Translation:Shivchei Haran

Shivchei Haran
by Nathan of Breslov, translated from Hebrew by Wikisource
First printed in the 1815 first printing of Sipurei Maasiyoth ("Stories"). In that volume the stories were followed by the texts that are known today as Shivchei haRan (but with header “Sipurei Ma`asiyoth” there), Sichoth haRan (only through #110 and with header “Likutei Moharan” there), as well as omissions from and corrections to Likutei Moharan.

PrefaceEdit

I had in view to explain and tell a little tiny bit of the holiness of the conduct of our holy awesome Rebbe, of blessed memory, from the day he became conscious until the day he went up in peace; a little of what I heard from his holy mouth himself, and a little from other people who knew him during his life, and a little of what we saw with our eyes...

שבחי הר"ן (הרבי נחמן) ראיתי לבאר ולספר קצת מעט מזעיר מקדושת הנהגת רבנו הקדוש והנורא, זכרונו לברכה, מיום שעמד על דעתו עד היום שנסתלק בשלום. קצת מה ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו, וקצת מאנשים אחרים שהכירו אותו מעודו, וקצת מה שראינו בעינינו: ואם אמנם ידעתי גם ידעתי כי רבים יהיו אשר לא יאמינו בדברים האלה כי רבים קמו עליו, עם כל זה לא יכלתי להתאפק מעצם הפצרת ותשוקת אנשים רבים וכן שלמים אשר הפצירו עד בוש להדפיס קצת מזה. גם סעפי ישבוני וכליותי יעצוני כי הלא על כל פנים ההנהגות המבארים כאן הם הנהגות קדושות וטובות מאד, אשרי שיאחז בהם. וראויים לחוקקם על ספר הנהגות אלו, יהיה העושה מי שעשאן. על כל פנים ההנהגות הללו הם טובים וקדושים מאד ואיככה אוכל למנע הטוב מהולכים בתמים אשר נפשם אותה למצא בספר דרכים ישרים הללו. וגם האמת עד לעצמו: ומי שיביט בעין האמת בספרי רבנו, זכרונו לברכה, יבין בעצמו כי דברים כאלו אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי כי אם לקדוש וטהור בקדושה וטהרה יתרה כמותו ואי אפשר להאריך בזה, כי הם אך למותר, כדרך שאומרין העולם או שלא יועיל או שהם שלא לצרך. על כן לבי הלך אחת הנה ואחת הנה בענין זה, ואמרתי ויהי מה ארוצה דברי אלה (תהלים ע"ח ו): "למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם", וממנו יראו וכן יעשו לילך בנתיבות הללו ולדרך בעקבותיו. כי זאת אין צריך לפנים שהנהגות כאלו הם הנהגות קדושות ויקרות וכל אחד ואחד יכול להתקרב להשם יתברך על ידי הנהגות כאלו כי הם דברים השוים לכל נפש כקטן כגדול. ואפלו הפחות שבישראל, אם ירצה לחוס על חייו ולחשב על תכליתו הנצחי, וירגיל עצמו ללכת בנתיבות ובדרכים הללו המבארים פה, בודאי יזכה לחיי עולם ויוכל לבוא למעלות גבהות וקדושות (א) כחד מבני עליה, אם יהיה חזק בדעתו לאחז דרכו הטוב תמיד כיתד חזק בל ימט ככל המבאר פה לקמן: אך זאת לדעת כי כל המבאר פה אינו אפלו כטפה מן הים הגדול מעצם קדושתו והפלגת מעלתו העולה למעלה במקום שאין יד שכל אנושי שולטת שם. וגם אין רצוננו לבאר קצת מופתים נוראים שראינו ממנו, כי אין אנו עוסקים לספר בשבחיו הקדושים כי אם מה שנוגע ליראת השם. אמרתי אך יראו אותם הדברים יקחו מוסר. כי כל האנשים הרואים דברים הללו בכתב אצלנו כולם יודו וישבחו ויפארו אותם ונוגע בלבם התעוררות גדול להשם יתברך וכולם מבקשים ומפצירים בי להביאם לדפוס. יחזקאל ל"ה י"ג) העתירו עלי דבריהם עד שהוכרחתי למלאת רצונם. והשם יתברך ירחם עלינו שנזכה לילך בדרכי אבותינו אשר עשו באימה וביראה רצון קונם עד יבנה ציון וירושלים (ישעיה ס' ה) וישובו ישראל אל ארובותיהם כיונים במהרה בימינו אמן:

1Edit

When he was a youth it came to his mind to separate from the world and he wanted to break the craving for eating, but he was still in a small intellect and it seemed to him that this was imposible to leave his eating according what he was accustomed to eat in the morning and afternoon etc. Therefore he decided he would swallow whatever he eats i.e. to not chew what he eats, only swallow as it is in order that he should not feel any taste from his eating. And he did so and got an imflammation in his throat (which they call geshwellen). And he said he was only six years old at that time. And this practice I heard [spoken of] as a huge thing by a very very great tzadik who did so, who swallowed his food without chewing, but he of blessed memory did so when he was six years old.

אות א.

בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו שקורין (גישוואלין). ואמר שהיה אז רק בן ששה שנים. והנהגה זו שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאד מאד שנהג כך שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה, אך הוא זכרונו לברכה נהג כך בהיותו בן ששה שנים:

2Edit

אות ב.

גם בהיותו יושב לפני רבו ללמד בימי קטנותו היה רוצה תמיד לקים (תהלים ט"ז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד" והיה מתיגע לציר נגד עיניו שם הוי"ה ברוך הוא, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה לא היה יודע מה שלומד והיה רבו כועס עליו. ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד דהינו עניני שחוק וקפיצות וטיול שקורין (פאר שייט) והיה רגיל בזה מאד:

אות ג.

אחר כך נתגדל יותר וכשנעשה בר מצוה (ב) קרא אותו דודו הרב הקדוש מורנו אפרים זכר צדיק לברכה (ג) אב בית דין דקהלת קדש סידילקוב ואמר לו הפסוק (תהלים ב ז): "אני היום ילדתיך". (כי זה נאמר על היום שהאדם נעשה בר מצוה כמובא בספרים [עין רש"י שם, זהר חדש י]) ואמר לו קצת מעט דברי מוסר והיה יקר בעיניו מאד מאד (תהלים קי"ט): "כמוצא שלל רב". אחר כך נכנס לחופה (ד) ותכף ביציאתו מן החופה היה מתלהב מאד ומתגעגע מאד לעבודת השם יתברך ונכנס בעבודת השם מיום אל יום:

אות ד.

גם בימי קטנותו התחיל להתמיד מאד מאד בלמודו, והיה משלם להמלמד מכיסו שלשה גדולים בעד כל דף גמרא (ה) שהיה לומד עמו מלבד השכר למוד שהיה אביו משלם להמלמד היה הוא בעצמו, זכרונו לברכה, נותן להמלמד משלו שלשה גדולים בעד כל דף ודף כדי שהמלמד יכריח עצמו ללמד עמו הרבה דפין גמרא בכל יום. וכן היה שהיה המלמד לומד עמו כמה וכמה דפין בכל יום ויום והוא היה משלם לו כנ"ל ג' גדולים בעד כל דף ודף מלבד השכר למוד:

אות ה.

וכן היה נכנס בעבודת השם וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאד מאד עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל כי היה סתום וגנוז מאד. וכל עבודתו היה בסתר ובהצנע גדול. ועקר עבודתו בתחלה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש. ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאד, שהיה מיגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת השם. והיה לו כמה וכמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שעור וערך: והיה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל לכנס בעבודת השם לקבל עליו על עבודתו יתברך. והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסק בעבודת השם ואחר כך נפל מזה וחזר להתחיל וחזר ונפל. וכן היה כמה וכמה פעמים עד שפעם אחד נתחזק אצלו שיהיה חזק מאד שיאחז בעבודת השם לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה' ואף על פי כן גם אחר כך היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד רק שאחר כך היה חזק שלא יניח עבודתו יתברך לעולם אף על פי שיש לו ירידה לפעמים אף על פי כן יהיה מתחזק עצמו בעבודת השם יתברך בכל מה שיוכל:

20 Escape from AccoEdit

When he [R' Nachman] heard this, he sent a special envoy to Acco to hire a boat from Regaz which was at peace with all the nations. Meaning, there's a country Regaz and they're at peace with all the kings, and when that boat hoists its flag then they don't take it in capture. For the way of war ships was to snatch on the sea a ship with the people on board in capture. And when this ship from the land of Regaz puts out its flag then they don't take them in capture. And so it was, that they hired such a ship, and when this tzaddik moreinu haRav Abraham heard that Rabbeinu obm wants to lead a trip home, he sent a special envoy to him with his letter, and another letter encompassing it, and he obm make himself very quick and didn't want to wait for the letter of the rav the gaon of the kehillah of Shpitkovke. He departed erev Shabbat kodesh parashat Zakhot, and the walked that whole night up to three hours before kabbalath Shabbat, then they arrived at the border of Acco, and they dispatched to the trip agent [הַטַּאלְמֶאטְשׁ] to bring them on the ship, and he came and replied that it's impossible in any way to take them, since the ship was already full with people that had got on board there overfilled. Rabbeinu obm with the man accompanying him were forced to enter in the city of Acco and spend Shabbat there parashat Zakhor. They went to the abovementioned gentleman to whom was the letter frm Rav Kalister, and they were guests by him. There are very tremendous fear fell on them, since there were approximately 15,000 Ishmaelite [Turkish] troops and more, with all their weapons. And they closed the gates of the city wall, and on Shabbat morning at prayer time the trip agent came and said it's impossible to find any other Regazer ship, only Turkish merchant ships going to Istanbul with wares, and even though there's a fear of traveling with them due to navies located at sea who take capture, nevertheless it's better to take that danger than be here, because the order had come that there would be war in two or three days, and presumably they'll kill a great portion of this city. Why do you need this crisis? Therefore let his great Torah honor permit me to go and hire a ship for you on Shabbat, for danger to life suspends Shabbat. And so it was. The trip agent went and hired a ship for them paid an Adrup, one gold idnar. Meanwhile many more ships came with [English] forces also to Acco, and the fear there grew greater and greater, and there was tremendous pressure in the city, For they had little space to fit so many armies, so it was a great terror there that Shabbat. [And all the house members where Rabbeinu obm was staying spread their hands (to Heaven)]. But still for Rabbeinu and the man with him had some consolation, that they had already hired a ship for them. They were also afflicted that this hadn't prepared for themselves at all any food or drink to take on the ship, because this was sudden. And they recalled for themselves that when they went on the ship from outside Eretz Yisrael that had on the ship all the goods for four or five months, as the seafarers do, and now they had nothing. In the morning on Sunday Rabbeinu obm sent the man with him to go with the trip agent to buy provisions to take on the ship, as usual, but he didn't find for sale in the market, and he came back to the residence and Rabbeinu obm was standing then wrapped in tallit and tefillin and said nothing at all to him, and this man passed out and fell asleep under the great pain and terror, and Rabbeinu didn't know he was in the house. Meanwhile the big alarm sounded there, for the order came from the Pasha that he's giving just two hours, whoever's unable to fight should be sure to flee to the sea, for there's not gate open for leaving the city except by the sea, and whoever's found inside the city after two hours will be killed, for the Turks of the city wanted to expand in the city to have less constraint from the great population, therefore they wanted to kill whoever's found there to clear out for them space to not be so crowded. So there was a great alarm and shouting in the city, a tremendous fear and terror, and during this enormous tumult Rabbeinu obm fled to the sea and didn't at all see that man that was with him, but he was passed out as mentioned. Later this man woke up and saw Rabbeinu isn't in the house, and waited till it was late [Judges 3:25] then went in the yard and saw and heard from men, women, and children screaming and crying with tremendous bitterness, and the cry of the city rose up to Heaven. and when the lady of the house saw the man of Rabbeinu obm she came to him and said, "Oy Vavoy, I pity your youth that you'll be killed here! We have received nonetheless good here, now we need to also receive what's decreed on this place, but on you it's such a pity because you'll be lost from your family etc." and other such words. Such a great fear fell on him that couldn't feel his fingers, and he asked her about Rabbeinu and she replied: It seems he's fled to the sea. And because of the great uproar in the city, almost like people sticking knives in each other, it was impossible to move in the city, however by Hashem's kind grace there was a reason from Hashem that at that hour the Turks stopped on the roof of the wall and announced some good news and many people gathered to them, and on account of this he had a path to get through the city and get to the sea. When this man arrived at the sea he saw many ships and didn't see Rabbeinu there, and he was asking and looking there a great deal, search after search until he found Rabbeinu obm on board a ship. And the ship was full of Turks and Rabbeinu obm sat in the middle, and when Rabbeinu obm and this man of his were reunited they were so happy, because before they were very, very afflicted since they didn't have knowledge of each other. And first they were in a small boat called a Barkes. Then they went went with this boat until they went on a big ship called an Arkena that was moored close to Haifa, and they saw the ship was surrounded with cannons [and they wondered at this but the thought because it was war time therefore the merchant ship also goes with cannons, but in fact this ship was a war ship with soldiers and weapons. So it was definitely a very great and enormous danger to be together with them, especially with Turkish soldiers who are pere adam (vicious). And especially to go faring with them at sea. And Rabbeinu obn when he fled in the middle of the tumult didn't not intend to board the ship they hired for him, for he didn't know where he was, and he entered in alarm aboard this ship and didn't know at all that it's a war ship. And the Turks took them and put them in the big ship and gave them a special room and also gave this man accompanying Rabbeinu obm a loaded rifle, and they were unable to ask them anything for they didn't know their language, and they had no food or drink on the ship. And after two or three hours at night they closed the door of the room and they lay down to sleep and they had eaten nothing for the had no food as mentioned. After an hour or two someone opened the door and said to them in the foreign language of our land (Russian), "What are you doing here? This is a battle ship, and you'll get killed here, God forbid. Don't you see this ship is surrounded with loaded cannons? They woke up from their sleep and grabbed him by his garment and the garment was of simple fabric however his form they could not see, and they asked him to help let them escape from the ship to the border of Eretz Yisrael, and they already say they are in danger close to losing life, for they saw cannonballs flying close to the ship, therefore they thought, it's better to stay in the Holy Land, that their bones will remain in the Holy Land, for they saw it's hard escape getting killed, and he said they have to give some amount of Thaler for this and he said he'd go to the captain. This man went and opened the box to get the Thaler, and he waited a bit then went to the captain, and put out his hand to give the money to the captain, for he thought the one who spoke [Russian] to them had already asked the Captain for them about letting them go. The captain yelled at him a big yelling and didn't listen to him at all. Then they were looking for the one who spoke [Russian] to them. They looked and looked and didn't find anyone there who spoke Russian, only Turks and Arabs, so a big fear fell on them and great trembling gripped them, until they were unable to lie die due to the body trembling from such great fear, for then they understood they're on a battle ship, called a "Krieg Ship," and it's an unbounded danger, and they still don't know who it was that spoke Russian with them and informed them it's a battle ship.

21Edit

In the morning soldiers came to the ship who were called Brandwach (like border patrol), and Rabbeinu obm with the man that was with him still wanted to come and stoop at the feet of the captain and beg him to let them return to the border. But meanwhile they pulled up the anchor and they sailed off in the direction the wind took them due to fear, for the battle started up immediately and their sound was very audible, and they heard there on the ship the loud sound of the artillery and bombs and other such sounds of battle, for its sound could be hear from very far. The great danger and terror and fear they had at that time is inestimable. The two of them lay down and didn't even have water to drink for they prepared nothing as mentioned. But H' in his great kindness and mercy gave them favor in the eyes of a Turk who was a chef for the captain and snuck them a cup of black coffee for each one, morning and night. On account of their weakness they lay infirm, God save us. And had no idea where they were, for they were shit in their room lying in beds. And this they heard, there there's a storm wind and it carried the ship and they didn't know where it took it. When they heard the ship arrived at some border they went out of the room to see what place they've arrived. They saw it's not Istanbul and they asked that Turk and he said that country is called Ada. And they'd already heard what they do: when they find a Jew their first "mitzvah" is to sacrifice him as an offering. When they heard it's Adal they immediately went in their room and closed the door after them and hid inside. They had a great fear while the ship remained there three days, and it may have been the captain's intent to stay there longer but suddenly came a storm wind that severed the anchor ropes leaving the anchors in the sea and the ship tossed out of control. There was a big outcry among the Turks (Haman haman! meaning Woe!). The ship flailed in the sea all night till morning, then the wind subsided and they rejoiced for the quieted down. But they were not led to their desired haven, for the storm wind brought them back within a day's travel from Acco. Then after noon again whipped up a great storm wind that carried off the ship. The ship ripped and wandered several days and lights in a row, "rising to heaven and descending to depths," and the seamen had no tactic to escape it. "They reeled to and fro, and staggered like a drunken man, and all their wisdom was swallowed up" (Ps. 102:27) On Thursday at 12:00 they started purging water from the ship's third deck (orlop?) using the pumps as the sailors do. And usually they'd pump fifteen minutes every twenty four hours, but now when they started pumping, they were pumping until night, and there was water all over the ship because of the pumping, and the water even got in the room of Rabbeinu obm (and his attendant) so they could not lie on the bed there, because the water was so high, and Rabbeinu had to get up to some high place to lie. And the man who was with him got up to some other place, because they didn't want to stick out and be seen by the Turks. And the water on the ship kept growing...

ולא יכלו לשכב על המשכב שם, כי גאו המים שם,
והכרח רבנו לעלות על איזה מקום גבוה לשכב,
והאיש שהיה עמו עלה למקום אחר, כי לא רצו לצאת להתראות בפני הישמעאלים.
והמים שבספינה הלכו
ונתרבו בכל פעם יותר
ויותר עד שהכרחו הישמעאלים לעיקר הפלומפין,
ועשו גלגלים,
ושאבו על ידם מים עם כלים גדולים.
והרוח סערה הולך
וחזק מאד.
ומגדל התגברות הרוח סערה עלו הגלים כמעט עד לב השמים
והיו כמו הרים גבוהים
ובקעות גדולות.
והיה כך כל הלילה גם כן.

וכשהאיר היום בא האיש שהיה עמו זכרונו לברכה.

ואמר לו רבנו זכרונו לברכה, שיש לו חלישות הלב מאד מגדל הפחד, כי אני רואה בלבי שאני עכשיו בסכנה גדולה כי אין זה דבר פשוט, אף על פי שאין אני רואה מה הם עושים אף על פי כן הלב רואה.
והאיש הנ"ל כחש לו
ואמר לו אל תפחדו כי ברוך השם הכל על נכון.
והלך האיש הנ"ל להסתכל בהמבר במקום שהם שואבין המים,
וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים כמו על הנהרות שלנו כי הספינה נעשה טעונה ממים לבד. כי דרך הספינה להיות טעונה עם משוי שני חלקים,
וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות
ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד.
ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשוי הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ,
וגם על זה לא היו מספיקים לשאוב.
ואז ראה האיש שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להינצל.
ובא אל החדר שלהם,
ומחמת גדל הצער
והפחד לא היה יכול לדבר כמעט.
ואמר לו רבנו זכרונו לברכה מה זאת
ואיה פיך אשר אמרת שאין זה כלום
ועכשיו אתה בעצמך מתפחד כל כך?!
והשיב לו ששוב אין סברא על פי דרך הטבע להינצל, כי המים מתרבים
והולכים בספינה,
ואין ביכולתם לשאוב הכל כי כשל כח הסבל. כי זה קרוב למעת לעת שלא אכלו
ולא שתו
ולא ראו שנה בעיניהם.

ואמר לו האיש שעדין לא התפלל. השיב לו רבנו זכרונו לברכה אין אתה צריך להתפלל עכשיו, רק תקבל על מלכות שמים בפסוק ראשון,

ותאמר שלש ראשונות
ושלש אחרונות
וכו'.
ואמר לו קח כל המעות עד פרוטה אחרונה
ותחלק לשנים. מחצה תקשר אצלך על גופך,
ומחצה אקשר על גופי.
ושאלו האיש למה זאת, הלא הדג שבים יוכל לבלע אותנו בלא המעות. השיב לו עשה כך כמו שאני אומר לך. ישראל היו על הים
ולא טבעו,
ואנחנו עדין בספינה
וכו'
ועשה מה שעשה.
ואמר להאיש שילביש את עצמו
ויחגר בחגורה על הטילופ (מעיל פרוה)
וגם הוא עשה כך כמו אחד שמוכן לילך בדרך.

ושאל אותו האיש

ואמר לו אני איני יודע להתפלל אפילו תפלה הסדורה מאנשי כנסת הגדולה מכל שכן עכשיו בעת צרה הזאת. אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות
ופרטיות, מפני מה אין אתם מתפללין עכשיו?
והשיב שעכשיו מחמת המחין דקטנות אני מרחק מהשם יתברך. אבל עצתי אמונה, מחמת אין בררה מחמת גדל הסכנה שאנחנו עכשיו בסכנה נוראה
ועצומה כזו, השם יתברך יודע שכל ימי חיי עדין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות רק מחמת ההכרח מוכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה,
וזכות זקנתי אדל,
וזכות זקני רבי נחמן מהרידנקא.
ויתר מזה לא הזכיר עוד.

ואחר זה ראו מרחוק כמו ענן גדול אפל מאד,

ונפל עליהם עוד פחד גדול, מחמת שלפעמים כשהענן מתאסף
ומתקשר לשאב המים מהים, נעשה שם כמו בקעה,
וכשהספינה יורדת לשם אזי נטבעין שם.
והתקנה לזה לירות בקני שרפה
והורמאטעס כדרך המלחמה כדי לשבר העננים.
ולהם לא היה פנאי לזה מחמת שהיו צריכין לשאב המים מהספינה כנ"ל,
והיו הצרות צרורות זו לזו כמו זבורא
ועיקרבא. אך בחמלת ה' מחמת תקף הרוח סערה היה הליכת הספינה במהירות גדול
ופרחה הספינה כמו חץ מקשת ממש,
ובאה הספינה למקום הנ"ל שהענן שותה משם.
והיה שם כמו שער
והרים סביב לה,
ועברה הספינה משם בשלום.

ובתוך כך האיר ה' עיניהם,

ומצאו החור שדרך שם נכנסין המים בספינה,
ושחטו תיש,
ולקחו העור שלו
ותקנו הספינה
ונצלו בשלום מסכנות גדולות
ונוראות הללו.
והיה זאת בערב שבת קדש.
והיה להם שמחה גדולה,
ואמר רבנו זכרונו לברכה, אז הודו לה' (תהלים ק"ז) בשמחה גדולה. משם הלכו דרך מקומות הרבה מאד.
ואכילה שהיה להם על הספינה היה רק מה שנתן להם הקכער הנ"ל מצד רחמנות מהמגיזאן (מחסן) שלהם סוחרעס (צנימים)
ותולעים היו מרחשים עליהם.
והיו הולכים
ומבקשים
ופורשים ידיהם בהכנעה בכל יום כעני בפתח,
והיה נותן להם מאלו הסוחרעס
ואכלו זאת לבד.

ויהי בעלות על לבם שהוא סמוך לפסח היה להם צער גדול, כי היו דואגים מה יעשו בפסח כי אי אפשר להתענות כל ימות הפסח.

ואחר שעה או שתים באו אל כרך גדול העומדת על ההר של אבנים באמצע הים,
ושם קנו הישמעאלים פרות הרבה
ולהם נתנו בעד טאלער אחד חרובים שקורין באקסערן הרבה, בערך טשעטווירט,
ואמר רבנו זכרונו לברכה לעת עתה גם זה טוב מאד, כי יכולין לחיות שמונת ימי הפסח עם חרובין לבד, אך מי יתן שיזכה אותנו השם יתברך לקים מצות אכילת מצה
וארבע כוסות.

External LinksEdit

NotesEdit

 

This work was published before January 1, 1928, and is in the public domain worldwide because the author died at least 100 years ago.