכחן כח אין סוף המאצילן ועם היות שנאצלו לא נפרדו אבל נשארו אצל המאציל ובו לא חוץ ממנו ולכן נקרא אצילות מלשון הלא אצלת לי ברכה עזבת לי אצלך ברכה ולא היתה הברכה דבר נפרד מנפש יצחק. וכבר התבאר שלא היה חדוש דעת במאציל או שנוי בנאצל אלא שנתגלה כח אצילותו בחלוק הוייתן ועם שיש להם שעור ומדה והם עשר כלן מאין סוף ואותה מדה שיש להם אין לה סוף. ולזה שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף כי המוטבע מן המורגש והמורגש מן המושכל המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע אין להם סוף כך פירש הרמב"ן ז"ל בפירושו לספר יצירה וכתב עוד שם זה לשונו הבן בחכמה וחכם בבינה פי' כח של בינ"ה שהוא בחכמ"ה המשך אותו המשך מרו"ם מע"לה בחכמה כדי שימשך ממנה אל הבי"נה וחכם בבי"נה פי' אותו המשך הנמשך בחכ"מה כשימשך בבי"נה תן לו כח חכ"מה כדי ליחד זה בזה וזה בזה ולכך לא אמר בלשונו הבן בבי"נה וחכם בחכ"מה כדי שלא להפריד ביניהם עד כאן, הרי שכח זה בזה וכח כלם כח אחד והוא כח אין סוף. ונמצא עוד לחכמי האמת בפירוש הבבא ההיא שזכרנו למעלה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף שאמרו בזה הלשון אמר שהם עשרה כפי הערך שיש להם עם העולם מצד מה שהוא מחודש וגם להעניש ולגמול וז"ש מדתן וכו' אמר הזהר מאד שלא לתת להם מדה מצד השתוף שיש להם עם אין סוף כי אין לו שעור וגבול ומדה וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם בערך אל הנבראים. ואמרו עוד על מדתן עשרה וכו' כלומר אל תאמר שאין להם סוף וראשית שראש וסוף יש להם כמו שאמר עומק ראשית ועומק אחרית אבל מה שאמר הוא שנעיין מאיזה מקום הם תלויים אלו המדות שנבין שהם תלויים מאין סוף שאין לו ראשית ותכלית וז"ש הבבא מדתן עשרה וכו' ר"ל אף על פי שמדתן עשרה ויש להם ראשית ואחרית כלם באו ממי שאין לו סוף ותכלית ע"כ פי' ומזה אין להם סוף ותכלית וכבר התבאר ממה שקדם כי הוכרח וחוייב אצילות המדות כדי להעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד ואם לא היו מתאחדים זה בזה בכח אחד לא היה נכר שהם כח אחד אבל בהתאחדם יודע מהם כח האחדות כי בהראות כח הייחוד בנגלה כל שכן שאין להרהר בנסתר, וכן קבל החכם רבי עזריאל ז"ל מפי הרב החסיד ז"ל: שנינו בספר יצירה ועל דבר זה נכרת ברית ופירש הרמב"ן ז"ל לכך נגלה הדבר כדי שיהיה כח להסתכל ולדבר בו ולהרהר, ולא במופלא ממנו, כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שמייחד התמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא אחדות גמורה עד כאן: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"ט.) אמרו בזה הלשון כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי, עד דסליק בזיהרא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא, ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא עילאה, ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתרבו, הה"ד מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד, כד"א וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו' עד כאן: ופירושו אמר כי המלך שהשלום שלו עשה לו אפריון דא תקונא דעלמא תתאה עולם השמטה שנתקן מעלמא עילאה, ואמר כי קודם כל זה והוא עד שלא ברא הקב"ה את העולם הוא ושמו אחד היה בלבד, והוא אמרו היה הוא ושמיה וכו', ויש נסחא אחרת במדרש הוה הוא סתים שמיה ביה, והכל עולה לכוונה אחת והוא היות האצילות גנוז בחביון אין סוף ולא היה כי אם הוא לבדו, ועלה במחשבה להמציא צבא למלך כענין והוא באחד ומי ישיבנו וגו', ובאר איך היה זה לתת טעם ולהחזיק חיוב והכרח האצילות, להודיע כי בלתו אי איפשר לברא שום דבר ולא קיומו וכמו שקדם בדברינו, והוא אמרו והוה רשים ובני וכו', עד דאתעטף וכו' לומר שעלו לפניו כל חלקי הסותר וקיים הראוי והוא להמציא כלי בו יקויים הכל והוא האצילות: ואיפשר עוד לפרש כי אמרו והוא רשים ובני ולא קיימא, רמז לבונה עולמות ומחריבן, והכל עולה כהוגן לתת טעם מספיק אל חיוב האצילות להיותו מקום אל בריאת העולמות וקיומם, והוא אמרו וברא עלמא, וזה במה שבאר ואמר ואפיק אילנין וכו' והוא סוד האצילות כמו שסיים בדבריו, ואמרו עשה לו לגרמיה וכו' להורות הצורך באצילות כי בלתו אי איפשר להכיר באחדות אדון יחיד ושמו, וכביכול זה היה תקונו וצורך עצמו, והוא כי היה [צריך] להכיר באחדותו הוא ושמו אחד, וכמו שמתבאר יפה מהכתוב שאמר וידעו כי אתה שמך וגו': ובספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן וכו', ופירש הרמב"ן ז"ל אף על פי שהדברים נחלקים בחכמה בתבונה ובדעת, אין הפרש ביניהם, שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה בסוף והאמצע כלול מהם, סימן לדבר שלהבת וגחלת, כד"א רשפי אש שלהבת יה כלומר שהכל מתיחד כלהב אש המתיחד בגוונין וכלן שוין בעקר אחד עד כאן: מכל זה יתבאר היות כלן כח אחד מיוחד לאין סוף, ואם נקרא לזו חכמה, ולזו בינה, לא היה זה להבדיל חלילה, כי כלן אדוקות וגנוזות זו בזו וכלן באדון יחיד באחדות ובהשואה אחת, ולזה יצדק בהם לומר שחכמה היא בינה ובינה היא חכמה אחר שכחן אחד ונשארו גנוזות ונעלמות זו בזו, וכן נאמר בשאר המדות שהבינה היא השש קצוות, והשש קצוות הם הבינה, אחר שנשארו בה השש קצוות נעלמות וגנוזות, ואין הבדל ביניהם כי אם מצד ההעלם וההגלות, וזהו אמרם שאין ביניהם שום פרוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם כמו המלאכים שהם זה בלתי זה, וכל אחד עצם נבדל, והם חוץ מעצם האלהות, אבל הם לא נבדלו אבל נשארו בעצם המאציל, ולזה הם עצם האלהות, וכלם באחדות גמורה כי כל אחת כלולה מכולן ולכן הם דבר אחד במאציל שהוא אדון יחיד ואינן דבר בלתו: ובשוחר טוב אמרו בזה הלשון אל אלהים יי, למה הזכיר שמו של הקב"ה שלש פעמים, ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו, כנגד שלש מדות שבהם נברא העולם ואלו הן החכמה והדעת והתבונה, חכמה מנין שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ. תבונה, כונן שמים בתבונה. דעת, בדעתו תהומות נבקעו, וכן הוא אומר כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, הרי שלש כנגד שלש שבהן נברא העולם עד כאן. וכתב עליו החכם ר' בחיי ז"ל הנה סוד המאמר הזה הוא שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, והוא הוא החכמה שלו, והוא הוא התבונה שלו, והוא ההדעת שלו, לא כמו שהן בנבראים זולת החכם והמבין והיודע או בלתו ולא שהן עצמן זאת, בלתי זאת כי זה היה מחייב רבוי באלוה היחיד עד כאן דבריו: חלק א פרק טו השם המקודש שנכתב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא הנקרא השם המפורש והשם המיוחד, זה נמצא לרז"ל אמרו בספרי ובסוטה פרק ואלו נאמרין כה תברכו בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנויו תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי. וכתב הרא"ש ז"ל בספר היחוד בזה הלשון ונקראו ארבע אותיות אלו שהם יהוה שם המפורש, המפרש כל הספירות שהם מורות מציאות שהמציא הבורא יתברך בהתגלות כחותיו בהם, עם מציאות כל ההויות שהיו ושעתידים להיות עד כאן: והחכם ר' טודרוס הלוי בפירוש ההגדות במסכת פסחים פרק אלו עוברין אמר בזה הלשון והוי יודע כי כל יסודי הקבלה האמיתית וכל אבני פנותיה מיוסדים על שם הגדול והקדוש הזה שבו הייחוד השלם מתפרש, ועל כן נקרא שם המפורש כלומר שהוא מעצמו מפורש ומתפרש בכחותיו הפנימיים המתעצמים והמתאחדים בעצם אחדותו הקדושה והטהורה עד כאן: כבר התבאר במה שקדם כי להיות הנאצל במאציל באחדות גמורה ומתעצם בו ייוחס שם בן ארבע אותיות לאדון יחיד כי הוא שמו, והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו, והתבאר גם כן כי הוכרח וחויב האצילות להעיד ולהגיד מציאות ואחדות שרש כל השרשים, והנה השם המפורש הזה שהוא כולל ומיחד כל האצילות נקרא כן להיותו מפרש ומגלה מציאות ואחדות אדון יחיד יתברך, נמצא אם כן מפרש ומתפרש מחמת שמו זה המיחד כחותיו בו, וזו היא הכוונה בקראם השם הגדול הזה שם המפורש, ולא קראוהו מפרש להורות על שהשם והעצם אחד, וזה השם בייחוד מורה על תפארת ישראל הנקרא תורה ונקרא כן על שמורה ומגלה מה שהיה סתום: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ג ע"ב) עץ חיים דא אורייתא דהיא אילנא עלאה רברבא ותקיף, אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע. ואמנם קראוהו השם המיוחד להיותו בבנין אותיותיו מיחד בו כל האצילות שהוא האלהות ולזה אמרו בו שמי המיוחד לי, והנה הוא מיחד כל האצילות בזה הדרך, אות ראשונה שבו היא י' וצריכה קוץ למעלה כך י', להורות על ראש האצילות שהוא רום מעלה, ועל חכמת אלהים, והיוד עם קוצה דבר אחד מיוחד אין פרוד ביניהם, וזה האות מורה התפשטות האצילות מאויר העליון אויר שאינו נתפס, ועם שנאצל לא נפרד ולזה היה האות הזה בזאת התמונה. עוד נמשך המעין ונאצל עוד אצילות יותר נראה ויותר נרגש וערך העליונים לה עם שהיא נעלמת, והיא אות ה"א ראשונה והיא בי"נה, הרי י"ה חצי השם, ככל השם לפי שמציאות אלו מספיק לכל השאר כי הם כלל הכל, והאות הזה השני מורה על מקום מציאותו, ושהוא הוא עצמו, ולזה היה האות הזה במספר הראשון בזאת התמונה ה' ד' ו' עשרה הנה כי זה האות ה' הוא הראשון י', והיה בזאת התמונה גם כן ה' להורות על מה שהאצילה, שהיא הם והם היא בלא פרוד, כי ה' יש בה דל"ת וא"ו, והוא"ו הם שש קצוות שהאצילה והולידה, והדל"ת היא האחרונה והיא העשירית, ודל"ת בחשבון קדמי עשרה, הרי ה' ראשונה שבשם שהיא בינה מורה על כל זה הרי י"ה. עוד נמשך המעין והאצילה ממנה ששה קצוות, ו' שבשם, ונשארו בה כי לא נפרדו ממנה, ולעולם היא בזאת התמונה ה', להורות על התיחדה בהם והם בה כמו שהיא מיוחדת בשלמעלה לה שהם י', היו"ד עם קוצה, והיא ה', להורות שהיא הם והם היא הרי יה"ו. עוד נמשך המעין והאצילה העשירית שהיא ה' אחרונה והיא ד"ו להורות על מקום מציאותה ואצילותה ה' ראשונה ושהוא"ו שהוא ידידה בה בייחוד שלם הרי יהו"ה אחד מיוחד, ולפי שהשם הקדוש הזה בבנין אותיוו מורה על יחוד האצילות שהוא האלהות נקרא השם המיוחד שהוא מיוחד בעצמו להיותו מיחד כחותיו בו, ומזה יתבאר היות זה השם מקור לכל שאר השמות הקדושים שאינם נמחקים כי כלם משתלשלים ממנו והוא עקרם וכלם מתיחדים בו. שנינו ביומא פרק אמר להם הממונה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ופרש"י ז"ל קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעות וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת עד כאן. חכמה גדולה היה לו לבן קמצר בזה והוא כי הכתיבה בדרך ההוא היה להעיד על ייחוד השם הגדול ולפיכך היה כתבו בבת אחת, ולפי שלא רצה ללמדו אמרו עליו ושם רשעים ירקב, כי אופן הכתיבה על הדרך שהוא היה כותב את השם בד' קולמוסין הוא שבקשו ממנו שילמדנו ולא רצה, כי הכוונה שהיה לו בה ידועה היתה לחכמים אבל לא הכתיבה, ואם לא [היה] בזה כי אם מעשה הכתיבה בלבד לא חכמה אחרת לא היו מקפידים חכמים על זה ולא יזכרו אותו לגנאי, אבל היתה הכוונה ביחוד נגמרת ונשלמת בכתיבה בבת אחת, ועל הדרך שהוא היה כותבו והיה בזה הוראה נפלאה על הייחוד: אחר שכתבתי זה מצאתי לחכמי האמת זה הלשון יהו"ה משמעותו היה ויהיה והווה, ושלשתן נעוצים בכתיבתן ובקריאתן, על כן היה דין ד' אותיות ביחד שלא יקדים אות לאות, על כן אומר שם רשעים ירקב שלא רצה ללמד על מעשה הכתב, וכתיבתו משמע בתחלתו היה מלך, ובאמצעיתו הווה מלך, ובסופו יהיה מלך, וזה האמור בספר יצירה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, נעוץ ודבוק התחילה בסוף והסוף בתחלה, ע"כ איך יתכן להקדים אות לאות עד כאן. והכתיבה על הדרך ההוא קשת ההשגה מאד ואינה מצויה בשום אדם, ועם כל זה צריך הבא לכתוב את השם שיכתבנו באופן שיורה על הייחוד כפי האיפשר, ותהיה לו בזה כוונה ראויה, והוא שיכתוב בתחלה היוד שבשם בדרך זה קוץ אחד למעלה, ואחר כך יכתוב היוד דבוקה בקוצה, להורות על רום מעלה וחכמה, ואחר כך ה"א ראשונה להורות על אם הבנים שהם וא"ו ה"א ויכוין בכתיבת השם מה שכתבנו למעלה, ואמרו במדרשו של רשב"י פרשת ויקרא דף י"א: בזה הלשון. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, פירוש הוא שכתבנו למעלה, ודא הוא כדקחזי ואי לאו לא אקרי שמא קדישא ואקרי פגום, ומאן דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אברי עד כאן: ולהורות על גדולת זה השם וקדושתו, והעלמו אינו נקרא ככתבו כלל כי אם במקדש שהוא ביתו, ועל ידי הכהנים הנגשים אליו, ובמדינה בכינויו שהוא שם אל"ף דל"ת נ"ון י"וד, אמרו בפרק ואלו נאמרין ובתמיד פרק ו' במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכינויו, והכינוי עולה לחשבון היכל, שהוא היכל לשם המיוחד שהוא שוכן בו ונגלה ונודע על ידו, ואי איפשר להכנס אליו כי אם על יד זה הכנוי ובזה השער, וכמו שכתוב זה השער ליי', וכמו שהשם המיוחד מודיע ומעיד על מציאות ואחדות אדון יחיד, וזולתו אי איפשר לדעתו וזה סוד אמרם שמי המיוחד לי, כן על ידי שם אל"ף דל"ת נודע השם המיוחד, וזולתו אי איפשר להגיע אליו ולדעת אותו כלל, ולהעיד על זה הסוד הנסתר היו אותיות הכנוי מעידות בכלל על כל האצילות מראש ועד סוף, כי האל"ף מורה על השם אהי"ה, ודל"ת נו"ן שבו מורים על נ"ד שמות מרובעים בצרוף יהו"ה שהם עולים לחשבון יר"ו אותיות, והם סוד ע"ב שמות משולשים, טז הקודש לה והיו"ד שבו הוא מורה על השם המיוחד השוכן בקרבו, נמצא אם כן נודע ונגלה השם המיוחד על ידו, ולפיכך אינו נקרא לעולם כי אם בו. אמרו בפסחים פרק אלו עוברין א"ר אבהו אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, וזה השם הוא שחדש לו אדם הראשון. אמרו בבראשית רבה ובמדרש שוחר טוב ואני מה שמי אמר לו לך נאה להקראות יי' שאתה אדון לכל בריותיך. אמר ר' אחא אני יי' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון עד כאן: ויתבאר עוד מזה היותו נקרא בזה השם כפי בחינת הנמצאים, וזה אמרו שאתה אדון לכל בריותיך, הנה כי נתחדש לו בחדוש הנמצאים, ולהורות על זאת הבחינה שהוא נבחן הוא נקרא במדינה בו בפי כל נבראיו, והוא נגלה ומפורסם לכל בבחינת זה השם, ואמרם כפי בחינת עצמותו ואחדותו יתברך שזה מורה ומעיד עליו יו"ד ה"א וא"ו ה"א נקרא בו ככתבו במקום נסתר שהוא ביתו המקודש ובפי אנשים ידועים מקודשים שהם כהני יי' ואז הוא נודע ונגלה בהיכלו התחתון כמו שהוא נודע ונגלה בהיכל העליון שהוא אדנ"י, ולכן העובד האמיתי בהיותו מזכיר את השם בפיו יזכרנו בכינויו ובלבו יכוין אליו ככתבו שהוא שם יו"ד ה"א, ובזאת הכוונה הוא מיחד את המיוחד והוא התכלית הנדרש מאת העובד: חלק א פרק טז קבלו חכמי האמת כי אחר האצילות הראשון נאצל אצילות שני, וביאור זה כי מכח כל מדה ומדה מהעליונות נאצלה מדה אחרת למטה תחת האבן הראשה, והאצילות הראשון שהוא כנגד כת"ר עליו"ן הוא הנקרא כסא הכבוד לפי שהרצון היה להאציל כסא לכסא המתנשא. ואצילות זה נקרא לחכמי המשנה ע"ה אכתריא"ל והוא המוזכר בפרק קמא דברכות, אמרו שם תניא ר' ישמעאל בן אלישע אומר פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת וראיתי אכתריא"ל י"ה יהו"ה צבאות וכו' כדאיתא התם, והוא ע"ה השיג זה הכח הקדוש על ידי מחיצה אחרת למטה הרבה מנגה נגדו: וכתב החכם המקובל ר' טודרוס הלוי ז"ל על זה הכח בזה הלשון, אמרו עליו חכמי הקבלה שהוא עטרת מלכות לפני ולפנים, ולכן נקרא בשם זה דהיינו כת"ר היינו עטרה ויש אומרים כתריאל, וקבלתי שכך שמו, וכן ראיתי כתוב בתוך דברי קצת מקובלים הגנוזים והסתומים והחתומים שהוא שומר ישראל, ולכך סמך לו א"ל וי"ה והבן. והוא היושב על כסא רם ונשא כענין בדברי מיכה ובדברי ישעיה, וידוע שהם לא ראו את השם הגדול, ואם נאמר ששמו אכתריא"ל גם האל"ף מורה לאי"ן סוף, ר"ל אלף אכתריא"ל, ודע שיש כסא למעלה מכסא וכבוד למעלה מכבוד עד כאן דבריו. והוא הנקרא בפי חכמי האמת מטטרו"ן הגדול, ונקרא מלכיא"ל על שם המלכות: וממנו נשתלשל החשמל החיצון ונקרא חדרי גדולה ששם מסתתרת הכלה הכלולה, והוא כנגד ראשית חכמה, והוא החיה הנקראת ישראל, ונקרא עטריא"ל על שם העטרה הגדולה שהיא כדמיון הזהב הנמשל למדת הדין. ונשתלשל מזה היכל הקדוש החיצון ונקרא נשריא"ל על שם האצילות שהיא רגזנית ומיסרת בניה כשאינם מתנהגים על דרך הישר כנגד אביהם שבשמים, והוא מלשון אילן המשיר פירותיו והוא סוד נסתר: וכשהם מכריעים כף זכות על דרך התשובה אז היא מרחמת על בניה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, ואז אם הבנים שמחה ומתרפקת על דודה, ואז תתחדש כנשר נעוריה, ונקרא זה הכח מזלן של ישראל, והוא כנגד אם הבנים העליונה, ושלשה כתרים הללו נחשבים ראש אחד כמו הראשונים העליונים שהם מנגה נגדם, ונקרא היכל קדש הקדשים, ושלשתם נאצלים אצילות רוחני אחד קדוש ממדת המלכות ומתעצמים בו, וכל אחד נקרא אצילות בפני עצמו: על כן אמרו בעלי העבודה כפי קבלתם האמיתית כי כל האצילות בי"ג ענפים, ויונקים משרש אחד שכל האחדות תלוי בו, ועל כן המספר עולה בפסוק יי' אחד, ובכאן נשלמו סוד י"ג מדות של רחמים: ולכן אמרו חכמי הקבלה ששלשה אלה הכלולים בכתר מלכות ממונים ונכונים לסלוח ולנשא עונות ופשעים שהם המרדים והחטאים, ושלשתם נכללים בשם אחד על שם פעולותיהם, וזה שמו אשר יקראו נע"ם חרו"ן נוש"א עו"ן מר"ד חטא"ה, למען ישוב יי' מחרון אפו ויחמול וירחם על שבי פשע ביעקב שהוא ו' קצוות עליהם, ועליהם נורא מאד נזר אלהיו על ראשו, הרי רו"ן הנשאר מחרו"ן: עוד אמרו בסוד חרו"ן ח"ן עטרת מלכות. רו"ן דיוקנו של יעקב איש תם חקוק צורה של מטה כנגד של מעלה הוא מיוחס שמים ויעקב, והסימן רנ"ו שמים כי עשה יי', רנו ליעקב שמחה ואז הזווג עולה שלם: ואלה הי"ג כולן מאצילות ופועלות, והי"ג מדות הנזכרות בפסוק ויעבר כלן נפעלות, הפועלות אבות והנפעלות תולדות. אין להם קצה, ואין משיג אמתת התחלתן, ואין יודע מחקר סופן, זולתי האדון היחיד על הכל הנסתר והנעלם ממחשבת נבראיו. כל זה יסוד מוסד גנוז באוצרות המעמיקים מקבלי האמת: גם יש סימן לאלו השלשה לחזות בנע"ם יי' דרכיה דרכי נע"ם כפי שמותם. וחכמי הקבלה מכנים לכסא הכבוד הנקרא מטטרו"ן הגדול אדם שבמרכבה, ולחשמל החיצון מיכאל הגדול ופני אריה וענן הכבוד שור, ולנשריא"ל נשר, ולמדה זו מכנים אוריא"ל הפנימי. ולמטה שבעה שמשים פנימיים היושבים ראשונה במלכות, והם נקראים גבורי כח, ונקראים שרפים על שם שנאצלו מכח שרף גדול הנקרא לחכמי המרכבה ענפיא"ל, וסימן לדבר וענפיה ארזי אל, ונקרא כן לפי שמתחלק כחו לשבעה ענפים: ונוגה אלו הענפים כמראה הבזק, והם עומדים לפני מקום האחדות כאש אוכלה, כדי שלא יהיה כח לארבע מחנות שכינה להסתכל במהותם, ועליהם נאמר שבעה אלה עיני יי' וגו', ולא נקראו עינים כי אם על הגוון שדומים לאש אוכלה כדכתיב כי יי' אלהיך אש אכלה וגו', והם מתצחצחים בצחצוח גדול ועומדים לפני הקב"ה למעלה בצל כבודו, ועליהם נאמר כמו כן שרפים עומדים ממעל לו וגו', ואלה שמותם אורפניא"ל תגרא"ל דנדא"ל פלמיא"ל אסימו"ן פסכא"ל בוא"ל, והם בסוד שבעה ספירות הבנין, ובסוד שבעה שמות שבהם נבראו שמים וארץ. ונראה שאליהם רמז ר' אליעזר הגדול פרק ד' מפרקיו באמרו ושבעה מלאכים שנבראו מתחלה משרתים לפניו לפנים מן הפרכת והוא הנקרא פרגוד עד כאן: ולמטה הרקיע שנברא ביום שני, והוא שאמר עליו ר' אליעזר פרק ד' רקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', והוא הנקרא פרגוד, וזה הכח מביא השפע מעולם המתבודד לעולם הנפרדים, ולכן נאמר בפרק ד' מפרקי רבי אליעזר ואלולי הרקיע ההוא היה העולם נבלע במים, שלמעלה ממנו מים, ולמטה ממנו מים, והוא המבדיל בין מים למים שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' בין מים העליונים למים התחתונים עד כאן: ואמרו חכמי הקבלה כי ההויות העליונות הנקראות עץ החיים נקראו במשל מים העליונים כי אינם נבראות אלא נאצלות מעליון, ומים התחתונים נבראים ואינם נעלמים כראשונים והם מהרקיע הזה ולמטה, ואמרו כי בו שני מיני אצילות בסוד מטטרו"ן וסנדלפו"ן, ופירוש מטטרו"ן שליח, שמביא ומשפיע ההשפעה ממעלה למטה. ופירוש סנדלפו"ן מלה מורכבת מורה על חומר וצורה והוא נחלק לשנים סנדל פון וסנדל מורה על החומר כמו שאמרו בפרק יוצא דופן שמא תעשה עוברה סנדל פירוש חתיכת חומר בלא צורה. ופון מורה על הצורה שהיא בפנים נעלמת ונסתרת. והנה שמו מורה על פעולתו שהוא מחבר חומר וצורה, כי הוא ממשיך צורות מעולם הרוחני ומשפיע על החומר. ולמטה היכל הרצון כנגד תפארת ישראל, ובו ארבע מחנות שכינה סוד חיות קטנות כנודע מדברי המאור הקדוש רשב"י ע"ה בהיכלות שלו. (ח"א מ"ד ע"ב ח"ב רנ"ג ע"ב) ויעשה ממנו היכל אהב"ה כנגד חסד לאברהם, והוא סוד א"ל שד"י, ובו נבואת האבות, ואמרו חכמי הקבלה כי הוא סוף למעשה העליונים ותחלה למעשה התחתונים, ושרש ההיכל הזה הוא הנקרא מטטרו"ן שר הפנים ששמו כשם רבו העליון הנקרא מטטרון הגדול, וזה נקרא שכל הפועל אצל הרבה מחכמי הקבלה: ולמטה ממנו היכל זכו"ת כנגד פחד יצחק, ועליו אמרו בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ושם ב"ד הגדול, ושם נהר דינור: ולמטה ממנו היכל נוגה כנגד נצח ישראל. ולמטה ממנו היכל עצם השמים כנגד הו"ד. ולמטה ממנו היכל לבנת הספיר כנגד יסוד ומלכות שהם נחשבים אחד כראשון והוא היכל קדש הקדשים. וזה כקבלת רשב"י ע"ה והם שבעה היכלות: ולפי קבלת הגאונים רב נחשון ורב נטרונאי ז"ל לבנת הספיר כנגד יסו"ד והוא ששי לבנין, וההיכל שהוא כנגד מלכות הוא הנקרא לדעתם ז"ל היכל כנסיא"ל לפי שהוא כנגד כנסת ישראל. והיכל הראשון הנקרא קדש הקדשים הוא מכלל עץ החיים, והוא עולם הנסתר, ושאר היכלות מכלל עץ הדעת טוב ורע, ונקרא עולם הנגלה בערך הראשון, וכלל ההיכלות נקרא מלכו"ת לפי שהיא כלל הכל ועל ידם מתראה ומתפרסם כח המעלות העליונות: ומהם נמצאות כמה מדרגות אחרות עשיריות עד אין מספר, שנאמר ועלמות אין מספר, וכתיב היש מספר לגדודיו, והראשונים נשגים על ידם, ואלו נשמה לאלו עד שנמצאו עשר מדרגות של המלאכים שהם בעלי צורה דקה רוחנית, ונשתלשלה ההשפעה עד שנגלמו הגופים השמימיים מכח הבורא יתברך בתחלת מעשיו עם הנקודה הארציית הכלולה מארבע יסודות, שמהם הורכבו הנמצאים המורכבים כאשר נשפע מאת רשימת הארבע יסודות הראשונים שהם סדר זמנים: חלק א פרק יז כמו שבא הרצון והחפץ הפשוט, ועלה במחשבה הטהורה להמציא ולהאציל מאור הנעלם האצילות להורות ולהעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד שרש השרשים וכענין שהתבאר במה שקדם. כן היה הרצון הפשוט לברא בריה אחת משוכללת וכלולה, עשויה בצלם ודמות לתבנית המשכן העליון המקודש, הוא האצילות הנעלם הנקרא אדם העליון, במשל ובסוד הידוע לאשר זכו אליו ועליו נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: ובבראשית רבה אמרו בזה הלשון במי נמלך ר' יהושע בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, משל למלך שהיו לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. ר' שמואל בר נחמן אמר במעשה כל יום ויום נמלך, משל למלך שהיה לו סנקתידרון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. ר' אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין על ידי האדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש לו להתרעם לא על האדריכל אתמהא, הוי ויתעצב אל לבו עד כאן: ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר מיד אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם וגו', והכל לכוונה אחת עולה, ירמזו לנו חכמי האמת ע"ה כי לא נמלך בדבר שהוא חוץ ממנו, כי האומר במלאכת השמים והארץ, ירמוז לשני הפועלים הידועים, והאומר במעשה כל יום ויום, ירמוז לששת ימי בראשית העליונים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל' ע"א) בתרי גוונין אתברי עלמא בימינא ושמאלא, בשיתא יומין עלאין, שיתא יומין אתעבידו לאנהרא כד"א כי ששת ימים עשה יי' וגו'. והאומר בלבו, הכוונה בלב השמים היא הכלה הכלולה מל"ב נתיבות פליאות חכמה והיא התורה: וסוד הענין כי האדם כלול מכלם עשוי לתבנית הבנין כלו כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. והטעם הנעלם כדי שיעיד גם הוא על אחדות השם המיוחד, ועל התפשטות מציאותו האצילות שהוא נכלל בו. נמצא האדם העשוי בצלם ודמות אות מעיד ומפרסם האלהות. ולגלות זה ולהודיעו נברא בצלם אלהים. ואמרו בפרק י"א מפרקי ר' אליעזר עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים,. ראו אותו הבריות ונתיראו כסבורין שהוא בוראן וכו', ולסוד זה נקראת צורת האדם דיוקן וכל הצורות נקראו כן על שם צורת האדם, וכמו שאמרו בבא קמא פרק הגוזל עצים אין משלחין מעות בדיוקני, לפי שצורת האדם שניה לקונה שאין בכל הצורות כמותה, וכענין שכתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ודיו כמו דו פרצופין, קני כמו קונה, כי הוא בדמות קונו, ונשא שם זה להיותו כלול מהכחות העליונות אשר הם נכללות בסוד השם הגדול: ובפרק חזקת הבתים אמרו נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל ובפרק אלו מגלחין דמות דיוקני נתתי בהם, אך בצלם תרגום ברם בדיקנא, ואז בהיותו כלול מן המעלות עשוי בתבנית המשכן יהיה בידו כח וספק ליחד ולתקן הכבוד כי היא היתה הכוונה בו: ולהעיר על כל זה אמר ישעיהו הנביא ע"ה (מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובאמרו כל, הכוונה על האדם שהוא כלול מהמעלות והכחות כלם, ולזה יצדק בו לשון כל שהוא כלל הכל כי הכל בו. ואמר הנקרא בשמי, מצינו לשון קריאה נופלת על הבריאה, קורא אני אליהם יעמדו יחדו. והכוונה שנברא בשמו, כלומר בצלמו הוא האצילות שהוא שמו. ובאמרו ולכבודי בראתיו וגו' הורה על התכלית אשר בעבורו נברא בשמו כי היה להעיד ולגלות מציאותו וליחדו ולתקנו כראוי, ולזה נתקן ונעשה בדמותו כי בכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, גם האדם יש בו כל זה, ולזה אמר בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ובהיותו כלול ממנו עשוי בתקונו יהיה כח וספק בידו ליחדו ולתקנו: ובמדרשו של רשב"י ז"ל אמרו בזה הלשון (ח"ב קנה.) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא ולכבודי בראתיו אוליפנא דהאי כבוד דלתתא כורסיא קדישא כלא איתקן לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקוניה הה"ד ולכבודי בראתיו, בגין ההוא כבוד לאתקנא ליה בעמודין תקיפין בתקונא וקשוטא דלתתא, בגין דהאי כבוד אסתלק ביקרא דצדיקייא די בארעא, בגין כך בראתיו בגוונא דכבוד עלאה דתקונין אלין ביה, בריאה לסטר שמאלא, יצירה לסטר ימינא כד"א יוצר אור ובורא חשך עשיה באמצעיתא כד"א אני יי' עושה כל אלה, וכתיב עושה שלום ובורא רע. וכתיב עושה שלום במרומיו. ועל דא בראתיו יצרתיו אף עשיתיו בתקונא עלאה. ועל דא הואיל ואדם איהו בארעא ואית ליה לתקנא ההוא כבוד עבידת ביה תקונין דכבוד עלאה דאית ביה, אוף הכי בריאה ועל דא בראתיו: בההוא כבוד אית ביה יצירה ועל דא יצרתיו. בההוא כבוד אית ביה עשיה ועל דא עשיתיו, כל דא יהבית ביה באדם למהוי איהו כגוונא דכבוד עלאה. דמתקן ובריך לכבוד תתאה ומנא לן דההוא כבוד עלאה אית ביה תלת אלין דכתיב יוצר אור, ובורא חשך, עושה שלום. יוצר אור הא יצירה. ובורא חשך הא בריאה. עושה שלום הא עשיה. ודא איהו כבוד עלאה דקא מברך וספק כל צרכי לכבוד תתאה. כגוונא דא אדם בארעא. כבוד עלאה דאית ביה תלת אלין. אדם לתתא דאית ביה תלת אלין. זכאה איהו בר נש דזכי בעובדוי למהוי כגונא דא עד כאן: הנה יתבאר מדבריהם ע"ה בשלמות מה שאנו משתדלים לבארו בזה הפרק, והוא היות האדם עשוי ומתוקן בדמות ובתקון הכבוד העליון והוא צלם אלהים, והטעם בזה לתקן הכבוד שעליו נאמר וכבוד יי' מלא את המשכן, כמו שהכבוד העליון סוד האבות מתקנים אותו למעלה כדי שיהיה כלול ומתוקן מכל צד, כי הוא השלמות הנרצה ובזה משלים הכוונה והתכלית בבריאתו, והשלם אשר הוציא כל ימיו בזה הוא אשר חי החיים האמיתיים, והוא אשר חתם בו שלמה המלך עליו השלום ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. ובאמרו סוף דבר הכוונה בו על האדם, כי הוא סוף כל מה שנעשה בששת ימי בראשית, והוא תכלית כל דבר נברא. הכל נשמע מלשון וישמע שאול את העם, שכלל כל המעלות נאסף בו, והוא מחובר וכלול מן הכל והכל נשמע ונכלל בו. את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, לומר כי הכוונה בו בהיותו עשוי בדמות עליון היה לקיים המצות מצות עשה ומצות לא תעשה, שכלם יוצאות מאמרו את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי התקון העליון אשר בעבורו נברא הוא תלוי בזה, וזה הוא הדרך אליו, והוא אמרו כי זה כל האדם. והיא הכוונה בזה הפרק: חלק א פרק יח יצירת האדם התחתון הנקרא עולם קטן, הוא לתבנית האדם הגדול כמו שבארנו, בזה התאר, המרכבה הראשונה והיא מרכבה לידיעות הנשללות מכל השגה היא רמוזה בראש בסוד פרקי המרכבה, והם החכמ"ה והבינ"ה והדע"ת, וביצירת האדם המוח והגולגולת והלשון. הגדול"ה והגבור"ה משל לזרועות: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו זרועותיו ובהם יגן על ראשו. והתפארת משל לגו"ף, והוא עולה עד עולם הלבן במשל חוט השדרה הנמשך מן הראש. נצ"ח והו"ד משל לשוקים. יסו"ד עולם משל לאבר המוליד, ובו סוד הברית יו"ד זעירא, והוא הקולט הזרע הנמשך מכל האיברים ומריק בלויה שלו, ובה האדם שלם באחדות שלמה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון שבעה צורות קדושות יש לו להקב"ה, וכולן כנגדן באדם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, זכר ונקבה ברא אותם, ואלו הן שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גו"ף בבריתו, וראש הרי שש, ואת אמרת שבע, הוי באשתו דכתיב והיו לבשר אחד עד כאן. וכבר כתבתי בספר תולעת יעקב כי היו עשר אצבעות בידי האדם כנגד החכמות העליונות, כי הידים באצבעותיהם הם כלי הפעולה לשרת בהם את הנפש, כן העשרה מאמרות הם כלי חפץ לאדון יחיד, ועשר אצבעות רגליו שהם יסודות הגוף כנגד עשר מעלות שבאחרונה. וגם הוא כלול מהמרכבות התחתונות הקרובות אל הקדש, וחלקו מהם העצמות והוא התקון המעלה שבגו"ף, ועליהם נאמר ועצמותיך יחליץ: וגם הוא כלול מהטוב והרע ולזה נתן לו דרך החיים ודרך המות, כלומר יצר הטוב ויצר הרע כנגד טוב ורע שהוא כלול מהם, ונתן לו הבחירה כנגד הנקודה, ואולם חלקו מצד הרע הוא הבשר שהוא כלה ואבד, ולזה נקרא הצד ההוא קץ כל בשר כי אין לו ממשלה כי אם על חלקו, גם הסרים אל משמעתו והם חיילותיו שהוא שר עליהם נותנים חלקם, והם הגידים והורידים. גם הוא כלול מהשמים והארץ, ואולם חלקו מן השמים כסוי עור לכסות על הכל, ומן הארץ הארבע יסודות, זה כלל האדם התחתון הנקרא בפי החכמים עולם קטן דמות כלל העולם הנקרא האדם הגדול, ולזה משלו ביצירתו הנכבדת הזאת, משל לבונה מדינה נכבדת עד מאד מבניינים רבים נוראים, מהם נעלמים ומהם נגלים, ובסוף בנה ארמון נכבד וצייר בו כל ענייני המדינה. וראיתי בענין זאת היצירה בפרט דברים נוראים באוצרות המעמיקים בחכמה, אביאם פה להועיל בהם אל המשוטטים לבקש את דבר יי': הנה ממה שכתבנו יתבאר היות האדם בצלם אלהים, ומי שהוא מהפנים והשלמות זכה בו, וכן מי שהוא מהחיצונים, כי לכל אחד נותנין לו מדור לפי כבודו, כאשר גזרה חכמת האדון היחיד להשפיע ולקשר הצורות כל אחת במדור הראוי לה על ידי סנדלפו"ן שסוד שמו חומר וצורה, שלפי החומר נותן הצורה כאשר גזרה החכמה העליונה, ויש נפש שנאצלה מפנימיות הספירות, ויש מהחיצונות, ויש מהכנפים, ויש שעקרו מהטוב, ויש מהרע, והנה עם הקדש הנבחרים לסגולתו של הקב"ה נפשם מצד הקדושה והטהרה, עם שיש בהם עצמם חלוק כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, וגם בין אלה חלוק בנפשותם כפי מדרגתם. אבל נפשות הכותים מצד הטומאה והם טמאים: וראיתי בספר הייחוד לבעל התמונה בזה ענין נפלא, אמר שם בזה הלשון וצורות ישראל היה ראוי להיותם משונות ומובדלות ממין האדם כאשר הכחות ונפשם, אבל חק השמיטה וקושיה להיות הכחות מתערבות ומגולגלות ומתגלגלות בגופות, בגופים רבים משונים, וכולם ישובו למקומם על ידי הקרבנות הנקרבות על המזבח לרצון מהבהמות, עד כאן דבריו, פירוש לכן היה צריך שצורתם של ישראל שתהיה משונה משאר הבריות כמו שנפשם וכחם הם משונות ומובדלות מהם כך היה ראוי שיהיו הגופים, אבל סדר השמטה וקושיה אין נותן הדרך הזה, בעבור כי הכחות והנשמות בעונות הגופים, מתערבים ומתגלגלים זה בזה, רצונו לומר שנפשם של ישראל מתערבות בגופי הכותים, ואותם המתערבות בגופי הבהמות נפדות על ידי הקרבן הנקרב לרצון מן הבהמה, אבל גופי הכותים אינו יכול שיפדה הנפש ממנו עד שיתגייר עד כאן זה הענין הנעלם: אבל קושיה זו הקדוש קנה זלה"ה תרצה באופן אחר לבנו הקדוש נחום ז"ל ה"ה, ועיין בספר הפליאה אשר לו ושם תמצא: ואשוב אל ענין היצירה אשר הייתי בו ואומר כי ספירת מלכות כוללת כל הצורות, ובה סדרים פנימיים מהפנימיים וחיצונים מהחיצונים כאשר גזרה החכמה העליונה, ונותנת הצורות על ידי סנדלפון, ונשמרו שרשי העליונים ליתן לכל גויה וגויה הרוחנית המתחברת עם הגוף הגס הצורה הראויה לה, וסוד הענין כי הנה השם המיוחד כולל עשר ספירות שהם עשר שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלות שאינם נתפשות במחשבה שהם סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה, ולכל שם ושם מאלה יש כנויים, והכנפים נאחזים בכנויים, והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות, נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד, סוד שם המפורש שבו מתלבש השם המיוחד וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד בסוד היכלות המלכות שהם כמו גויה רוחנית לקבל הידיעות הפנימיות שהם כמו צורות להם, והקליפות נרתק להם, והם כמו צורה להם: ולפיכך נעשה אדם בצלמנו וגומר, שהוא אחיזת חמרו וחלוק איבריו הם בשם המפורש החקוק על המטה סוד ההיכלות, ולפעמים מתהפך לנחש כפי אחוזתו ודבקותו, ופעמים מטה כלפי חסד, וגם צורתו כלולה בשלש מדרגות זו לפנים מזו, נפש, רוח, ונשמה, והם בקשר אחד אמיץ, וזו כסא לזו, ושואבות משרשם, הנפש מהכלה בסוד נפשי אויתיך בלילה, והרוח מהחתן בסוד אף רוחי בקרבי אשחרך, והנשמה מהחופה סוד כל הנשמה תהלל יה, ואלו הצורות גם כן יש להם גויה רוחנית לתבנית הגויה הרוחנית הנזכרת למעלה. והיא מחברת בין הצורה וגוף שהוא לתבנית הקליפה הנזכרת כמאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה, (זוהר ח"ג, ק"ד ע"א) אשכחנא בספרא דשלמה מלכא בשעתא דזווגא אשתכח לתתא, שדר קב"ה חד דיוקנא דפרצופא דבר נש רשימא חקיקא בצולמא, ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחזי חמא בר נש, על רישיה חד צולמא רשימא דפרצופא דבר נש, ובההוא צולמא אתברי בר נש, ועד דקימא ההוא צולמא דשדר ליה מריה על רישיה ואשתכח תמן לא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וגומר, ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא, כד נפק, בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב אך בצלם יתהלך איש וגומר, והאי צלם איהו מלעילא בשעתא דאינון רוחין נפקי מאתריהו, כל רוחא ורוחא אתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא, ובההוא דיוקנא יקר נפיק להאי עלמא, ודא איהו צלם עד כאן: והגויה הזאת היא המקיימת לגוף הגס לפי שיש לה שתוף עם הגוף וגם עם הצורה, כי לא היה אפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי שהוא הגויה הרוחנית ונחברה אל הגוף הגס הזה שנבנה מעפר בית המקדש שהוא בירושלם ששם אחד מפתחי גהינם: ובבראשית רבה אמרו מן האדמה רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד, עד כאן: ויש בו רמ"ח איברים שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש, בהצטרפות ל"ב נתיבות פליאות חכמה שבהם יצאו כל הנמצאים לפועל, כי שם המפורש הוא ע"ב שמות והוא נבנה מויסע ויבא ויט, והע"ב שמות הם משולשים, שהם כוללים ימין ושמאל ואמצע, ונפרדים הם רי"ו אותיות, והאותיות האלה רומזים לחכמות הפנימיות הנכללות בסוד השם הנעלם שבו היה כל הווה, וכאשר יצטרפו ל"ב נתיבות פליאות חכמה עם רי"ו אותיות שם המפורש דתוקפא דדרום במזרח ומאבא נפיק ברא הרי הם רמ"ח, וכאשר עלה במחשבה הטהורה לברא את האדם בראו וכוננו ברמ"ח איברים שהם כסאות לרמ"ח כחות הנפש שמשתרגים ממנה, כמו שאמרו רז"ל במדרש קהלת את אשר כבר עשוהו, אין כתיב כאן עשהו אלא עשוהו, כביכול הקב"ה ובית דינו עשוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תכונך, ואם תאמר שתי רשויות הן והלא כבר נאמר הוא עשך ויכוננך עד כאן: והוא שנחתם בחותמו יתברך ואין יוצא מידי דפוס לחוץ, והוא שם המפורש שרמזוהו במלת הוא, והוא עולם הנסתר, ובית דינו עולם הנגלה, והוא בסוד נעשה אדם בצלמנו וגו', מפני כללות הידיעות ההם והשם הקדוש בן ע"ב: וכלל הדברים שבית המקדש התחתון ששם המזבח כסא לעליון ושם צוה יי' את הברכה, והנה מהידיעות שאינן נתפשות בשום ציור ומחשבה נאצלו הידיעות הנתפשות, ואלו כמו נשמה לאלו, ומאלו שהם כלל עץ החיים נמצאות ונבראות שבעה היכלות, ומהם נמצאות מדרגות אחרות עשיריות עד אין מספר, עד שנמצאו עשר מדרגות של המלאכים שהם בעלי צורה רוחנית דקה, ונשתלשלה ההשפעה עד שנגלמו הגופים השמימיים בכח בורא הכל יתברך עם הנקודה הארציית הכלולה מארבע יסודות שמהם הורכבו הנמצאים המורכבים כאשר נשפע מאת רשימת הארבע יסודות שהם סדר זמנים כמו שכבר כתבנו, והוכנו גופי המורכבים לקבל הצורות העליונות כמו שכתבנו, בענין שיתקשרו כל העולמות בקשר אמיץ וזה מקבל מזה וזה מזה עד הסבה הראשונה יתברך: והנה האדם שנבנה מעפר הקדוש נבחר מכלם, והוא כלל כולם כמו שהתבאר, והוא מקיים את כלם כפי שרשו כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא בפרק שאחר זה והוא מונהג ומושפע מאת עולם הנקבה הכלה הכלולה, כי איבריו וכחות צורתו כסא לה, ולה ידיעות הכלולות בו, והיא עולם הזכר למושפעים ממנה על ידי כרוביה ושרפיה והיכלותיה שתחלתם היכל הרצון בסוד סנדלפון ופרוכת המסך ושלשה ראשי ראשיה שכבר הודענו, ובודאי הידיעות הם בנו כפי שרשנו ומעשינו על ידי ההיכלות הנזכרים, והחכמים הקדושים ז"ל רמזו וכללו כל זה באמרם שכינה בתחתונים צורך גבוה, והיא הכלה הכלולה מכל טוב: חלק א פרק יט כבר כתבנו כי השבעה היכלות שאחורי פרוכת המסך הם סוד עץ הדעת טוב ורע, ועתה יש לדעת כי מכאן הצורות הנכללות ביצר טוב ויצר רע, וגם כי כלם נכללות ביצר הטוב ויצר הרע: הנה במשל יש כאן כמה מיני מתכות, ובכלם יש כסף, ואולם יש שכולו כסף לבד קצת עופרת שבו, ויש שכולו עופרת לבד קצת כסף שבו, וכולו איפשר להיות כסף או עופרת, וכן כל אדם הוא בעל שני יצרים כי הכל נשתלשל מכח מלכות בית דוד, ואולם יש שכולו טוב אך יש בו כח הקליפה בהכרח כי בה נבנה הגוף כמו שכתבנו למעלה, וכאשר חכמים הגידו בסוד פסוק המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם: כי הנה אדם הראשון בצלם אלהים נברא, וחטא כי השיאו הנחש, ואלו לא היה בו שום חלק מהקליפה לא היה לו כח להחטיאו, ואולם בחירת כל אדם בידו לתקן ולקלקל, עם היות שהכל נמשך אחר הנפש והנפש כפי שרשה, ואם הלמוד וההרגל יועיל או יפסיד, אולם יש יכולת ביד האדם לשנותו מצד ההתקשרות שבו מכל המדרגות פנימיות וחיצוניות, ויש לאל ידו להוסיף על רעתו או לגרוע, וכן על טובתו, כמו שאמרו רז"ל בפרק אין דורשין על פסוק זה לעומת זה עשה האלהים, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גהינם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם עד כאן: והכל לפי המשכו אחר הטוב או אחר הרע מצד החלקים שנשפעו בו, כי בודאי המדרגות העליונות והיכליהן וענפיהן וכנפיהן וקליפותיהן נקשרות בנו על ידי צורותינו הנשפעות מעץ הדעת טוב ורע על ידי המתחיל והגומר, ושם כולל בו הקושר כתרים לרבו וכמו שכתבנו כבר: אבל יש מי שנטייתו הרבה אחר הטוב, ויש בו מעט מהקליפה כמו שכתבנו, ויש מי שנטייתו הרבה אחר הרע, ומעט מהטוב, ויש מי שהוא נוטה אל השווי בין בצורה בין בחומר, וכמו שהורה המאור הקדוש רשב"י ע"ה במאמר אחד בתיקונין (צ"ג ע"ב) וזה נסחו, אית עץ דענפין דיליה מתיקן ועץ דענפין דיליה מרירן, ואית מים מתיקן ואית מים מרירן, דא לקבל דא עבד קב"ה, ואית דאית ביה פלגו מיניה מתיקא ופלגו מיניה מרירא, ודא עץ הדעת טוב ורע כגוונא דכספא מעורב בעופרת, ואית אילנא דקליפין קשין לבר ומוחא מתיקא מלגאו, הכי תשכח בר נש מפומוי דאיהו מפיק מלבר ביש וטב בליביה מלגאו, ואית מפומוי טב ולביה ביש, האי איהו עץ הדעת טוב ורע הדא אקרי נחש רמאי, הכי איהו בר נש דתשכח ליה גופיה שפיר, וסימנין דיליה שפירין כלהו במדה, ונשמתיה נחש חייבא מלגאו, ותשכח בר נש גופיה ביש וכל סימנין דיליה בישין, ונשמתיה מלגאו שפירא דא איהו צדיק ורע לו, אבל מאן דאיהו טב מלבר ורע מלגאו דא איהו רשע וטוב לו דלא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, טב מלגאו ומלבר ולבושא דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור, ביש מלגאו ולבושא דיליה שפיר מלבר, על האי איתמר ראיתי עבדים רוכבים על סוסים, כלא אשתמודע בעובדוי דבר נש מאן דאיהי מלגאו, ולאו למגנא אוקמוה קדמאי אין המדרש עיקר אלא המעשה, ושטיין מסתכלן בגופא דאיהו לבושא עד כאן: עם היות שצריך פירוש לפי שמורה גם כן על סוד העבור, הנה בכלל למדנו חלוק חומר וצורה וההבדל לפי השרשים וחלוף המרכבות, עם היות שישתתפו החמרים והצורות במנין וחלוק האיברים וכחות החמר ברמ"ח איברים, שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש בהצטרפות ל"ב נתיבות חכמה, וכענין שהתבאר למעלה כי הוא בסוד נעשה אדם בצלמנו וגו' מפני כללות הידיעות והשם הקדוש בן ע"ב שצורתו נבנת מהכל: ואם דרך בדרך היושר והצדק אז נעשו איבריו כסאות להם בין בכלל בין בפרט, כל שכן כשיתחבר היות צורתו מהפנים הפנימיים שאז יהיה נקשר ונשפע מכל המעלות הקדושות על ידי שרשו ומקום מוצאו, ואף אם תהיה צורתו ממקום ההפוכים והשנויים בסוד להט החרב המתהפכת שמשם הצורות הנכללות ביצר טוב ויצר רע בסוד עץ הדעת טוב ורע. כבר כתבנו שהיכולת בידו מצד ההתקשרות שבו מכל המדרגות פנימיות וחצוניות שהרי הוא כלול מהכל, ובידו לתקן המעוות שבו מצד יצר הרע, באופן יהיה כלו טוב גמור, והנחש שהוא צד הרע שבו נהפך למטה כי הטהו כלפי חסד, ולזה יזכה הגוף גם הוא לחיי העולם הבא, כי נמשך אחר הטוב והניח צד הרע ולא נמשך אחריו כלל, אבל יזדכך החמר בהמשכו אחר שרשו הטוב ולא ימות, כי המות ימשך מצד המשכו אחר הרע וההפסד שבעץ ההוא והוא המות כי רגליה יורדות מות, והרי מצד המשכו אחריו נהפך המטה לנחש והוא נושך וממית, כי אחר שגזרה החכמה העליונה ועלה במחשבה הטהורה להמציא ההפוכים והשנויים מדין ורחמים וטוב ורע כפי אשר גזרה חכמתו יתברך להיות השלמות תלוי בזה, רצה יתברך עם זה שכל הדברים ישובו אל שרשם באופן ההוא מהטוב אשר היו בו, ושיתוקן הכל בסוף: ורצה יתברך שיגיע זה התקון והשלמות על יד האדם, ולזה בראו כלול ומשוכלל מכל הצדדים, והגוף משכן כבוד אל הנפש לתבנית הדמות שהוא כן, וכאשר תתחבר הנפש אל הדמות ההוא כאלו התחברה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, כי זה דמות זה, וכאשר ימשך הגוף ויתעלה אחר הנפש, אף גם זאת בהיותם בזה העולם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, ואין הגוף מעיק כלל אל הנפש בפעולותיה, אשר שולחה אל הגוף לפעול על ידו חוקי האלהים ותורותיו לתקן הכבוד, אשר זה היה התכלית בבריאה ובזווג הזה, ויתמידו בזה התקון עד עת קץ בא עתם להתעלות אז יזכו שניהם אל הלקיחה והעלוי הנזכרים בחנוך ואליהו, ואז בזה נשלמה הכוונה העליונה בהם והדברים כלם שבו אל שרשם, והנה בזה הם באופן ההוא מהטוב והשלמות שהיו בו במחשבה העליונה מתחלה, והוא סוד הדבקות האמיתי הבטוח לישראל באמרו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום, שהרי השלימו הדמות ותקנוהו, ועל הדרך שבארנו כי מן הדמות ההוא אשר נבנו ממנו נקראו ישראל בנים, בנים אתם ליי' אלהיכם, ואמרו בעלי העבודה כי מפני שה"א ראשונה סוד התשובה יסוד נשמתן של ישראל ונשתלשלה משם דרך אמת ואמונה וכענין שכתבנו בפרק שלפני זה, לכן נקראו ישראל בנים למקום ברוך הוא, כי הם זרע השלום צדיקו של עולם חי העולמים אשר זרע בביתו סוד ה"א אחרונה הנקראת בית, והם אב ואם לישראל: ובמדרש משלי אמרו בזה הלשון ישמח אביך ואמך אמר רבי עקיבא אפילו הקב"ה ישמח בו והחכמה שמחה בו, אביך זה הקב"ה, אמך זה החכמה דכתיב כי אם לבינה תקרא עד כאן. ובפרק כיצד מברכין אביו זה הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך עד כאן: ומזה הטעם נבחרו ישראל להיותם סגולתו וחלקו מכל העמים, להיותם נולדים בבית השם בית תפארתו וכמו שכתוב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. וסוד הכתוב הזה עם הכתובים אשר קדמוהו מהליי' תגמלו זאת נורא מאד כי הם סתרי תורה, ועם שהם מכלל מה שכתוב עליהם כבשים ללבושך, ולמכסה עתיק, לשלמות הענין הזה שאני בביאורו מהבחירה בישראל להיותם נולדים בבית השם, אפרש הכתובים ההם ומהם יעמוד העובד על אמתות מה שיצטרך לעבוד בו, ויכיר וידע בשלמות מעלת ישראל שנבחרו לעם סגולה, וכמה אנו מחוייבים להשלים מה שבאנו להשלימו ולתקן הכבוד, ולהשתדל בכל עוז להשיב הדברים כלם אל שהם באופן ההוא מהטוב אשר היו בו במחשבה ,וכענין שבארתי למעלה, ואפריד לזה פרק בפני עצמו: חלק א פרק כ כבר התבאר במה שקדם כי עשה הקב"ה את האדם בדמות הכבוד העליון לתכלית שיתקן הכבוד וישלימהו במעשיו הטובים, והתקון ההוא הנדרש ממנו הוא ייחוד השם המיוחד בכחותיו עד אין סוף, וזהו עשיית הרצון והטוב בעיני יי' ואם דרך הדרך לא טוב ונטה אל צד הרע שבו לעשות הרע בעיני יי' לעבור על מצותיו, הרי הוא מקלקל ומפריד אלופו של עולם ומקצץ נטיעות הגן הקדוש, והקלקול הוא לפי המקלקלים אם יחיד ואם רבים: והיות זה כן כבר נמצא לחכמי האמת מבואר ובפרט במדרשו של רשב"י עליו השלום בהרבה מקומות ממנו, ומהם בפרשת אחרי מות דף ע"ד. אמרו שם בזה הלשון, רבי יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא דסלקין ריחין טבאן, כנסת ישראל מתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחא ואטעמת מסטרא אחרא מרירא כדין השליך משמים ארץ, ואנפהא השוכן. ר' יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא ממטרוניתא הה"ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה: עוד שם כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב"ה, קב"ה עביד מדוריה בכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דישראל ברא בוכרא לקב"ה דכתיב בני בכורי ישראל, אימא דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך: עוד שם חמי מה כתיב בן חכם ישמח אב, בעוד דהאי בר אזיל באורח מישור והוא חכימא ישמח אב דא מלכא דלעילא, ישמח אב סתם, אשתכח האי בר באורח תקלה, מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו ולא אביו ורזא דמלתא ובפשעכם שולחה אמכם, ולהיות זה כן וישראל שהם בנים ליי' אלהיהם גורמים קלקול העולמות או תקונן כפי מעשיהם, כי המפתח מסור בידם, ולפי שראה הקב"ה אחריתם איך היו עתידים לקלקל ולגרום פרוד בין השני דודים נתרעם והוכיחם על זה באמרו, הליי' תגמלו זאת, וה"א זאת רבתי רמז לה"א ראשונה שבשם, סוד התשובה: וסוד הענין לומר הליי' תגמלו זאת תגרמו במעשיכם הרעים להפריש זאת שהיא כנסת ישראל ה"א אחרונה שבשם מן ה"א ראשונה, ותגמלו לשון הפרשה והבדלה הוא כמו ויגדל הילד ויגמל. ובסוטה פרק ואלו נאמרין מאי גלמודה כמ"ד גמולה דא מבעלה. פירוש בדלה. עם נבל ולא חכם תרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל עשאו מן נבל תבל שפירש בו מלאה תלאה, יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים עד כאן. ולדעתי עשאו מן כאלה נובלת עלה, ועלהו לא יבול. וכוונתו ע"ה בזה מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה נובלת חכמה של מעלה תורה, והרמז על תורה שבכתב הנחקקת מספירת תפאר"ת הנקראת תורה שבכתב שנאצלה ויצאה מחכמה עליונה, ולזה תרגם במלת נבל דקבילו אוריתא, ואמר ולא חכם שהיה להם להתחכם מן התורה שקבלו בחכמה העליונה שממנה נחקקה התורה. הלא הוא אביך קנך החכמה העליונה נקראת אב, שמשם נאצל הכל ושם היה גנוז, והוא הקן ששם צפרים יקננו, ושם י"ה שהעלו לחכמה עולה ק"ן, וגם הוא מלשון קנין כי קודם שנאצלה החכמה מאויר שאינו נתפש, היה הכל באפיסה גנוז בחביון עוז סתר עליון, עד שנבקע אויר הקדמון בכח אין סוף ונאצלה החכמה שהיא יו"ד שבאויר, ואז נעשית קנין כי קנתה הכל מרום מעלה, ובה היו הספירות והנשמות שהיו עתידות לחול בגופי הנבראים, והכל בערבוביא כדמיון היין שהוא מעורב בשמריו, והכסף בסיגיו עד שקנה כל אחד מקומו הראוי לו, היין נברר ונבדל משמריו ויצאו לחוץ, וכן הכסף נצרף והוגה מן הסיגים, כן בחכמה היו כל הדברים, הן אותם שהם קדש קדשים, הן אותם שהם חול, ומשם נאצל כל אחד וקנה מקומו הראוי לו, הקדש במקומו והחול במקומו, הקדש הוא חלקם של ישראל, ולזה נקראו קדש, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, המשובח שבתבואה שהיתה בחכמה העליונה שהיא ראשית דרכי אל, והמוץ והתבן שהוא החול הוא חלק האומות. ולהורות על זה אמר קנך כי ישראל הם קנין החכמה, וגם הוא הקן כי כמו שהקן הוא היסוד הראשון בהוית העופות, כן החכמה היא יסודן של ישראל, והיא אשר עשאן וכוננן, והוא אמרו הוא עשך ויכוננך: אחר כך בא להפריד זה הכלל הנפלא ואמר. זכר ימות עולם שהם הספירות הנאצלות מחכמה שהם קיום העולם והכל נהיה בהם. בינו שנות דור ודור שנות לשון שנוי ותמורה, והרמז על הדברים שנבראו בצד החול שמהם כל השנויים והתמורות עם שיסוד הכל היה בחכמה, ולפי שהוא דבר סתר אמר בינו. וגם הוא רמז על מדת בי"נה שקבלה כל הדברים מחכמה: ולפי שכל זה צריך חכמה גדולה מקובלת מאיש חכם מקובל בזה אמר, שאל אביך ויגדך וגו' בהנחל עליון גוים, בא לבאר כי דוגמא ורמז אל מה שאמרנו הוא הנחל עליון הגוים אל שרים שהם הסיג והשמרים שרמזנו למעלה, ומשם נשתלשלו האומות כלם, ולזה היו חלקם ונפלו בגורלם ונחלתם, וישראל היו חלק הקדושה והטהרה, והכל זה כנגד זה, בהפרידו בני אדם, כי ממקום הפרוד באו ולזה נפרדו, וישראל ממקום הייחוד היו, ולזה נתיחדו לעם סגולה, וכל אחד נמשך אחר שרשו למעלה, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל, שבעים אומות למספר שבעים נפש שהיו יורדי מצרים ואלו ואלו דוגמא עליונה. כי חלק יי' עמו, אמר כי בני אדם נפרדו לפי שנשתלשלו ממקום הפרוד, אבל ישראל שהם חלק יי' שהוא הייחוד שנשתלשלו משם הם נחלתו: וידוע כי האותיות כשאינן נקודות יש להם פנים הרבה ומקבלות כל צורה, ובלבד שתהיה הצורה מסכמת ומעידה על מוצא התורה שהיא החכמה האמיתית, ולזה צריך שיפורשו דבריה באופן שיסכימו ויעידו עליה, ולזה בספר תורה שאינו נקוד נוכל לקרא עמו בחיריק תחת העי"ן, והכוונה כי האומות נפרדו ממקום הייחוד והקדושה, וישראל שהם חלק יי' נשארו עמו לא נפרדו ממנו, ולזה יעקב חבל נחלתו כי נבחר לעם סגולה מכל העמים. וממה שכתבנו יתבאר אמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: ויתבאר עוד שישראל אי אפשר בהם החלוף באומה אחרת כלל, ולא הכליון, והוא אמרו כי אני יי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כל זה הוכיחם ונתרעם עליהם לראותו שהיו עתידים לחטא לפניו ולקלקל ולקצץ ולהפריד בייחוד שנצטוו עליו ונבחרו לזה, והנה הם כפויי טובה כאביהם הראשון שכפה בטובה גם הם כפו בטובה, ובחסד הגדול שעשה עמהם כי לקח אותם לחלקו, ובחר בהם וספק צרכיהם, כי חלק יי' עמו וגו' ימצאהו בארץ מדבר וגו' ושאר החסדים רבו מספור: ומזה יתבאר שאי איפשר לישראל לצאת מרשותו של הקב"ה ולהתערב בשאר האומות לפי ששמו של הקב"ה משותף בהם, ואין עמו אל נכר, גם הם לא יתערבו באומות הבאים מכח אל נכר, ומזה הטעם גם כן אי איפשר בהם הכליון: ואמרו בתעניות ירושלמי פרק ב' בזה הלשון, ריש לקיש בשם ר' ינאי אמר שתף הקב"ה שמו בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח של פלטורין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא אבודה, אלא הריני קובע בה שלשלת שאם אבדה תהא שלשלת מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמות שהן הם נבלעים באומות העולם, אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם והם חיים. מה טעם וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו עד כאן. ישראל הם המפתח שהם אשר נמסר בידם לפתוח הפלטורין של מלך או לסגור כרצונם, והכל כפי מעשיהם, אם נוטים לצד הטוב ומקיימים התורה והמצות פותחים המעין, וממשיכים האור והשפע אל כל העולמות, ומברכתם יבורכו גם הם הגורמים, ואם נוטים לצד הרע סוגרים המעין, ומסתירים הפנים המאירים מהם ונמסרים ביד הצד ההוא אשר המשיכו עליהם, ונמכרים ביד האומות שבאו מכח הצד ההוא, והכל כפי מה שהם מעוררים, והוא משל המפתח: ולפי שבא החפץ והרצון לבחור אומה אחת תהיה חבל ונחלה לשמו הגדול, וראה שאם תהיה האומה ההיא כשאר האומות שאין לו יתברך שום שתוף בהם, כי חוץ ממחיצתו הם שהם מצד הטומאה, הנה גם האומה ההיא אשר יבחר לחלקו תטמע ביניהם ותאבד כמוהם, כי אין ביניהם הפרש לשתוכר ותצויין שהיא נחלת יי בייחוד מכל אומה, לכן קבע במפתח ההוא שלשלת והוא שלשלת הייחוד סוד האצילות שנשתלשלו משם, והם חלקו מיוחדים לו, והוא השם הגדול המיוחד שהוא משותף בהם ובו הם חיים, ולא יאבדו ולא יטמעו בין האומות, כי בו הם מצויינין ונכרים כי הם חלק יי' ונחלתו, אשר ברר והבדיל לו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי: ולזה אמר והכריתו את שמנו ומה תעשה לשמך הגדול כביכול שאין השם שלם אלא בהם, ולזה אי איפשר בהם החלוף ולא הכליון, כי הם צורך גבוה והגבוה צרכם, כי לולי ששמו משותף בהם היו אובדים, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו: חלק א פרק כא התורה כולה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל, כמו שהיא בידינו היום בנויה על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהוא האלהות, ולזה היא אלהית ונקראת תורת יי' לפי שהיא שם יי' ממש: ולהורות על המקום שנאצלה משם התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, שהוא ל"ב כנגד החכמה העליונה הכוללת ל"ב נתיבות, שבם היה כל הווה וזו היא התורה הקדומה שקדמה לעולם: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה א"ר בון, מאי דכתיב מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, מאי מעולם, דבר הצריך להעלים מכולי עלמא, דכתיב גם את העולם נתן בלבם, אל תקרי העולם אלא העלם, אמרה תורה אני קדמתי להיות ראש לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש, ואל תאמר שמא הארץ קדמה לה שנאמר מקדמי ארץ כדאמרינן בראשית ברא אלהים, ומאי ברא צרכי הכל ואח"כ אלהים ומה כתיב בתריה את השמים ואת הארץ עד כאן: והכוונה על חכמת אלהים שהיא תורה קדומה שקדמה לעולם אלפים שנה, וכמו שאמרו עוד שם ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו', אמרה תורה אלפים שנה הייתי שעשועים בחיקו שנאמר יום יום, ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' עד כאן: והכוונה באלפים שנה בסוד חכמה ובינה קודם עולם הבנין, וממנה נאצלה מדת תפארת סוד תורה שבכתב, כי ממוח האב יצא הבן מקום נבואת אדון כל הנביאים, ומשם קבל התורה שהם תרי"ג מצות שנאצלו מספירת חכמה שקבלתם מרום מעלה בסוד תר"ך מיני מאורות: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו, ומאי טעמא בנשיאות כפים ולברכינהון בברכה, אלא משום דאית בידים עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשר הדברות, ובכלל אותם העשרה נכללין כל תרי"ג מצות, ומנה אותן האותיות על עשר הדברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות עד כאן. פירוש תרי"ג אותיות עד אשר לרעך וכלל הכל תר"ך אותיות כנגד תר"ך מיני מאורות באויר הקדמון, שמשם נאצלו: ולפי שהתורה היא שם יי' בסוד תפארת ישראל השם המיוחד נקראת עץ חיים שנאחזת בחיים העליונים חיי המלך אם הבנים, ולזה שנינו גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה: וידוע לחכמי האמת שתורה שבכתב כלולה בימין ושמאל, כי כן שם יי' סוד תפארת ישראל באמצע כלול מימין ושמאל, והוא הטעם שכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה, והתורה כלולה מכל שבע ספירות, ולפיכך אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הא למדת שבשבע קולות נתנה תורה עד כאן, ולזה שבעים פנים לתורה: ומה שאמרו פרק קמא דברכות זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, הכוונה אל מקום מחצבתה הנהר היוצא מעדן ה"א ראשונה, ולזה כוללת נ' שערי בינה, ויודעיה דורשים אותה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כי שער החמשים לא יושג אפילו לרבן של נביאים, ולזה נתנה בחמשה חומשים, להורות על מקום אצילותה בכלל ובפרט, החמשה חומשים כוללים כל האצילות עשר ספירות ב"מ השם המיוחד, בדרך זה. כי ספר בראשית כנגד חכמת אלהים ולפיכך התחיל בה: ספר ואלה שמות שבו גאולת מצרים, ומתן תורה, ועשיית המשכן, כנגד בינ"ה, הרי שני ספרים כנגד י"וד ה"א שבשם המיוחד: ספר ויקרא שבו הקרבנות ושאר תורת כהנים, וסדר המועדים, ושמטות ויובלין, וערכין, ותוכחות מוסר לעוברי דרכים, כנגד תפארת וענפיו שמאל וימין: ספר במידבר שהוא חומש הפקודים, באי הארץ עם הדברים הנלוים כנגד צדיק יסוד עולם, כי צדיקים ירשו ארץ וענפיו שמאל וימין. הרי וי"ו שבשם כוללת שני ספרים והם יו"ד ה"א וי"ו: ספר אלה הדברים הנקרא משנה תורה כנגד ה"א אחרונה ליודעי סודה ועניינה, הרי השם מלא ותורת יי' תמימה עדות יי' נאמנה, עדות יי' ודאי לבחיריו [למשה] היה למנה יי' אחד, ולזה תורה אחת יהיה לכם ולגר המיוחדים באמונה ליושבים לפני יי' יהיה סחרה ואתננה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו (ח"ג קי"א.) בזה הלשון אם בחקתי דא אתר דגזרין דאוריתא תליין בההוא אתר, כד"א את חוקותי תשמורו חקה היא דאיקרי הכי, וגזרין דאוריתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמרו דא הוא אתר אחרא עלאה, דההיא חוקה אחידת ביה ומתחברן דא בדא, דעלאי ותתאי וכל פקודי אוריתא, וכל גזרי אוריתא, וכל קדושי אוריתא בהני אחידן, בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע"פ, ועל דא אם בחקתי תלכו כל אינון גזרין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי חוקה. ואת משפטי תשמרו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד"א משפט לאלהי יעקב, ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד מההוא כללא דשמא קדישא, ומאן דעבר על פתגמי אוריתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחוק ומשפט שמא דקב"ה הוי. ועל דא אם בחוקותי תלכו דא תורה שבע"פ, ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב, ודא הוא כללא דשמא קדישא עד כאן: והתורה אם כן כלל האדם הגדול העליון, ולזה כוללת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמנין איבריו וגידיו של אדם תחתון ועליון, והרמז לזה ז"ה שמ"י לעל"ם וז"ה זכרי, שמי עם י"ה הרי שס"ה, זכרי עם ו"ה הרי רמ"ח: הרי השם המיוחד כלל התורה כולה. והתורה נארגת בשם יי' והיא הוא ממש: ולפי שהתורה צורת אדם היתה ראויה לאדם ובה האדם אדם ולבסוף ידבק באדם: וראיתי מדרש בזה הלשון ארבע אותיות קדושות נקראו אדם, ועליהם אמר הקב"ה נעשה אדם מן היו"ד אתער יראה לאדוני האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו, ומן הה"א אתער תשובה לאיש, ומן הוי"ו אתער תורה לאדם, ומן הה"א מעשים טובים, וזה השם הנסתר בגין דקב"ה נסתר בעולמו, כך זה השם נסתר באדם עד כאן: אם כן והיתה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שם יי' כוללת האצילות העולם, ומזה היא אלהית אי איפשר בה החלוף והשנוי, לא תומר ולא תנוסח בשום זמן כלל כי אינה בזמן כי היא למעלה מן הזמן, והיא אשר חדשה את הזמן, ולא יפול בה שנוי ותמורה לא בכללה ולא בפרט מפרטיה, אלא אם היה זה לכבוד השם ובהוראת שעה על פי נביא השם כאליהו, וזה בכל המצות חוץ מעבודה זרה שאפילו בהוראת שעה אין שומעין לו. ולפי שהתורה שהיא בידינו היום והיא אשר קבלנו בהר סיני מפי הגבורה היא באופן שלא תקבל שנוי ולא סיג וחלאה ולא שום זיוף מזיופי דעות חיצוניות, אמר עליה דוד המלך עליו השלום ברוח הקדש יראת יי' טהורה עומדת לעד, אמר כי לפי שהתורה שהיא שם יי' נאצלה ממקום היראה והיא יראה פנימית סוד חכמת אלהים היא טהורה. ואמרו חכמי האמת טהורה זכה ובהירה מכל שבושי המחשבות והדעות החיצונים היוצאים מצד הבינה ומתמציתה עד כאן: והמבין זה ידע באמת כי התורה שנאצלה מחכמה עליונה לא תקבל שנוי ולא זיוף ושוא שקדו טחי טפל הבאים מכח התמצית, אבל היא טהורה עומדת לעד קיימת בטוהר ובזכות ההוא לעד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פ ע"ב) אמרו מאי עומדת לעד דקימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי לעלמין ע"כ אמר ישעיהו הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי וכבודי, לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, אמר כי הוא ושמו באופן שלא יקבל שנוי ותמורה, כי האלהות לא ישתנה, ואם כן התורה שהיא שמו לא תשתנה ולא תנוסח לעם אחר, והוא אמרו וכבודי ורמז בזה אל התורה הכלולה מל"ב נתיבות חכמ"ה, ול"ב בגימטריא כבו"ד, והם עשר מאמרות, עשר דברות, עשר ספירות, וכ"ב אותיות שהתורה נבנת בהם, והיא כבוד יי' כבוד אלהים, ואמר שזה הכבוד לא יתננו לאחר, והם האומות הבאות מכח אל אחר והם אחרים ונכרים לישראל שהם חלק יי' ולזה קבלוה מה שלא רצו הם לקבלה כשהחזירה עליהם: ואמר ותהלתי כלומר ולא תהלתי שהוא הכבוד שהזכיר והיא התורה והיא חכמה: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי תהלתי דכתיב תהלה לדוד ארוממך ומאי תהלה משום דארוממך, ומאי רוממות משום דאברכה שמך לעולם ועד ומאי ברכה, אלא משל למה הדבר דומה למלך שנטע אילנות בגנו אף על פי שירדו גשמים ושואב תמיד וגם הקרקע הוא לח צריך הוא להשקותם מן המעין, שנאמר ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם, ואם תאמר שהיא חסרה כלום הרי הוא אומר תהלתו עומדת לעד עד כאן. לפסילים הבאים מצד הפסולת והם פסולים אליה כי לא רצו לקבלה כשהחזירה עליהם, כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בתימן, אמר ר' יוחנן מלמד שהחזיר הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבאו ישראל וקבלוה עד כאן: התבאר אם כן שהתורה לא תשתנה ולא תנוסח כלל, לפי שהיא שם יי' והשם לא ישתנה ולא ינוסח ולא יומר כלל, והוא מה שרציתי בזה הפרק: חלק א פרק כב המשנה ופירושה שהוא התלמוד המקודש המקובל באומה הוא הנקרא תורה שבעל פה, והוא פירוש תורה שבכתב, ואי איפשר לבא אליה ולהתבונן בה ובמצותיה בזולת תורה שבעל פה, כי היא המוציאה לאור תעלומותיה, וכמו שאי איפשר לשכל האנושי להשיג רצון אדון יחיד אם לא שיודיעהו ויגלהו בעצמו: והנה התורה ומצותיה כאשר הם אתנו הם נאצלים מהרצון והמחשבה נתונים לנו ידועים גלויים לנו על ידו, כן אי איפשר לשכל האנושי להשיג טעם הרצון ההוא ופירושו ואופן עשייתו אם לא יפרשהו בעל הרצון יתברך, והנה תורה שבכתב היא המחשבה והרצון כמו שהתבאר, והמחשבה ההיא לא תושג לזולתה, וצריך אל מוציא יוציאה לאור באופן תגיע אל התכלית המכוון מבעל המחשבה ההיא והוא המוציא: ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל פירוש המצות מהמצווה יתברך כמו שקבל המצות שהם התורה, והפירוש ההוא הוא הנקרא תורה שבעל פה, והם הם שני דודים שני רעים אחים ולא יפרדו. עטרת תפארת הם נקראים בפי חכמי האמת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וידוע כי תורה שבעל פה הוא הפתח והשער לבא אל תורה שבכתב, וזולתה אי איפשר לבא אליה ושתיהם למשה היו למנה, וכמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דברכות א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות אלו עשרת הדברות, תורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד, מלמד שכלם נתנו למשה מסיני עד כאן: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ ע"ב) והתורה דא תורה שבכתב, והמצוה דא תורה שבעל פה, אשר כתבתי להורותם, להורתם כתיב כמה דאת אמר ואל חדר הורתי, הכא אית לאסתכלא להורתם להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי איהי דא יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא ומתמן נפקא תורה ועל דא קרינן תורה שבכתב, ודא הוא אשר כתבתי להורתם להורתם ודאי כמה דאת אמר ואל חדר הורתי. תורה שבעל פה אחרא דקימא על פה, מאן איהו פה דא איהו דעת דאיהו פה דספר וכתיבה ותורה דא אחרא אקרי תורה שבעל פה דאיהי קיימא על פה, דאיהו תורה שבכתב, בגיני כך אסתלק משה על כלא על כל שאר נביאי מהימני ואתנה לך, לך דיקא עד כאן: ספר וכתיבה הם חכמת בינה, מוצא תורה שבכתב שהוא הפה המוציא לפועל מה שבכח המחשבה והוא הדעת המכריע בין שניהם ומיחדם, ותורה שבעל פה שהיא עץ לדעת ונקראת עץ הדעת קיומה בדעת שהוא הפה, ולזה לא נתנה ליכתב והוא אמרם בפרק הנזקין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, דבי ר' ישמעאל תנא האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות עד כאן. והסוד ישקני מנשיקות פיהו ואין לקבוע לה מקום בפני עצמה שלא להורות פרוד בייחוד, כי אין קיומה כי אם בפה הוא דודה כי אין לתורה שבעל פה סמך כי אם בתורה שבכתב, והוא אמרם קרא אסמכתא בעלמא ליחד ביניהם בכל היכולת. ואין תורה שבכתב נודעת ונגלת בעולם כי אם על ידי תורה שבעל פה, והיא המפרקת קושיותיה ומבארת סודותיה ומוציאה לאור תעלומיה: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה א"ר רחמאי מלמד שהיא אורה של ישראל ונרה, אורה והא כתיב כי נר מצוה ותורה אור. ואמרינן נר זו מצוה,ומצוה זו תורה שבעל פה, אור זו תורה שבכתב. אלא מתוך שבנר מתקיים האור קרי לה אור, משל למה הדבר דומה לחדר צנוע בצידי הבית אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך אותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר, כך תורה שבכתב אף על פי שהיא אור צריכה היא לתורה שבעל פה לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה עד כאן: והנה תורה שבכתב כוללת תורה נביאים כתובים כי מסוד האבות תורה, ומלמודי יי' נביאים עם צדיק יסוד עולם, וממלכות בית דוד כתובים, כן תורה שבעל פה כוללת משנה, ברייתא, תלמוד, וכלל הכל היא הכלה הנזכרת בשיר השירים לפי שכוללת היכלותיה, שכל אלה השלשה דברים שכוללת תורה שבעל פה נמשכים משם ונכללים שם כל אחד מהחלקים במקומו הראוי לו, זה פנימי וזה חיצון, עם שכלל הכל נקרא תורה שבעל פה בסוד הכלה: ואמר הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ז ע"ב) בספר היכלות זה לשונו, תא חזי מתניתין איהו רזא דקיימא לגו דאולפי מתמן עיקרא דכלא ועל דא אקרון תנאי, ורזא דא דכתיב אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, בית אמי דא בית קדש הקדשים, תלמדני דא הוא רזא דמתניתין, דכד עאל דא נהר דנגיד ונפיק בההוא בית קדש הקדשים כדין כתיב תלמדני, ודא הוא דאקרי משנה כמה דאת אמר את משנה התורה הזאת, ולבתר כד אתמשכא לבתר אקרי בריית"א תרין ירכין אינון ברית"י: עוד שם (רנ"ח.) ובגין כך כולהו בריתי וכולהו תנאי וכולהו אמוראי קיימי כדוכתיהו כדקא חזי, אילין לגו ואלין לבר, באינון חמוקי ירכין ואלין לבר לתתא מברכין לתתא ובכולהו אקרי תורה שבעל פה עד כאן: ותורה שבכתב כוללת ששה קצוות, גם תורה שבעל פה ששה סדרים כנגד ששה קצוות, ולפי שהמדות כל אחת כוללת את כלם היו הששה סדרים ששים מסכתות להורות כי השתי תורות הללו מכוונות כאחת מיוחדות זו בזו, זו משפעת בזו, וזו נשפעת מזו, ואין קיום לזו בזולת זו, כי הם אח ואחות תאומים, ולזה צריך ללמוד ולהתעסק בשניהם וליחדם, ולזה רמז באמרו והגית בו יומם ולילה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה סוד יום ולילה סדר זמנים: ואמרו בפסחים פרק אלו דברים ס"ח ע"ב א"ם ל"א ברי"תי יומ"ם וליל"ה וגו', א"ר אלעזר אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והכוונה על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שכל אחת נקראת ברית והם יום ולילה והם חוקות שמים וארץ, וסוד שתיהם יי' אלהים שם מלא סוד הייחוד האמיתי: ואני בנו חיים בן גבאי מדייק מזה, כי לכך תורה שבכתב באה בחמשה חומשים ותורה שבעל פה בששה סדרים, להורות כי תורה שבכתב נאצלה מה' ראשונה וחתמה בה חותמה, ותורה שבעל פה מו' שבשם, כענין שכתב אדוני אבי כי לכך נקרא על פה והוא הדעת, וכבר נודע כי ו' שבשם כולל שש קצות ונקרא סדרים לסוד שכל הסדרים בעולם ונמצאיו נאצלו ונבראו מהם, ולפי שכל אחת כוללת עשרה היו ששים מסכתות עד כאן: ואני הצעיר יהודה גדליה, והסוד בינה בן יה, וגן סוד גן במ"ק ה' שהיא רמז לה"א ראשונה, עוד גן במ"ק עולה ח' שהיא הבינה שהיא שמינית מלמטה למעלה, עוד נ"ב סדרים עולם ב"ן, וא' היות' לרמוז הסדרים הללו באו מאל"ף בינה כדאמרינן בגמרא אל"ף בינה, ויותר יפה לעד היה לרב זכרונו לברכה לומר הגדה משנה תלמוד דומיא מה שאמרו חז"ל בסוכה ובבבא בתרא על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה תלמוד הלכות והגדות, ולא הזכירו ברייתא, כי בכלל משנה היא, ובזאת הנוסחא יבוא רמז יפה ב"ה, אמרו הגדה משנה תלמוד, כי מאמר כל אלה תורה שבעל פה, ואף על פי שהרב ז"ל נותן טעם יפה לשבח במאמר שמביא מן הזוהר בסמוך מ"ח לרובה דאינשי הכי משמע להו, ובפרט מן המקום שהבאתי ראיה, אלא הואיל והוא ז"ל אמרה יש לי לקבל ע"כ: חלק א פרק כג הואיל וישראל בנים ליי' אלהיהם וחלקו וכענין שהתבאר, מן הדין הוא שינחיל האב לבנים אוצרות ביתו שהם התורה והמצות הנאצלים מל"ב נתיבות חכמה וביתו הוא שאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא, היא מדת טובו של הקב"ה שהיא הכלה כנסת ישראל שהיא אוצר הכל: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ראה הקב"ה כל אשר עשה וראה טוב מאד מזהיר ומבהיק, לקח מאורו טוב וכלל בו ל"ב נתיבות החכמה ונתנו לעולם הזה, והיינו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, לקח טוב נתתי לכם אם תורתי אל תעזובו. הוי אומר אוצרה של תורה שבעל פה. ואמר הקב"ה אם ישמרו את זו המדה בעולם הזה. שזו המדה נחשבת בכלל העולם הזה והיא תורה שבעל פה יזכו לחיי העולם הבא, שהוא הטוב הגנוז עד כאן: ובואלה שמות רבה אמרו בזה הלשון החדש הזה לכם. משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר הכל, עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך, כך היה הקב"ה משמר את הכל שנאמר והיו לאותות ולמועדים, כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל שנאמר החדש הזה לכם. ומלכות בית דוד היא הלבנה ועליה אמר מלך שהשלום שלו, יפה כלבנה, והיא סוד החדש זאת עולת חדש בחדשו, ובחדש תלויים החוקים והמשפטים, כי היא כלולה מן הכל: ואמרו עוד בואלה שמות רבה החדש הזה לכם הדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, מגיד דבריו ליעקב זו התורה, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו קדושי החדשים שיש בהם חוקים ומשפטים, חוקים אלו המועדים שתלויים בהם המשפטים, ואין חקיו אלא חגים שנאמר כי חק לישראל הוא עד כאן: וחוק ומשפט הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והם האוצרות שהיה מלך ישראל משמר עד שעמד הבן שהם ישראל על פרקו ומסר לו הכל: וכבר התבאר כי נשמתן של ישראל מן התשובה בסוד ונשמת שדי תבינם, ונשתלשלו דרך אמת ואמונה שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה והם האוצרות. ראוי אם כן שיזכו זה בזה, הואיל והכל ממקור אחד ומעיקר אחד, ולפיכך מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, וידוע כי מדתו של יעקב אמת, תתן אמת ליעקב, והתורה נקראת אמת תורת אמת, וחותמו של הקב"ה אמת כאמרם ז"ל ביומא פרק בא לו, אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת, ומן הדין אם כן שיזכה יעקב במדתו וימסור המלך חותמו לבנו שהרי הבן זוכה בנכסי האב. והתורה והחותם ויעקב הם סוד תפארת ישראל ולזה היו ישראל אומה ראויה לקבל התורה. אבל שאר האומות ושהם מצד האפס והתוהו מקום הטומאה לא זכו לקבל התורה, לזה אמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו': ואמרו בפסיקתא בזה הלשון ר' סימון אמר כל נפלאות ומחשבות שחשבת כדי שלא יקבלו אומות העולם את התורה, ולמה נראית כמחזר אחריהם כדי לכפול שכרנו, דאמר ר' סימון כל מחשבותיך אלינו שאלפים ותמ"ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות, ומעבר עבורים, מקדש שנים, ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ממצרים מסרן להם, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים מכאן ואילך מסורין לכם עד כאן: ובירושלמי דראש השנה פרק קמא אמרו בזה הלשון. אמר רבי סימון כתיב רבות עשית אתה וגו' לשעבר רבות עשית, מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו: אמר רבי לוי משל למלך שהיה לו ארלוגין וכיון שעמד בנו מסרו לו: אמר רבי יוסי בר חנינה למלך שהיה לו שומירה, כיון שעמד בנו מסרה לו: אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו: אמר רבי חייא בר בא לנגר שהיה לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרו לו: אמר רבי יצחק למלך שהיה לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו: רבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו עד כאן: פירוש דברי רבי סימון באמרו לשעבר רבות עשית הוא מה שאמרו בשמו בפסיקתא, כי קודם שעמד הבן היה הוא מחשב, מעבר, מקדש, מחדש, והוא המשל שהיה שומר את האוצרות, וכשעמד הבן מסר לו הכל, והוא אמרו כאן מכאן ואילך נפלאותיך וגו', וכל אחד מהחכמים האלה הביא משל ימשיל בו החפצים היקרים שהיה המלך משמר, שהם התורה והמצות שבהם סגולות נפלאות יושג בהם הרצון והשפע והברכה והקיום אל הבן בהיות לו חכמה ודעת להתנהג בהם ולשמרם על הדרך שהיה המלך אביו משמרם, כי התורה והמצות יש בהם הסגולות ההם לפי שהם נחקקים ונאצלים מן החכמה העליונה שהוא המקור לכל הטובות והמעלות ההם שהזכירו החכמים. פירוש טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, ולפיכך יושגו בקיום התורה והמצות כי הם המפתח לפתוח בהם המקור ההוא ולהמשיכו אליהם, לפי שנחצבו ונחקקו מהחכמה העליונה שהוא מקור כל מיני האושר וההצלחה ובזה הבן עושה רצון אביו וזוכה לכל הטוב ההוא: וארלוגין פירש בו בעל הערוך ז"ל שהוא סימני שעות והוא סדר זמנים. וענינו כי הזמן משועבד ונכנע לתורה לפי שבה נברא ונמצא הוא וכל מה שתחתיו והוא מוכן להכנע לשומרי התורה וקודם שעמדו ישראל היה ביד הקב"ה, אחר שעמדו ישראל וקבלו התורה שהיא על הזמן מסרו בידיהם לבטל הוראתו מרעה לטובה, ולסלק משפטו ולהשיבו אל טבעו אשר היה בו קודם החטא הקדום באמצעות התורה שהיא למעלה מסדר זמנים: ופירוש שומירה סוכה, וענינה מקום מוכן אל שומר הגן והכרם להשגיח ממנו עליו לשמרו מכל צדדיו לבל יכנס בה חזיר מיער לכרסמו, וכבר נמשלה כנסת ישראל לגן אמר עליה מלך שהשלום שלו גן נעול אחותי כלה. ונמשלה לכרם כי כרם יי' צבאות בית ישראל ובית יהודה, ואמר עליה גם כן כרם היה לשלמה וגו', וזאת הסוכה שהיא מקום התפשטות ההשגחה והשמירה היתה ביד הקב"ה, וכשעמדו ישראל מסרה להם שהרי באמצעות התורה הם נשמרים ומושגחים תמיד, ומהם מתפשטת ההשגחה והשמירה לכל העולם, והם סבתה בשמרם התורה והמצות כי האב נמכר עם בתו ואינו פורש ממנה, ולזה הזוכה בה זוכה גם כן באב, וכמו שאמרו בואלה שמות רבה אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה: משל למלך שהיתה לו בת יחידית בא אחד מן המלכים ונטלה בקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש עד כאן: ומשל הטבעת הוא חותם המלך שהיה בידו וכשעמד בנו מסרו לו, והוא סבה שכל גדולי המלכות יראים ממנו ונכנעים לרצונו ולמצותו, וכענין שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך, ואף העליונים נכנעים לרצונו מפני חותם המלך אשר בידו, ועוד יבא מזה בחלק השלישי בסייעתא דשמיא: ובבראשית רבה פרשה ו' דאמר ר' שמעון בן יוחאי ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע וכו', נטלו והראה אותו לגלגל חמה, אמר לו כשם שלא דוממתי מזה אף אתה דום מלפני, מיד וידום השמש וירח עמד עד כאן: וכבר התבאר כי התורה שם יי' וירמוז גם כן שכל מה שהבן גוזר האב מקיים, וכבר התבאר כי חותמו של הקב"ה אמת והתורה נקראת אמת: ומשל כלי נגרות לרמוז על התורה שהיא כלי חמדה שבו נברא העולם, והנה הנגר פועל בחומר העץ והאבן כרצונו באמצעות הכלי ההוא, גם ישראל בידם לפעול בחמר העולם כרצונם ולחדש בו נפלאות, שהרי הכלי נגרות היה ביד המלך כי בו ברא העולם, וכשעמד בנו מסרו לו. ובסנהדרין פרק ד' מיתות אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' רבא ברא גברא וכו': ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, ומי בדיל עונותיכם דכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו', הא אם לא היו עונותיכם לא היה הפרש ביניכם לבינו, דהא רבא ברא גברא וכו' כדאיתא התם. ובפרקי ר' אליעזר מיד אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם: ומשל האוצרות נעלה מאד כי הם משל אל החדרים העליונים חדרי המלך שהם גנזיו גנזי המרכבה וחדריה שהם אוצרות המלך שהיה משמרן, כיון שעמד בנו מסרן לו וגלן לו, כך ישראל על ידי התורה משיגים כל מה שבאוצרות ההם ונגלים אליהם: ואמרו במדרש חזית בפסוק הביאני המלך חדריו בזה הלשון, רבי ברכיה אמר, כתיב ויגד לכם את בריתו, ויגד לכם את ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם, אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים, אלו עשרת הדברות, עשרה למקרא, ועשרה לתלמוד, וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה להם לישראל חדרי בהמות ולויתן, ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה, אלא הה"ד הביאני המלך חדריו עד כאן: ומשל נרתק של רפואות שהיה ביד המלך וכשעמד בנו מסרו לו, הנה התורה היא רפואת הנפש והגוף, והנה היא תתמיד בריאותם וקיומם יחד כל זמן שהגוף ימשך ויתעלה אחר הנפש ולא יעיקנה, גם הוא יתקיים בקיומה, כי התורה סם חיים וקיום לעד לשניהם ולא ימותו, ובבא עתם יזכו אל מעלת הלקיחה הנזכרת בחנוך ואליהו, וזו היתה הכוונה ראשונה באדם לולא שחטא וחטא ממית: הנה כי התורה תתמיד ותשמור הבריאות כל זמן שלא יפשע בעצמו, ואם פשע בעצמו וסר הבריאות ההוא וחלה חלי הנפש, התורה גם כן תיעצהו לחזור לבריאותו בשובו מדרכו, ובתקנו את אשר עוותו, ואז בהשיבו את הגזלה אשר גזל ולקח האם מעל הבנים, ובשובה בתשובתו גם נפשו תשוב אל מקומה, ולעולם הבא שאחר התחיה יזכה גם הגוף אל הקיום אשר היתה אליו הכוונה מתחלה: ובזה נשלמה הכוונה במשלי החכמים ע"ה. כל זה זכו ישראל להיותם בני המלך הנולדים בביתו שימסור להם המלך חמדתו ואוצרותיו שהם התורה והמצות, ובקנותם התורה שהיא בתו של מלך קנו כל הטובות שהם עמה. ואמרו במדרש חזית שאל מה אתן לך, אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל עד כאן: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר ר' יוחנן כל שלמה שבשיר השירים קדש, חוץ מאחד, והקב"ה אומר הואיל ושמך כשם כבודי אשיא לך בתי, והא נשואה היא אמר במתנה נתנה לו שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה עד כאן. ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק א פרק כד כבר הוכחנו במה שקדם לנו מן הדברים חיוב וצורך התפשטות האצילות, והיותו מוכרח להעיד במציאות ואחדות אדון יחיד, ולצורך הנבראים לקיומם, ולזה נתגלה כח האצילות בחלוק ההויות, וכמו שהוכיח זה החכם ר' עזרא בהקדמת פירושו לשיר השירים, אמר שם אז ראה ויספרה וגו', אז ראה, הביט בה במחשבה הטהורה, כמו האדם המשער את המעשה ועוסק בלבו תחלה ואחר כך מתחיל לעשות ולעסוק בו, ועל זה אמרו ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל, וכפי הציורים שהיו בה צייר באותו כלל שהתחיל ממנה. ויספרה, שלשה ספרים ספר וסופר וספור שהם חכמה ותבונה ודעת, רוצה לומר כי ההויות לא היו עומדות על סדר תכונת הבנין, והוא יתברך ויתעלה, ויתברך המשיך אותם ההויות וסדרם על סדר אחד, ועשה מהם בנין אחד ושם אחד אחר צרוף ושקול והמרה בכ"ב אותיות אשר כל אחת ואחת קשורה בחברתה מקבילות אשה אל אחותה, וגם חקרה שם אותם במדות שיש להם חקר וגבול, אף על פי שאין לה גבול מצד התחלת עצמה. ויאמר לאדם הידוע הן יראת אדני היא חכמה היא מדת טובו של הקב"ה, והכל נאצל ויצא מזיו החכמה ומתברך משם תמיד באין הפסק, עד כאן דבריו: ואחר שהוכרח וחוייב היות ההויות נמשכות וסדורות על זה הסדר ונתפשות בהרהור ומחשבה, ולא יביא זה לחשוב ולומר כי אחר שנאצלו על זאת התכונה שמא חס ושלום נפרדו מן המאציל, לכן באה החכמה העליונה האמיתית להשרישנו בתורה הקדושה ובמצותיה שרש הייחוד האמיתי הידוע המקובל מפי יודעיו באמת, לנטוע בלבבות המאמינים שעם שנאצל אצילות ההויות משרש השרשים לא נפרד ממנו, אבל הוא בו באחדות: ולזאת הכוונה ולהעיד על זה נצטוינו במצות הייחוד, והתורה ומצותיה סובבות על זה כי הוא הכוונה בהם, והוא אמרו במשנה תורה והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, יאמר כי קבלת המצות היא לתכלית האהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, ואמרו בספרי אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, והכוונה להם ע"ה בזה על הייחוד כי בכוונת התפלה הראויה מתיחדים הדברים בשרשם, והכוונה הראויה היא העבודה האמיתית ויחדו התפלה משאר המצות עם שכל המצות צריכות כוונה ראויה, לפי שהתפלה היא עבודה רוחנית כולה תלויה בלב ועקרה המחשבה, והוא הדין לכל המצות המעשיות שהם דרך אל הייחוד האמיתי כקבלת חכמי האמת. לפי שהעבודה הזאת שהוא ייחוד הכל עד אין סוף הוא תקון הכבוד וצורך גבוה ומן הטעם שכתבנו, לזה הוא יתברך שואל אותה מישראל והוא אמרו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך: הנה יורה כי העבודה על הדרכים האמורים בפסוק היא בידינו ותכליתה לתקן הכבוד, ולזאת הכוונה הוא שואל אותה ממנו, כי הנה הכבוד מתיחד משני צדדין כדמיון המאור הנאחז בפתילה, שהרי יש במאור ההיא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאיר, ולולא הפתילה לא היה מקום אל זה התקון, כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד שהוא נאחז ומתיחד בה והם מתקנים אותו להאיר, ומצד התקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש: ובענין השאלה הזאת הקשו בברכות פרק אין עומדין אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת יי' היא אוצרו, אין, לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, יש לו דומה עליו ככלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול עד כאן: ועל דרך האמת כי מדת היראה לגבי משה איש האלהים מלתא זוטרתי היא, כי מקום השגתו למעלה הרבה ממקום היראה, אבל עדיין יקשה דלגבי ישראל לאו מלתא זוטרתי היא, ויקשה עוד למה לא הקשו גם כן מן המעלות הנזכרות בפסוק שהם למעלה מן היראה וכלם בכלל השאלה הם: והתר הספק הראשון על דרך החכמה כי אפילו לגבי ישראל היראה נקל להם להשיגה, כי משם נשתלשלו נפשותיהם לחול בהם והיא אם הבנים, וזה אם יכינו עצמם להיות לה כסא כבוד להיות דבקים בה תמיד בלא פרוד כמשל הפתילה אל האור וכמו שכתבנו, ולפי שמשה נאמן בית דבק תמיד אמרו לגבי משה מלתא זוטרתי היא, כי מקום נבואתו למעלה בשם המיוחד, ולזה נקרא איש האלהים כד"א איש נעמי, אבל לגבי ישראל פעמים שהאילן נושא פירותיו וסובלם, ופעמים שהוא משירם, והכל כפי התעוררותם במעשיהם, לכן שאל מהם תקון הכבוד וייחודו תמיד בלא פרוד, והוא אמרו ליראה את יי' אלהיך: והתר הספק השני כי אין השאלה כי אם ליראה, לפי שהיראה פתח והתחלה להשגת שאר המעלות, ושעור הכתוב מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, כדי שימשך ממנה ללכת בכל דרכיו וגו', ולהורות זה לא בא ללכת בוא"ו, ואמר לשמור את מצות יי' ואת חקתיו, בא לפרש כי השגת היראה היא השמירה מעבור על המצות והחקים, כי זה יגרום הפרוד והקצוץ ביניהם לבין אביהם שבשמים כי יסתלק האור מן הפתילה ויכבה, וכבר אמרו ז"ל השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה, ואמר לטוב לך להורות כי צרכם וצורך גבוה בידם, וזה בתקון הכבוד וייחודו במעשיהם הטובים וקיום המצות והשמרם מן העברות: ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדלק זה האור של תכלת ולהדבק באור הלבן, אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה אף על פי שדרכו של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שיתדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ולא אמר אלהינו כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, ואתם מתדבקים בו וקיימים שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן: עוד שם ה"א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור המתאחד ביה"ו שהוא אור לבן המאיר והבן זה, בא וראה פעמים אור זה של תכלת נקראת דל"ת, ופעמים ה"א, בזמן שאין ישראל מתדבקים לו לתחתון להדליקה וליחדה באור הלבן אזי היא דל"ת פירוש דלה ומסכנה, ופעמים שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת ה"א, שנאמר כי יהיה נערה בתולה נער כתיב בלא ה"א, מאי טעמא לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה ה"א, לא נמצא ועולה משם ונשאר דל"ת, כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא ה"א כי בזה יתיחד הכל והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו ובזה יתיחד הכל עד כאן דבריו: הנה יתבאר מכל זה שרש הייחוד וצרכו והיותו ביד ישראל, והטעם להביא בלבבות אמונתו לדעת כי עם שנאצלו ההויות לא נפרדו מן המאציל, ולזה נצטוינו בו כמו שכתבנו למעלה, והוא מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק א פרק כה היראה היא השער וההתחלה לחכמת עבודת הקדש, והיא הדרך להשגת שאר המעלות העליונות לה, ולפי שזה כן יזהיר עליה הכתוב ויתחיל בה, ואחר כך ימשיך לה שאר המעלות, והוא אמרו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו', וממנה ימשך ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד וגו', וכן אמרו את יי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק וגו', הנה כי מהיראה יכנס אל העבודה אשר ממנה ימשך הדבקות, והבא לעבוד עבודת הקדש להשיג המעלות העליונות צריך לקנות מעלת היראה ולזכות בה תחלה ואז יחולו שאר המעלות על ראשה, ויתקיימו כלם, ואז יצא ויולד מביניהם על השלמות הפרי הנכסף והוא הדבקות אשר אליו ישתוקקו השלמים כי הוא תכליתם: שנינו במסכת אבות פרק עקביא, רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, הנה השרישנו בקדימת היראה אל החכמה האמיתית אשר ממנה מעשה, וממנה תלמוד, כי עשיית המצות וקיומם על שלמותם, עם [החכמה] והוא ידיעת תלמודם שהוא המלמד דעת ומורה דרך עשייתם, ועם זה יודע טעמם ומכוין בהם הכוונה הראויה, הנה כל זה על זה הדרך הוא הנקרא חכמה, לפי שהעיקר והשרש היא החכמה כי ממנה נולדה ונאצלה התורה ומצותיה כידוע לחכמי לב, ולזה צריך שיתיחדו שתיהן בעשיית המצוה ואז היא עבודה שלימה, והוא שתקדם יראת חטאו שהיא פתח והתחלה אל התורה והחכמה: ואין להקשות כי ממשנה זו יראה כי כשתקדים היראה לחכמה צריך אם כן שיהיה זמן מה ירא חטא בלתי חכם, וזה סותר משנת הלל אין בור ירא חטא וכו', כי כבר פירש החסיד רבינו יונה ז"ל כי זאת המשנה לענין ההשתדלות נשנת, כי המשתדל לדעת החכמה כדי שידע לשמור נפשו מחטוא ונחכם מתקיימת בידו ונמצא פורש מן העברות, אבל כשלמד ולא כיוון אלא להשכיל וללמוד לא יתקיים בידו: ועוד פירש כי מי שהוא ירא חטא הוא שמח במה שלומד, כי היא מאשרתו בדרך שהורגל, ולבו מוסיף בה אהבה, אבל בזמן שחכמתו קודמת ליראת חטאו נמצאת החכמה מונעתו מהעברות שהורגל בהם וסופו לבעט בה עד כאן: ודרך יי' סלולה דרך החכמה בסוד הענין ידוע לחכמי האמת, כי חלק התורה הנקרא מצות לא תעשה הוזהרנו עליהם שלא לבא בהם להתרחק מצד הטומאה, סוד הסיג אשר נברר ויצאו לחוץ, אשר משם נמשכים כל מיני תאוות ותענוגות בני אדם, אשר הם אבן נגף וצור מכשול להלכד בפח פתויים, לנפול ברשתם לשכון אתם בתוך טומאותם, ולפי שהקליפה קודמת לפרי והחשך קדם לאור לזה צריך להקדים היראה מחטוא בצד ההוא הקודם בסוד ויצא הראשון אדמוני, ופריו אדום, אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', ואם יאדימו כתולע וגו', והוא המקדים פני האדם להחטיאו בסוד על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך וגו': והנה ישראל בנים ליי' אלהיהם עשויים בצלם ודמות. וכענין שהתבאר, הנה המלך מתפאר בהם לפי שהם בצלמו, וכענין שכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ולזה הוזהרו על הצד ההוא שלא יטמאו בו, אבל יתפארו בעדי תפארתו וילבשו לבוש מלכות הקדושה והטהרה וכמו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו', כי מי שהוא בדמות דיוקנו של מלך אין לו לפרוש מדרכיו, ואשר הטה אשורו מני הדרך הנה הוא מטמא את עצמו וגורם טומאת המקדש בסוד את מקדש יי' טמא, כי כפי ההתעוררות של מטה מתעורר למעלה כי הכל תלוי זה בזה וזה בזה, וצריך לירוא מן המקדש בסוד ומקדשי תיראו, כי הוא מדת הדין ולזה היתה מדת היראה תלויה בו, והסוד הן יראת אדנ"י היא חכמה וגו', (איוב כ"ח, כ"ח) ולפי שזה השער ליי' והיא תחלת כל השמות והמעלות וקודמת להם ממטה למעלה, לזה הוצרכה היראה להיותה קודמת אל העבודה להורות עליה: ובקדושין פרק האיש מקדש אמרו את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ובירושלמי פרק הרואה אמרו אותו ואת תורתו, והכל עולה למקום אחד ולכוונה אחת, והסוד את כמו ואת שדי ויברכך. ובשבת פרק במה מדליקין אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל: והרמז על ה"א אחרונה שבשם הגדול שהוא הפתח והשער ליי' תפארת ישראל סוד תורה שבכתב, שהוא מפתחות הפנימיות, ואם אין בו יראת שמים שהוא מפתחות החיצונות באי זה פתח יכנס, ואין דרך ופתח להכנס לראות פני המלך יי' צבאות כי אם בפתח עינים, ועליו אמר דוד המלך ע"ה פתחו לי שערי צדק ואחר כך אבא בם אודה י"ה, ואמר זה השער ליי' צדיקים יבאו בו, והיא סוד יראת שמים יראה שלשם המיוחד הנקרא שמים, ואמרו עוד שם אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו', ואפילו הכי אי יראת יי' היא אוצרו אין, אי לא לאו. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה הלך והעלה לו, אמר לו ערבת בהן קב חומטון אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ופירוש חומטון ארץ מלחה שהיא משמרת את הפירות, והרמז על ארץ החיים סוד היראה מדת הדין הרפה ברית מלח עולם שהיא משמרת את הפירות והיא שומר ישראל, וצריך לערב החומטון עם התבואה כי אז כל הדברים באחדות גמור תורה ויראה יחד: והנה מצות עשה ומצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדת זכור יוצאים ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה ועליה מורים בסוד העונשים, והתורה כללה שתיהם במדת היראה, והוא אמרה את יי' אלהיך תירא, והיא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים: וכן כלל המצות עשה במצות לא תעשה באמרה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות עשה גורע הוא, ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש שהרי הוא גורע, והיושב ולא עבר עבירה ראוי לשכר, והוא אמרם בפרק קמא דקדושין ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו ונצל ממנה, שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו: ושלמה המלך ע"ה באר זה הסוד באמרו סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. כי באמרו את האלהים ירא רמז כי מצות עשה כוללות מצות לא תעשה, ובאמרו ואת מצותיו שמור רמז כי מצות לא תעשה כוללות מצות עשה, ואמר כי זה כל האדם לפי שהוא כולל את כלם, שהרי רמ"ח איברים שבו כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים שבו כנגד שס"ה מצות לא תעשה, והנה הוא מורכב מחומר וצורה, ולכן קיום מצות לא תעשה הוא בשכל לבד, ומצות עשה קיומם גם בחומר, ואמר כי אלה שני חלקי המצות הם כלל האדם, ואם היה חסר חלק אחד מהם אינו אדם, ולכן היתה היראה שהיא כנגד מצות לא תעשה חלק גדול באדם, וצריך אם כן שיהיה מוכתר בה בתחלה, שכן היא קודמת לכל הכתרים וממנה הפתח לשאר המעלות תורה וחכמה, והכלול ומעוטר בהם הרי הוא מיחד את השם הגדול, שכן הייחוד נשלם בהם והוא תכלית הבריאה, כמו שרמזו רז"ל באמרם פרק במה מדליקין אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ו ע"ב) אמרו בזה הלשון, רבי אלעזר אמר עבדו את יי' ביראה מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה מאן אתר שרי, ובאן אתר יכוין ליחדא פולחנא דמאריה, הדר אמר ביראה הוא שרותא מתתא לעילא עד כאן: הנה בארו כי היראה היא ההתחלה והפתח אל הייחוד שהיא העבודה האמיתית, והיראה היא הראשונה בשלשלת הייחוד ממטה למעלה בסוד יראת יי' ראשית דעת, ולפיכך צריך להקדימה לכל מעלות התורה והעבודה כי כן אבן ישראל לראש פנה. והוא הנרצה בזה הפרק: חלק א פרק כו היראה ממנה חלק נקרא חיצוני, וממנה חלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני הוא היראה שהאדם ירא את בוראו כל זמן שעדיין לא השיג מעלת המקום ב"ה וגדולתו, והוא ירא מעבור על מצותיו שלא יענישהו העונשים ההם המתחייבים מהעברות ההם אשר הוזהר עליהם, וגם בבא המצוה מעשית לידו יקימנה, למען לא ימנע ממנו השכר המתחייב ומיועד מן המצוה ההיא, נמצא זה עובד מאהבת שכר ומיראת עונש: ואמרו בסוטה פרק היה נוטל פרוש מאהבה פרוש מיראה, ופרש"י ז"ל פרוש מאהבת שכר מצות, ולא מאהבת מצות בוראו ומיראה של עונשין עד כאן: והנה העבודה על זה הדרך עם שהיא טובה מאד, שהרי זה נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלמה, כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו ויהא מורא שמים עליכם שיובן ממנו לא מורא עצמכם, והירא ועובד על הדרך שאמרנו אינו ירא כי אם את עצמו שלא יענש בעונשים ההם אשר יתחייבו אל הנפש בעברו עליהם: ויש מי שאינו משיב ידו אחור מאימת ענשי הנפש, כי יקלו בעיניו לעוצם הסתבכותו בתאוותיו, אבל יניח ידו ועוצר עצמו מאימת מוסרי השופטים הממונים ליסר ולהעניש העובר על התורה ומצותיה: עוד יש ירא אבל הוא ליראתו מפגעי הזמן ותלאותיו שלא יחולו עליו ועל בניו ובני ביתו, וגם על קנינו ורכושו אשר רכש ומאימתו שלא יחסר לחמו ולא ימותו בניו בחייו, ולא יחולו על גופו ייסורין וחלאים רעים ונאמנים שומר ידו מעשות כל רע, ואם שאלו סבות מונעות האדם מחטוא מכל מקום ומזה הצד הם טובות שהרי הוא מאמין שיש אדון משלם גמול לאויביו, הנה אין היראה הזאת לבד הנדרשת מהשלמים, ואמנם כל סבה המונעת את האדם מבא בדמים.ומהתגאל באשמים היא טובה והרשות נתונה לעסוק בה. וכאמרם פרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אמנם היראה הזאת החיצונית פתח והתחלה לבא ממנה אל הקדש פנימה היא היראה הפנימית הטהורה: והנה היראה החיצונית אשר בארנו ענינה היא כנגד ה"א אחרונה מדת הדין הרפה אם הבנים המיסרת את בניה הגורמים במעשיהם הרעים שלוחיה מאת דודה ואלוף נעוריה, כענין שכתוב ובפשעיכם שולחה אמכם: ובספר אלה הדברים שהוא כנגדה יעדה העונשים הגדולים על הבלתי יראים ממנה, ועוברים על התורה והמצות אשר כתבה להורותם, והוא אמרו אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יי' אלהיך, והפלא יי' את מכותך וגו', והטעם לפי שהיא מדת הדין וצריכים בניה להשמר ולירוא מאד פן תענישם, ומזה הצד היתה היראה הזאת החיצונית טובה וצריכה מאד, והיא אשר תחול באדם תחלה כי כן היא ראשית והתחלה לכל המעלות ממטה למעלה: ולפי שהיראה על זה הצד צריכה מאד לאיים הגוף ולהבהילו כדי שלא יחטא, לזה נתנה התורה בקולות וברקים ובקול שופר ויצאה נשמתם, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק נפשי יצאה בדברו, והיה זה כדי להטביעם ביראה הזאת ולהשרישם בה שתהיה נטועה בהם כדי שלא יחטאו, והוא שאמר משה לישראל אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: ואמר הנביא ישעיהו ע"ה אף אורח משפטיך יי' קוינוך, כלומר אף מצד משפטיך ועונשיך קוינוך, כי זאת היראה על זה הצד נאותה להכניע הגוף וליראו ולהבהילו מפחד משפטי השם וענשיו, ומיראתם יפרוש מן החטא, ואמר אחר כך לשמך ולזכרך תאות נפש, וזה רמז על היראה הפנימית אשר אליה תשתוקק ותכסוף הנפש הזכה, אשר זאת התשוקה תבא אליה מצד השגתה במעלת השם המיוחד ושלמותו: והנה השלם המתעסק ומשתדל תמיד אחר זאת ההשגה ממה שהוא משער מהמעלה הנפלאה בהשגה ההיא, ירא תמיד שאינו כדאי ולא ראוי אליה לגודל מעלתה, ולזה מוסיף עוד יראה ועובד עבודה שלימה ומבקש צדדים להשתלם ביראה ההיא, עד שאינו חושש לדבר מן הדברים העומדים בפניו, כי אפילו עצמו ובשרו וכל שכן הונו הכל נחשב אצלו כאין, והכל ימסור ויתן ולא יחשוך על השם המיוחד, ומוסיף תמיד קדושה וטהרה בעצמו, ומתקשט בקשוטי העבודה והמצות, אולי בזה יתרצה אל אדוניו ויהיה ראוי שיקריבהו ויגש אליו לשרתו בהיכלו ולהאהב אליו, ואין צריך לומר שהירא על זה הדרך ישמור עצמו מהתלכלך ומהטמא בטומאת נדת העונות והפשעים שלא להשנא בעיני המלך, אבל יתעסק תמיד בדברים שהוא יודע שרצון המלך בהם, ואין לבו כי אם על בצעו לעשות רצונו ולהתקרב ולהדבק בו: ולזה מקשט נפשו בקשוטי המחשבות הטהורות והדעות הישרות, דעות התורה והאמונה, לא יפנה אל מדעתו כלל, ועוד משתדל בזריזות נמרץ לקיים המצות, והוא רודף אחריהם לקשט גופו ולהשלים איבריו בהם, כדי שלא ימצא שום אבר מאיבריו פנוי וחסר מן המצות והעבודה, כי הוא יודע כי השלם יחול וישרה על השלם, לא על הפגום והחסר. ולזה משתדל תמיד להשלים נפשו וגופו כדי שיעשה כסא כבוד שישרה עליו השם השלם: והנה האיש אשר כזה מרכבה שלימה אל הכבוד, ואז הכבוד מניח העליונים ובא ושורה עליו בתחתונים, וכענין שאמרו האבות הם הם המרכבה, לפי שהאבות חיו החיים האמתיים האלה אשר אנחנו בבאורם, ולזה נעשו מרכבה אל השם בעודם בחיים חיתם: ומצינו שנקרא אברהם אבינו ע"ה ירא אלהים אחר העקידה שהיה הנסיון העשירי, לפי שהיה מוכתר ביראה הפנימית הזאת אשר היא למעלה מן האהבה, ומצד האהבה שהיה אוהב נקרא אברהם אוהבי, ומצד היראה הפנימית הזאת נקרא ירא אלהים. והראיה על שגדר היראה הפנימית הוא כפי אשר בארנו, והיא היראה אשר נכתר בה אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, הוא אמרם בבראשית רבה בזה הלשון ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה, רבי יוחנן אמר, אמר לפניו רבונו של עולם משעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך וכו': וכן אמרו במדרש שוחר טוב מזמור כ"ט ויתבאר מזה כי לא היתה שם סבה תכריחהו לעשות המעשה ההוא כי אם רצונו לעבוד מצד היראה הפנימית הזאת, כי מצות השם לא היתה מכרחת אותו כי היה לו להשיב תשובה בה יתנצל ויפטר מן הדין ולא השיב, ואפילו הרהור לא הרהר אחר מדותיו לפי שהיה דבק במדה שאין בה סיג, יראת יי' טהורה מכל שבוש מחשבה ודעת חצוני, היא היראה העליונה הפנימית, ולזה נכתר ביראה הזאת בנסיון העשירי, ולפי שזה כן נתיחסה עבודת העקידה לאברהם ולא ליצחק כי לא חל עליו חובת המצוה ההיא מן הדין כמו שכתבנו, ומה שעשה כן היה מחשקו וזריזותו להאהב ולהתקרב אל המלך בכל היכולת, כי יראתו היתה מכוונת להשיג אהבתו של מקום ולהמשיך אליו רצונו, ויראה זו סבתה האהבה וממנה יכנס האוהב האמיתי אל מעלת היראה הפנימית, והיא יראתו של אברהם אבינו ע"ה, והוא אמרם בסוטה (ל"א ע"א) פרק כשם שהמים ירא אלהים האמור באברהם מאהבה: ומה ששנינו שם רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור, ופירש רש"י ז"ל ואין אלו דומין לפרוש מיראה פרוש מאהבה, דהוא מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין. והנך מאהבת המקום ומיראתו שמוראו וגדלו ואימתו ויראתו מוטלת עליו עד כאן: כי אנחנו כתבנו שהיראה הזאת למעלה מן האהבה, ומדבריהם ז"ל, וכמו שהוכיחו עוד שם, יראה שהאהבה למעלה מן היראה. אין זה ממה שיקשה עלינו, כי היראה הזאת שאנחנו בבאורה יש בה מדרגות, יש ירא ושומר עצמו מעבור על המצות, כי הוא יודע שהעובר עליהן מטמא המקדש העליון, ומכניס צלם בהיכל וקוצץ בנטיעות היפות ומפריד אלופו של עולם, ולכוונה זו שומר ידו מעשות כל רע, ואין זה פורש מיראת פורענות הקללות והעונשין, אבל הוא ירא ויראתו צורך גבוה, בהיותו ירא על זה הדרך שכתבנו, ויראה זו מעולה מאד אלא שהיא למטה מהאהבה, והיא שאמרו עליה שם שזה תלוי לאלף דור וכו', והיא היראה שהיה ירא חד מהנהו תרי תלמידי דהוו קיימי קמיה דרבא, דאקריוהו בחלמיה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', ואמר להו רבא תרויכו צדיקי גמורי מר מאהבה ומר מיראה, ויראה זו היא התחלת היראה הפנימית שהרוצה לזכות אליה יצטרך ליכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, ולא היה בעולם מי שזכה אליה כי אם אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, לפי שהיתה מצוה שהיה יכול לפטור עצמו ממנה מן הדין ועם כל זה כבש רחמיו ולא הרהר, וסבר וקבל והלך ועשה, והכל כדי לעשות רצון המקום ברוך הוא: ולזה נכנס לפנים משורת הדין לעשות רצון השם המיוחד להדבק ולהתאחז ביראה הפנימית, שכן מדתו ענף מענפי היראה שעליה נאמר יראת יי' טהורה, זכה ובהירה טהורה ונקיה משבושי המחשבות, אין בה שום תערובת מהדברים החצוניים. ולפיכך הירא יראה זו דבק בה ואינו מערב בה שום תערובת ואינו ירא לשום תכלית מאותם הנכללים ביראה החצונית. ואמר עומדת לעד לומר שיראה זו לא תפול ולא תחסר בשום זמן, כי אינה תלויה בדבר חצוני ולזה לא תעדר כלל, לפי שסבת היראה הזאת הפנימית היא היות תשוקת הירא להדבק בחכמה העליונה עקב ענוה יראת יי' וכשהוא משער בנפשו גדולת מעלתה ירא מאד שמא לא יקרבוהו ולא יקבלוהו בהיכל המלך להיות ממשרתיו ורואי פניו: ונמצא ביראה זו מוסיף קדושה וטהרה בנפשו, ושומר עצמו שלא יפול בו שום מום ושום דופי, פן מחמתו יוציאוהו מהיכל המלך, ולזה מקשט נפשו תמיד ומיפה אותה, ומזכך ומטהר אותה בטוהר המעשים המעולים אשר הוא יודע שהם רצויים אל המלך, ויראה זו אין לה סבות ההפסד וההעדר בשום זמן, כי תמיד הירא יראה זו מוסיף יראה, והוא סבה שיעיין תמיד בכל דרכיו להדמות בהם אל המלך, וכמו שאמרו בפסוק והלכת בדרכיו לפי שאין יראתו יראת העונש, וגם אינו עובד לאהבת שכר, וכמו שכתוב אשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאוד, ואמרו ז"ל פרק קמא דעבודה זרה במצותיו ולא בשכר מצותיו, לפי שהמצות הן הקשוטים היפים והנאים והמלבושים שהמלך מתפאר בהם, ורצונו תמיד במי שיתקשט ויתפאר בהם מעבדיו, והירא מעבדיו יודע זה וחפץ בהם להיותם תקוני המלך ועדי תפארתו, כי אולי בהם יתרצה אל אדוניו: ואמרו בספרי והיה כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, וכי איפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקב"ה, אלא נקרא הקב"ה רחום שנאמר רחום וחנון יי' אף אתה עשה מתנת חנם, נקרא הקב"ה צדיק שנאמר כי צדיק יי' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק, נקרא הקב"ה חסיד, שנאמר כי חסיד אני נאם יי', אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואומר כל פעל יי' למענהו וגו' עד כאן. הנה הירא את דבר יי' יודע באמת כי לא נברא כי אם לקרא בשם יי' והוא תמיד משתדל להשלים הכוונה בבריאתו, והנה הוא ביראתו תמיד מסופק וירא שמא בכל מה שעושה וקורא אינו משלים חוקו ואינו יוצא ידי חובתו, ולזה מוסיף תמיד יראה ורודף אחר שלמותו, ובסוף פרק היה קורא מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה, רמזו בזה כל מה שבארנו בסוד היראה הפנימית הזאת: והנה זה הירא בא לטהר ומסייעין אותו, כי אחר שהירא הזה תכליתו ביראתו להשלים חוקו והכוונה בבריאתו הנה מספיקין בידו, והיא הסבה לאריכות החיים ותוספת ימים, וכמו שכתוב יראת יי' תוסיף ימים, וכתיב יראת יי' לחיים וגו', וכן המדה כי היראה על הדרך שבארנו הנה הוא דבק ביראה הפנימית שהוא מקור החיים, ולזה הוא ביראתו ממשיך החיים מהמקור, וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור: חלק א פרק כז האהבה אל השם המיוחד היא המדרגה העליונה בעבודת הקדש, לפי שהעבודה השלימה הנדרשת מן העובד השלם היא עבודת היחוד, היותו מיחד את השם הגדול המיוחד, והאהבה ענינה היחוד האמתי, והיחוד האמתי הוא הנקרא אהבה, ולכן אהב"ה בגמטריא אח"ד, והשם הגדול נקרא אחד, ואותיותיו מתיחדות זו בזו באהבה, ולזה היה היחוד תלוי באהבה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו בזה הלשון. (ח"ג רס"ז ע"ב) תא חזי כלא אהב"ה אקרי ובגין אהב"ה קיימא כלא, כמא דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח והא אוקמוה י' לא יתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין, ה' הא אוקמוה די' לא מתפרש מניה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה הא איתמר כמא דכתיב ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה, בחביבותא אתדבק דא בדא, וי"ו הוא תדיר חתן בכלה דא רחימו בחביבותא י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את יי' אלהיך עד כאן: הנה יתבאר מדבריהם היות הייחוד נקרא אהבה, והיות אותיות השם המיוחד מתיחדות בבנינו זו עם זו, והקשרם זו בזו הוא הנקרא אהבה, לפי שיחודם באהבה בלי שום פרוד כי אם בחשק ודבוק תמידי באין הפסק, וכבר התבאר כי נשמתן של ישראל נשתלשלה ממקום הייחוד והאהבה, ולזה היה מן הראוי והמחוייב שתשתוקק ותכסוף להדמות אל המקום אשר יצאה משם, ותתנועע למולו תמיד להתדבק ולהתיחד בו, כי כל מין ישתוקק ויתאוה ללכת להדבק במינו, וכשיפרד ממנו לא ינוח ולא ישקוט עד שובו אליו, ולכן יהיו כל תנועותיו נגדו, כי מי שהיה למוד ומורגל לשכון במקום האור המאיר והועתק אל החשך יתאוה וישתוקק להעתק מן החשך אשר הוא בו לשוב אל האור הנערב הנעלה, המקום אשר היה שם אהלו בתחלה: והנה הנשמה באה אל הגוף ממקום האהבה והייחוד, ולזה תשתוקק ותכסוף אל האהבה והייחוד להיותה קיימת באמונתו כאשר היתה באמנה אתו, ובהיותה אוהבת אהובה בעודה נקשרת אל הגוף, ובהיותה רחוקה ממקומה מתקרבת הנה היא נקשרת באהבה ההיא ועודנה באלה החיים כאלו לא נפרדה ממנה תגיד ותעיד במעשיה היותה תמיד באהבה ההיא ולא יעיקנה מעיק, והיא האהבה שנצטוינו בה סמוכה מצרנית אל הייחוד להיותה ממינו באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ותכף אל הייחוד האהבה, ואמר ואהבת את יי' אלהיך וגו', כי הייחוד הוא האהבה אל המיוחד, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ז ע"א) ואהבת את יי' אלהיך דבעי בר נש לאתקשרא ביה במהימנותא ברחימותא, דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקב"ה דיפלח ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקב"ה עד כאן: הנה בארו כי האהבה המעולה הוא ההתקשר בשם המיוחד וההתיחד בו באמונה אמיתית והיא העבודה הנאמנה והיא היתה עבודת אברהם אבינו ע"ה ראשון הנבראים שעבד מאהבה, ולזה היתה מדתו מדת החסד שהיא סוד האהבה באמרו ואהבת חסד, והיא מדה ראשונה בבנין, ולפי שעבד מאהבה נקשר בסוד מדת האהבה כי נשמתו דרך שם נשתלשלה ובאה, ולפיכך היה עובד באהבה הורה באהבתו כי אם באה נשמתו וחלה בגוף לא נפרדה ממקום חבורה, ותמיד מגמת פניה לשוב אליו, ולכן היו פעולותיו וכל עבודותיו מכוונות אל החסד והאהבה, ולפי שנקשר באהבה נקרא אברהם אוהבי, ומגדר האהבה שהאוהב האמיתי יקח בידו אומנות אוהבו, ויתעסק במלאכתו ויעשה בה תמיד באין הפסק, להדמות בה אל אוהבו ולהניחו, והם החיים שחי אברהם אבינו ע"ה. וכן אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וישמור משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וישמור משמרתי. דאף על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, ועוד אני משיבם ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים, כל זה עשה אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, מה עשה סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם, והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם עובדים, עבדו את יי' אלהי השמים והארץ והיה דורש להם עד ששבים עד כאן: הנה כי אברהם אבינו ע"ה, היה ממלא מקום מדת החסד לפרנס העולם ולזכותם ולהשלימם, ועד כאן יגיע תכלית אהבת האוהב להקנות ולהמציא אוהבים אל אהובו, כי ירצה שהכל יהיו אוהבים אותו, ואמרו בספרי ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' שגיירן והכניסן תחת כנפי השכינה, ובסוף יומא תניא ואהבת את יי' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך: ובשוחר טוב ארחמך יי' אחבבך על בריותיך, וכל זה הוא להורות על הייחוד שהוא סוד האהבה, ולפיכך היה אברהם אבינו ע"ה מאהב את הקב"ה על הבריות ומיחדן אליו שזה הוא סוד השבת, כל הדברים אל מקום הייחוד, ואפילו אותן שהם מפאת הרע והחלוק והפרוד, כמו שהיו מתחלה במחשבה העליונה בייחוד ובאהבה גמורה, וכל זה הוא ממדת החסד שהיא מדת האהבה והיא מדתו של אברהם אבינו ע"ה שזכה אליה ונכתר בכתר החסד והאהבה לפי שהיה המיחד הראשון, ולפיכך היה אברהם בעל החסד חסד לאברהם. ושנינו בפרק הרואה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובספרי שנינו בכל לבבך שלא יהא חלוק על הקב"ה, וכל זה מהם ע"ה הוראה על הייחוד, כי יצר הרע הוא מפאת הרע והחלוק והפרוד, וצריך האדם לאהבה בו את השם הנכבד וליחדו אליו, כי החפץ ביצירה להשיב כל הדברים אל הייחוד, וזה מגדר האהבה ואין להראות שום חלוק ופרוד ביצירה, וכל שכן באדם עצמו שצריך שיתיחד בבוראו ולא יראה שום חלוק בעצמו, כי הרצון היה שיתוקן הכל ויתיחד על ידי האדם כמו שהתבאר, וזו היא האהבה שצריך לאהוב בשני יצריו והוא אמרו בכל לבבך: ולהורות על זה האופן מהייחוד, שנינו בפרק הרואה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו', ירמזו על שצריך האדם להראות ולפרסם האחדות האמיתי בכל הדברים, וליחדם ולהשיבם אל היחוד האמיתי, ולזה חייב לברכו על כל מדה ומדה והוא הוראה על הייחוד, וזה מגדר האהבה, ולזה סמכו זה האופן מהייחוד אל האהבה באמרם ואהבת את יי' אלהיך וגו', ולכוונה זו בעצמה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה לפי שזה תלוי בזה והם סוד אחד: חלק א פרק כח האהבה גם היא יש בה חלק נקרא חיצוני, וחלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני ממנה הוא שאדם אוהב את המקום מצד הצלחתו כשרואה את עצמו מוצלח בכל ענייניו, יגזור אומר ויקם לו, לא תמעד אשוריו, והנה בראותו את עצמו כי כל אשר יעשה יצליח משים תשוקת אהבתו בבוראו, עוד יש אוהב את המקום בראותו כי אוהביו זוכים לחיי העולם הבא, ולתכלית זה להשיגו רודף אחר מצותיו ומבקש אהבתו: ויש לדעת כי מיני האהבה אלה נכללים בסוד אהבה זוטא, והיא השער להכנס ולעלות בסוד אהבה רבה, וממנה נמשכין מיני אהבה אלו בסוד התערובות ומיני התענוגים הן אותם שהם מצד הגוף הן אותם שהם מצד הנפש, בסוד מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ולפי שאהבה זו הדרך אל העליה העליונה היו מיני אהבה אלה טובים כי מהם יכנס האוהב אל האהבה הנכונה, וזהו החסד שהוא סוד אהבה זו שאינו מגיע כי אם עד שמים, וממנה יכנס אדם אל האהבה העליונה החסד שהוא מעל שמים: ואמרו בפסחים פרק מקום שנהגו, רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה: הנה בארו שהאהבה על דרך זה היא הנקראת שלא לשמה, ולזה הגיע לגבול ויש לה שעור, לפי שהאוהב תולה אהבתו בדברים שיש להם שעור, אלא שהיא אהבה והיא טובה עם שהיא שלא לשמה למה שיקווה ממנו האהבה לשמה: ואמרו בספרי ובנדרים פרק קונם יין, לאהבה את יי' וגו' שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהא עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, תלמוד לומר לאהבה כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה, רבי אלעזר בן צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים: יראה מדבריהם אלה, שהעובד לתכלית מה שיגיע אליו מעבודתו אינו אוהב כי אם את עצמו, לפי שאין בעבודתו חלק לגבוה, והחפץ והרצון היה שכל כוונתו של אדם בעבודתו תהיה לשם שמים, שהוא ייחוד השם הגדול במחשבה ובמעשה, והיא העבודה לשמה, והעובד לזה התכלית הוא הנקרא אוהב את המקום, והעובד מאהבה זו לא יפנה בעבודתו ולא יכוין בה לשום תכלית מאלה שהם צרכי עצמו, ואחר שאין תכליתו בעבודתו כי אם עשיית הרצון שהוא הייחוד שהוא צורך גבוה, הנה הוא להשלים זה לא יחוס על עצמו, אלא אם יבא לידו למסור גופו על זה יתן ולא יחשוך, וכל שכן הונו, ועד כאן יגיע תכלית העבודה והאהבה, והיא האהבה שנצטוינו בה לאהבה את יי' אלהיך וגו', ועל זה הדרך עבד אברהם אבינו ע"ה ואהב את המקום, ועבודת אברהם אבינו ואהבתו היתה מה שנצטוינו בפסוק ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון, (ח"ג רס"ז.) ואהבת מאן דרחים לקב"ה אתעטר בחס"ד בכל סטרין ועביד חסד בכלא, שלא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאיתמר דלא חס ברחימותא דמאריה על לביה דאיהו יצריה ועל נפשיה ועל ממוניה, על לביה דלא אשגח על מותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, ועל נפשיה ועל בריה ועל אתתיה, על ממוניה, דהוה קאים בפרשת אורחין ואתקין מזונא לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחס"ד, כמא דכתיב חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה, זכה להאי, ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, הה"ד וחסידיך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה, עד כאן: הנה בארו כי האוהב את המקום הוא המתעטר במדת החס"ד, וזוכה אליה מכל צד ועושה חסד בכל הדברים עליונים ותחתונים, והוא סוד שימת השלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ואמרו שגדר האהבה אל המקום שלא יחוס על גופו ועל ממונו, והוכיחו זה מאברהם שבאהבתו את המקום נעשה אכזרי על עצמו ועל בנו ועל אשתו, ואם יש מי שממונו חביב עליו מגופו ונפשו, הנה אברהם גם על ממונו לא חס, והיה מוציאו על אהבת המקום, ואמרו שעל זה זכה למדת החס"ד שהיא סוד האהבה ונקשר בה שנאמר חסד לאברהם, וגם האוהב והעובד על הדרך ההוא יתקשר בה ויזכה אליה, ואינו צריך לכוין לעצמו ולעבוד לשום תכלית כי מאליו יבא וימשך, כי העובד על הדרך הזה הרי הוא מיחד את השם וגורם ברכה בכל הדברים מראש המחשבה עד סופו, ומברכתו יבורך גם הוא, והוא אמרם ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, והוכיחו זה ממה שכתוב וחסידך יברכוכה אל תקרי וכו', והכוונה שהחסידים והם שזכו למדת החסד ונתעטרו בה בעבודתם מאהבה, ימשיכו הברכה והאצילות עד סוף המחשבה, והוא אמרו יברכו כ"ה, והגורם הנה גם הוא בכלל הברכה בלתי שיתכוין לעצמו, והוא אמרם בפרק קונם יין, למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, ומזה יתבאר איפשרות האהבה בין המקום ברוך הוא ובין האדם גם כן והוא על זה הדרך: כבר כתבנו כי האהבה אל השם המיוחד הוא ייחודו, והנה המיחד האמיתי גורם שפע ואצילות בכל המעלות הקדושות הנכללות בשם הגדול והוא עשיית הרצון, והנה זה המיחד הגורם זה אהוב למעלה מן השם המיוחד, ואם כן מצד אהבתו אל השם המיוחד תמשך לו האהבה מאתו גם הוא, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין האדם האוהב המיחד, כמו שתפול בין האדם ובין השם המיוחד, והוא סוד הכתוב שאמר אני אהבי אהב, אהביה כתיב, כלומר אהבי ה' סוד ה"א אחרונה, והענין לומר כי ממשיכים האהבה סוד חסד לאברהם דרך המעלות, עד ה"א אחרונה שהיא חכמה אחרונה חכמת שלמה אהב אותם לפי שהם המיחדים את השם הגדול, ולזה הם נאהבים לו, כי המיחד על דרך זה עושה נחת רוח ליוצרו, והוא אוהב אותו כדרך הנהנים שזה נהנה מזה ואוהבים זה את זה, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל: וגם מצד שני איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל, והיא אהבת האב לבן לפי שהוא חלק ממנו ויש לו יחס עמו, והוא כי כבר כתבנו כי נפשותן של ישראל נשתלשלו דרך אמת ואמונה, שהם הקב"ה וכנסת ישראל שהם אביהם ואמם של ישראל, והם חלקם וכמו שכתוב כי חלק יי' עמו וגו', ולפי שזה כן היתה האהבה עזה מאד בין השם שהוא האב ובין ישראל שהוא הבן, וכמו שכתוב כי נער ישראל ואהבהו, אהבתי אתכם אמר יי' ואהב את יעקב, וכתיב בתורה ואהבך וברכך והרבך וגו', ויהפך יי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך יי' אלהיך, וכתיב כי מאהבת יי' אתכם וגו', וזאת האהבה גדלה וגברה מאד, עד שעלתה אל מדרגת החשק, שהוא קצה האהבה ותכליתה, והוא אמרו לא מרבכם מכל העמים חשק יי' בכם ויבחר בכם וגו', וכתיב רק באבתיך חשק יי' וגו', והטעם כי כנסת ישראל חשוקה ורעיה אל המלך שהשלום שלו כי הם רעים אהובים, והיא אמם של ישראל, ומחשקו בהם חשק גם בבניה בהיותם נוהגים דרך ישרה וגורמים האהבה והחשק בין שניהם: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וידע, משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים, חבבן וגדלן יצאו לתרבות רעה, שנאן ושנא אמם, חזרה עליהם אמם ואמרה להם בני למה אתם כך שאביכם שנא אתכם ואותי, עד שהתנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם, ראה אביהם כך, אהבם כבתחלה וגם את אמם הה"ד וירא וידע, עד כאן: ומזה הצד נתחייבו ישראל למסור עצמם על אהבתו של מקום, וכמו שכתוב ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ושנינו בפרק הרואה אפילו הוא נוטל את נפשך: ובספרי, שמעון בן עזאי אומר אהבהו עד מצוי נפש, וכמו שמצינו ברבי עקיבא כדאיתא בפרק הרואה, בשעה שהוציאו רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל אהבה (ח"ב רנ"ג ע"ב) אמר בזה הלשון מהכא נפקי תרי ממנו ואיקרון אהב"ה על שמא דהיכלא, ואילין קיימין לאשגחא על כל אינון דמייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, וסלקי ואסהידן לעילא, וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין ועאלין גו האי היכלא, ומתעטרי תמן, וסלקי לאתעטרא גו אהבה עילאה, ועל דא כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וגו' בהיכלא דא כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו עד כאן: העובד מאהבה, הנה הוא מעמיד העולם, לפי שהאהבה כוללת תורה, עבודה, גמילות חסדים, שהם עמודי העולם, כי העוסק בתורה מאהבה הנה הוא מיחד את השם הגדול, והתורה כבר התבאר כי היא שם יי' ממש, והוא אמרו כאן ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, עם שהוא כולל גם כן כוונת הייחוד בפסוק שמע, וכנגד העבודה אמר, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, ואין עבודה גדולה מזו, והיא עבודת אברהם אבינו ע"ה ועבודת רבי עקיבא וחבריו שאין מעלה על מעלתם, וכנגד גמילות חסדים אמר, וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין וכו', וסלקי לאתעטרא גו אהבה עלאה, סוד חסד לאברהם שהוא מעל השמים העליונים, והוא יחוד אהבה זוטא באהבה רבה בסוד יהו"ה אלהים שם מלא, הרי העובד מאהבה הוא המיחד את השם הגדול: והעבודה על זה הדרך, הוא פרי כל התורה כולה שהיא נכללת בשלשה עמודים אלה שאמרנו, ועליהם נצטוינו לאהוב את השם הגדול באמרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי באמרו בכל לבבך הוא כנגד התורה בכלל, הכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה שהם כנגד יצר הטוב ויצר הרע, וצריך העובד מאהבה ליחדם ולעבוד בהם אל השם המיוחד מאהבה, והוא אמרם בכל לבבך בשני יצריך וכענין שהתבאר למעלה, וכנגד העבודה, אמר ובכל נפשך ואמרו ואפילו נוטל את נפשך, שנתחייבנו למסור עצמינו למות על עבודת השם המיוחד ואהבתו, וכמו שמצינו בחנניה מישאל ועזריה, שנאמר בהם, ויהבו גשמהון די לא יפלחון ולא יסגדון לכל אלה להן לאלההון, וכנגד גמילות חסדים אמר ובכל מאדך, ושנינו בפרק הרואה, בכל ממונך: הרי שלשה עמודים כנגד שלשה דברים שצריך העובד לאהוב בהם את השם והם לב, נפש, מאד, תורה, עבודה, גמילות חסדים, והם כנגד שלשה שמות הייחוד יי' אלהינו יי' והוא אחד בהם. וכן האוהב צריך ליחדו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וזו היא העבודה והאהבה שאין מעלה למעלה ממנה, ולזה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה על שהם ענין אחד בסוד יי' אחד ושמו אחד, וזה מה שראינו לעבוד בו מענין האהבה, ובכאן נשלם החלק הראשון מזה הספר הנקרא עבודת הקדש, תהלה לאל הנאזר בגבורה ונאדר בקדש, אשר עד כה עזרנו יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה אמן אמן נצח סלה: תם ונשלם חלק היחוד. תהלה לאל יחוד כל יחוד:

Navigation

• Chelek haYichud
• Chelek haAvodah
• Chelek haTakhlit
• Chelek Sitrei Torah